מכתב בחתימת יד קדשו של האדמו"ר רבי אהרן מטשרנוביל. [ללא תאריך וללא ציון מקום הכתיבה].
מכתב ובו אזהרה חמורה לאדם שלא רצה לציית לפסק דין תורה, וברכות – אם ישמע לדברים: "הנה הראה לפני פס"ד מן השלשה רבני ארץ הבאי' עה"ח [הבאים על החתום] נידן הרחוב, ובא קובלנא לפני שאין אתה רוצה לציית הדין שיצא מרבני הנ["ל]. לכן אזהרתי כפולה באזהרה גדולה לקיים דברי פס"ד שיצא מרבני הנ["ל] בבל ישונה, פן תתחריט ור"ל להיות מהצועקים ח"ו ואינם נענים, ובאזהרה גדולה על הנ"ל לשמוע לדברי אלה, ותבוא אליך ברכת טוב מאל הטוב – נאם אהרן בהרב המפורסם מה"ו מרדכי".
האדמו"ר רבי אהרן טברסקי מטשרנוביל (תקמ"ז-תרל"ב 1787-1871), מזקני וגדולי האדמו"רים בדורו, ומגדולי המנהיגים של העולם היהודי ועולם החסידות בתחילת שנות הת"ר [אמצע המאה ה-19]. בנו הבכור של האדמו"ר רבי מרדכי מטשרנוביל וממלא מקום אבותיו כאדמו"ר בעיר טשרנוביל. בילדותו התחנך אצל סבו האדמו"ר רבי מנחם נחום מטשרנוביל בעל "מאור עינים". עוד בחיי אביו הקדוש תפס רבי אהרן מקום מרכזי בעולם החסידות, ואביו כתב עליו כי הוא מגן על הדור בגודל קדושתו ("הרב הגדול במנין אשר יגן דור יתום ולא אלמן..."). לאחר פטירת האב בשנת תקצ"ח החלו שמונת בניו נוהגים אדמו"רות בערים שונות, אולם הבן הבכור רבי אהרן נשאר יושב על כס אביו בטשרנוביל, כאשר כל האחים נוהגים בו כבוד רב ומכירים בסמכותו גם בענייניהם הפרטיים [אחיו רבי אברהם המגיד מטריסק שהיה בעצמו אדמו"ר לאלפי חסידים, כותב על אחיו הגדול: "מר-מרנן ורב-רבנן, מבטן מקוּדָש, אחריו כל העם עונים עליו אומרים ברוך וקדוש... איש חי רב פעלים"]. רבי אהרן בעצמו הכיר בסמכותו ובפניותיו אל הציבור הוא כותב בתקיפות ובהחלטיות. מעניין לצטט את לשונו באחד ממכתביו: "הנני מודיעם לאמור אשר גם אם יחיו כימי מתושלח, לא יֵדְעוּ ולא יבינו גם אחד מאלף אשר היטבתי להם בימים ההם בעזר האל המושיע תשועת עולמים". רבי אהרן האריך ימים וראה מצאצאיו אדמו"רים רבים שכן נהג להכתיר את נכדיו כאדמו"רים עוד בחייו. חתנו הוא האדמו"ר הקדוש רבי דוד משה מטשורטקוב (תקפ"ז-תרס"ד 1827-1903).
[1] דף. 18.5 ס"מ. כתיבת ידי סופר, חתימה בכתב ידו של האדמו"ר. מצב בינוני. קרעים מודבקים בקפלי הנייר. פגעי חריכה (חריכת אש) בשולי הדף.

דף בכתב-יד קדשו של רבי נתן שטרנהרץ מברסלב (מוהרנ"ת), תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב, מתוך ספר החזיונות לרבינו חיים ויטאל.
דף כתוב משני צדיו בכתיבת יד קדשו של רבינו המוהרנ"ת מברסלב, שהעתיק את ספר החזיונות לרבי חיים ויטאל. בראש העמודים מופיעה הכותרת: "ספר החזון ח"ב" [כינוי זה לספר החזיונות אנו מוצאים במכתב ששלח רבי נתן לבנו (עלים לתרופה, מכתב מאור ליום א' וארא תקצ"ו, מהדורת ירושלים תש"ס, עמ' תיב) המצטט מחיבור זה: "ובפירוש ראיתי בכתב הרב הקדוש מו"ה ר' חיים וויטאל ז"ל, הנקרא ספר החזון"].
ספר החזיונות הוא יומנו האישי של רבי חיים ויטאל (מהרח"ו) – תלמידו הגדול של האר"י, בו תיעד את חלומותיו וחזיונותיו. בדף שלפנינו מופיעים מספר קטעים: בקטע הראשון מספר רבי חיים ויטאל על חלום בו ראה את כלי המקדש. בקטע שאחריו מתועד חלום נוסף שלו על נער כבן שבע שנים שירד מן השמים ועורר את העם לתשובה ביום ראש השנה "בבית הכנסת של ספרדיים", בזמן תקיעת שופר. בקטע השלישי (בעמוד השני) מספר רבי חיים ויטאל על חלום נוסף שחלם בליל מוצאי שבת בחול המועד של סוכות, ובו ראה את רבו מהר"ם אלשיך. בקטע זה מוזכרים גם רבי יוסף אבן טבול (אף הוא מגורי האר"י) ומהרי"ט צהלון (מחכמי צפת).
רבי נתן שטרנהארץ מנמירוב – מוהרנ"ת מברסלב (תק"מ-תר"ה 1780-1844), תלמידו המובהק ומפיץ תורתו של האדמו"ר רבי נחמן מברסלב, ומנהיגה של חסידות ברסלב לאחר פטירת רבו. גילם בחייו דמות מובהקת של "תלמיד", ובדומה לרבינו חיים ויטאל שהיה מפיץ ומגלה תורת רבו האר"י, כך גם רבי נתן היה מגלה ומפיץ תורת רבו לכל העולם. ערך והדפיס את חיבורי רבו (בהם: ליקוטי מוהר"ן, ספר המידות, סיפורי מעשיות, ועוד). מסופר כי רבי נחמן אמר כי לולא רבי נתן לא היה נשאר אפילו דף אחד מספריו. חיבוריו הם פיתוח וביאור לתורת רבו מוהר"ן. יצירתו העיקרית היא ספרו "ליקוטי הלכות" ובו דברי חסידות ועבודת השם על סדר כל חלקי השולחן ערוך, בדרכי רבו מוהר"ן. רבי נתן נודע מנעוריו כלמדן מופלג, עובד ה' במסירות נפש ובהתעוררות גדולה. תפילותיו וקדושתו נודעו בישראל. תולדותיו נכתבו בהרחבה בספר "חיי מוהרנ"ת" ובספר "באש ובמים – תולדות מוהרנ"ת", ירושלים, תשנ"ו.
[1] דף (שני עמודים כתובים. כ-45 שורות בכתב-יד קדשו של רבי נתן). 7.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני עש וקרעים, משוקמים באופן מקצועי (עם פגיעה קלה במספר אותיות). כריכת עור מהודרת.

עשרה דפים (עשרים עמודים) בכתב-ידו של האדמו"ר רבי צבי הירש פרידמן אב"ד ליסקא – דרשות לראש השנה. [ליסקא], תרכ"ה-תרכ"ח [1864-1867].
לפנינו עשרה דפים, בכתיבה אוטוגרפית (עם תיקונים ומחיקות בגוף הטקסט), בכתב-יד קדשו של האדמו"ר המחבר.
רוב הדרשות שלפנינו נדפסו לאחר פטירת המחבר בספרו "הישר והטוב" (מונקאטש תר"מ). שם נדפסו הדברים לאחר עריכה. לפנינו המקור כפי שיצא מעטו של המחבר, עם הבדלי נוסח (ראה את דברי המו"ל רבי זאב וואלף, נכד המחבר, בהקדמה לספר "אך פרי תבואה", שם מתאר כיצד ערך ותיקן את הנוסח המקורי, באישור סבו).
מלבד זאת, לפנינו קטעים שככל הנראה טרם נדפסו (דפים נג-נד/1).
הדרשות שלפנינו נכתבו ונאמרו על ידי האדמו"ר בשנים תרכ"ה-תרכ"ח. בראש חלק מהדרשות מציין האדמו"ר האם הדרשות נאמרו על ידו בציבור: "בעז"ה שנת תרכ"ה על ראש השנה. זה לא אמרתי עדיין ברבים" (יד/1); "בעז"ה על ראש השנה, זה אמרתי בקהל בשנת תרכ"ה" (יז/2); "זה אמרתי בראש השנה שנת תרכ"ה" (יט/2); "אמרתי בליל ראש השנה על הפסוק" (כ/2); "בעז"ה על ראש השנה דשנת תרכ"ו לפ"ק" (נא/1); "בעז"ה בשנת תרכ"ח לפ"ק מה שאמרתי בראש השנה" (סז/1); "על ראש השנה בשנת תרכ"ח" (סח). חלק מכתובות אלה לא נדפסו.
את דרשותיו אלה מהימים הנוראים, מתאר המו"ל, רבי זאב וואלף, נכד המחבר, בהקדמה לספר "הישר והטוב": "מה נהדר היה אדונינו בימים הקדושים, בעמדו לפני ארון הקודש לבוש לבנים, פניו בוערים כגחלי אש ולפידים, תוארו כמלאך אלוקים, עיניו למעלה סגורים, כפיו פרושות על ראשי בני ישראל ככהן המברך בשם... ואם כי חלוש היה, נשמע קולו שאגת ארי עוקר הרים ובוקע רקיעים... דברים היוצאים מן הלב נכנסו בעמקי לב השומעים חדרי חדרים, עד שכולם נשפך לבם כמים, הורידו כנחל דמעה... אשרי עין ראתה כל אלה". בהקדמה לספרו הראשון של המחבר – "אך פרי תבואה", כותב המו"ל על הכתבים שהשאיר אחריו המחבר: "כולם המה מן הדברים אשר חדש לעת זקנתו, כי כל החידושי תורה (חריפות ומגידות) אשר כתב בספר בימי נעוריו, כולם נשרפו בעוונותינו הרבים בהיותו במדינת פולין".
הגאון הקדוש רבי צבי הירש פרידמן – הרב מליסקא (תקנ"ח-תרל"ד), מגדולי האדמו"רים בהונגריה, מהדור הראשון של תנועת החסידות בהונגריה. מתלמידיו של בעל ה"ישמח משה" ושל האדמו"רים רבי שלום מבעלז, רבי ישראל מרוזין, רבי מאיר מפרמישלן וה"דברי חיים" מצאנז. נודע כפועל ישועות, ומכל קצוי הארץ הגיעו להתברך מפיו. מחבר הספרים "אך פרי תבואה", ו"הישר והטוב". תלמידו הגדול הוא האדמו"ר רבי ישעיה מקרסטיר, שנהג לחתום: "שהיה משמש בקודש אצל הרב הצדיק מליסקא זי"ע".
[10] דף (עשרים עמודים כתובים). 25 ס"מ. מצב טוב. כתמים (בהם מספר כתמי דיו כהים וכתמי רטיבות).

מכתב ארוך (ארבעה עמודים) בכתב-ידו וחתימתו של האדמו"ר רבי שלמה הלברשטאם (הראשון) אב"ד באבוב, אל דודו האדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם אב"ד שינאווא, בעל ה"דברי יחזקאל". באבוב, עש"ק שלח [סיון] תרנ"ה [1895].
מכתב פולמוסי חריף בעניין חליצה של אשה, בו מותח האדמו"ר ביקורת חריפה על מורה הוראה בעיר דז'יקוב.
האדמו"ר מספר במכתבו לדודו ה"דברי יחזקאל" על אשה מווישניצא שנישאה לאברך מדז'יקוב והתאלמנה ממנו במהלך הריונה הראשון. תינוקה, שנולד מספר חודשים לאחר פטירת הבעל, נפטר לאחר 21 יום בלבד. האדמו"ר מספר כי אבי האלמנה פנה אליו והוא פסק כי היא חייבת חליצה. אך בית הדין בדז'יקוב, בראשות המו"ץ רבי מנשה אייכנשטיין (לימים אב"ד וורצקי, חתן האדמו"ר רבי יהושע הורוויץ אב"ד דז'יקוב. מחבר הספרים "תורת האשם", אלפי מנשה" ו"מטה מנשה". אודותיו, ראה: אנצ' לחסידות, ג', עמ' קפז), סבורים שהאלמנה פטורה מחליצה, מאחר ויש עדות על כך שהריונה ניכר עוד לפני פטירת בעלה. את דבריהם ביססו על הבנתם בדברי רבי עקיבא איגר בתשובותיו (בסימן פט), אך האדמו"ר טוען שאין קשר בין מקרה זה לנידון שבתשובות רעק"א. מלבד זאת, טוען האדמו"ר, הפסיקה של המו"ץ מדז'יקוב מנוגדת לפסק מפורש ברמב"ם, טור ושלחן ערוך, וכן עומדת בניגוד להכרעתם של מהרי"ט אלגזי וה"בית אפרים". כמו כן, מוסיף האדמו"ר ומספר לדודו כי השאלה נשלחה גם למהרש"ם מבערז'אן, ואף הוא סבור כמותו שהאלמנה חייבת בחליצה.
בהמשך מכתבו תוקף האדמו"ר בחריפות את המו"ץ ואת העד, ומאשים אותם בהטיית פסק הדין בעבור בצע כסף: " ידוע בבירור אשר הדיין עם העדים לוקחים כלם מעות בעבור העדות והפסק, לכן בודאי הוא מכשול גדול, ואנכי אין ביכולתי לעשות מאומה, כי אנשי דזיקוב מלעיגים על דברי, וגם על האיסור של הג'[און] מבער[זאן] פער פיו ר' מנשה, ואמר: מי שאינו יכול ללמוד הוא מחמיר, ואמר אשר אם יתנו לו חמשה ושבעים ר"כ [=רובל כסף] אזי יתן היתר, והנני שולח ר"פ [=רצוף פה] את המכתבים אשר שלחו לי מוישניצא, אשר יראה כ"ק מרן דודי הק' שליט"א אשר עושים הכל בעבור מעות בפומבי בלא בושה כלל, וכדי בזיון אשר איש כזה יהי'[ה] מורה הוראה בעיר גאליציע...".
בסיום מכתבו כותב האדמו"ר לדודו: " והנני מחכה אשר כ"ק מרן רבינו הגאון הקדוש שליט"א יתלבש בחסידותו וצדקותו לקנא קנאת התוה"ק למען כבוד שמו יתברך, שלא יתירו חלוצה לשוק, ויזהיר את החלוץ ואת אביו ואת מחו'[תנו] הנזכרים לעיל, אשר לא יסמיכו עצמם על משענת קנה רצוץ, רק כתורה יעשו, ובטח ישמעו לקול דברי קדשו, והשי"ת יעזור אשר נזכה שינהלנו לקראת משיח צדקנו בב"א [=במהרה בימינו אמן], כנפש ב"א [=בן אחיו] עבדו ותלמידו המשתחוה מרחוק מול הדרת קדשו, הק' שלמהלברשטאם" [בחתימתו מחבר האדמו"ר את השם הפרטי עם שם המשפחה למילה אחת].
בסוף מכתבו, לצד החתימה, הוסיף האדמו"ר את שמו ואת שם אמו, "שלמה בן בילא", כחסיד הכותב "קוויטל" לרבו.
למיטב ידיעתנו, המכתב שלפנינו לא נדפס.
מתברר כי ה"דברי יחזקאל" אכן התערב בעניין, ושלח מכתב בעקבות המכתב שלפנינו אל רבי אריה ליבוש הורוויץ אב"ד סטרי, בעל "הרי בשמים" וביקש ממנו שיתערב בעניין (דברי יחזקאל החדש, סימן מד. נדפס גם בספר מכתבי קודש – באבוב, סימן נד). במכתב של ה"דברי יחזקאל", מפרשת חוקת תרנ"ה (כשבועיים לאחר כתיבת המכתב שלפנינו), מופיעה התייחסות ברורה למכתב שלפנינו: "שלח לי ב"א [=בן אחי] הרה"צ מ' שלמה נ"י האבד"ק ווישניצא, ודירתו עתה בק' באבוב, וכתב לי כי בק' ווישניצא יש אשה שמת בעלה...". ה"דברי יחזקאל" אף מספר במכתבו זה כי שלח מכתב לאבי המנוח והורה לו שלא לסמוך על ההיתר וכי על אחד האחים לחלוץ לאלמנה.
האדמו"ר רבי שלמה הלברשטאם (הראשון) מבאבוב (תר"ז-תרס"ה), בן-בנו של האדמו"ר בעל "דברי חיים" מצאנז, ובן-בתו של האדמו"ר רבי אליעזר הורביץ מדז'יקוב-רופשיץ. נתייתם בילדותו מאביו רבי מאיר נתן הלברשטאם, וגדל והתחנך אצל שני סביו הגדולים. בערך בשנת תרכ"ה התמנה לרבה של בוקוביסק (בהיותו בן 18), משם עבר לכהן (בערך בשנת תרל"ו) ברבנות אושפיצין (אושוויץ), ובשנת תרל"ה היה מהנכדים שנשלחו ע"י הסבא הגדול ללמברג, כדי לערוך ולהכין לדפוס את ספרו הגדול שו"ת דברי חיים. בערך בשנת תר"מ עבר לכהן ברבנות העיר ווישניצא, בה ייסד את הישיבה הראשונה במדינת גליציה, והיה מרצה בה את שיעוריו דבר יום ביומו לפני מאות תלמידים. מישיבתו יצאו מאות רבנים ודיינים חשובים בגליציה. בחשון תרנ"ג עבר לכהן ברבנות העיר באבוב, שעל שמה נתפרסם. היה אדמו"ר לאלפי חסידים. עסק בפרט בקירוב בני נוער לדרכי החסידות, ובעקבות כך הפכה חסידות באבוב למרכז גדול של אלפי חסידים צעירים, ששינו את עולם היהדות בגליציה בהפצת תורה וחסידות. רבי שלמה היה ממנהיגי היהדות החרדית בגליציה והצטרף לארגון "מחזיקי הדת" (בניגוד לשאר אדמו"רי בית צאנז שלא תמכו בהצטרפות לארגון זה). כתב תשובות רבות בהלכה. בנו האדמו"ר רבי בן ציון הכין להדפסה ספר מכתבי אביו לפני מלחמת העולם הראשונה, אך אלו אבדו במהלך המלחמה. לפנינו אחד ממכתביו הנדירים ששרדו בענייני הלכה. בנו האדמו"ר רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד בעל "קדושת ציון", אביו של האדמו"ר רבי שלמה הלברשטאם (השני) האדמו"ר מבובוב-ארה"ב – שהקים את ממלכת החסידות הגדולה של חסידי בובוב בארה"ב.
סבו ה"דברי חיים" אהבו והחשיבו מאד ואף לימדו את תורת הנסתר. במכתב הלכתי משנת תרל"א הוא פונה עליו: "נכדי הרב החריף המפורסם, שלשלת היוחסין, החסיד, גדול בתורה... מו"ה שלמה" (שו"ת דברי חיים, יורה דעה, סימן ל"ב). באותה תשובה מבקש ממנו הסב הגדול: "והתפלל נא בעדי כי חלוש אני מאוד, יעזור לו ד' באריכות ימים ושנים... דורש שלום תורתך ומצפה לראותך בשלום".
[1] דף, [4] עמודים כתובים. גליון נייר גדול (41.5X34 ס"מ), מקופל לארבעה עמודים (כל עמוד: 21 ס"מ). מצב בינוני. כתמים, כתמי רטיבות. קרעים רבים ובלאי בשוליים ובסימני הקיפול. הקרעים בסימני הקיפול מחוזקים בנייר דבק בגבו של הגליון.

מכתב בכתב-ידו וחתימותיו של האדמו"ר רבי אברהם וינברג מסלונים (הראשון), בעל ה"יסוד העבודה", עם קטע מתוך מאמר חסידי ששלח לתלמידיו. [סלונים, אלול תרל"א 1871].
דף כפול שחציו חסר. חלק ממכתב ארוך (כנראה בן מספר עמודים) ששלח האדמו"ר לתלמידיו בטבריה, שכלל בתחילתו מכתב אישי, עם דרישות שלום וברכות, ומאמר חסידי עיוני ארוך בענייני קבלה ועבודת ה'. בעמוד הראשון שלפנינו מופיע המכתב האישי שקדם למאמר החסידי, עליו חתום האדמו"ר פעמיים בחתימת יד קדשו, פעם אחת בחתימתו המלאה (עם שם אביו), ופעם אחת בשמו "אברהם" בלבד.
המכתב עם המאמר נשלח לחסידי סלונים בטבריה ואל שלושת ראשי "כולל רייסין" שבטבריה: רבי מרדכי מוילייקא, רבי מנחם מנדל עפשטיין ממינסק ורבי שמואל שמעיה הכהן כ"ץ מסלונים.
במכתב האישי שבעמוד הראשון כותב האדמו"ר ברכות ודרישות שלום לקרובי משפחתו וידידיו שהתגוררו בטבריה: לגיסו רבי אלחנן איסר; לאחותו אסתר שפרינצא; לחתן אחותו "האהוב איש חמודות" – רבי מרדכי לידר – "ר' מוטקה"; לרבי יצחק (כפי הנראה הכוונה לבנו של רבי אלחנן הנ"ל מזיווג ראשון); לרבי אהרן שמואל מוילייקא (אחיו של רבי מרדכי מוילייקא), ו"לחתנו העילוי" של רבי אהרן שמואל – רבי טודרוס; לנכדו "האברך המופלג ומוכשר לכל טוב" – רבי נח וינברג (בן לבנו רבי מיכל אהרן, אבי האדמו"ר ה"ברכת אברהם").
במכתבו מברך האדמו"ר את אחותו אסתר שפרינצא ואת בעלה (מזיווג שני) – גיסו רבי אלחנן איסר, שיזכרם ה' " ויפקדם זו השנה הבע"ל [=הבאה עלינו לטובה] בזרע [ש]"ק [=של קיימא] [...] וישוב ויברכם במדה טובה מרובה" [רקע לברכה זו – ראה בחומר המצורף].
בהמשך מוסיף האדמו"ר ברכות: "כו"ח [=כתיבה וחתימה] טובה בספר הצדיקים ע"ש כל ב"ב [=עם שלום כל בני ביתו]"; "ה' יברכך וישמרך מכל רע וייטיב לך כו"ח [=כתיבה וחתימה] ובכל אשר תפנה תצליח".
בסוף העמוד כותב האדמו"ר לנכדו רבי נח דברי מוסר וחיזוק: "ירא את ה' בני והמליך את היצה"ט על היצה"ר ותזהר בטהרת המחשבות ומדות, ולזכור מחז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, והמקדש א"ע מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. עין רואה ואוזן שומעת להמתחזק בכל כוחו ביראת ה' ובעבודת הלב. א"ז [=אביך זקנך] אברהם".
בעמוד השני של המכתב מופיע קטע ממאמר עיוני עמוק בענייני קבלה וחסידות (לפנינו חלקו התחתון של העמוד הראשון מתוך כמה עמודים). במאמרו זה מבאר האדמו"ר את המושג הקבלי "טנת"א" [=טעמים נקודות תגים אותיות], בדרכי עבודת ה' על פי תורת החסידות. מאמר זה נדפס בספר "יסוד העבודה", בחלק המכתבים, מכתב סח.
המכתב האישי שלפנינו לא נדפס שם, וכפי הנראה לא נדפס כלל.
[במאמר שנדפס הסתפק המו"ל בפענוחה של אחת המילים והציע בשולי הגליון מספר אפשרויות. בקטע המקורי שלפנינו, ניתן לזהות בבהירות את המילה הנכונה – אפשרות שלא עלתה כלל על דעתו של המדפיס].
האדמו"ר רבי אברהם וינברג, האדמו"ר הראשון מסלונים, בעל ה"יסוד העבודה" (תקס"ד-תרמ"ד), מקובל אלוקי, גאון וקדוש, עמקן מקורי ומחדש. היה תלמיד מובהק לרבותיו האדמו"רים רבי נח מלכוביץ' ורבי משה מקוברין. בשנות התק"צ עמד בראשות ישיבת "ענף עץ חיים" בעיר מגוריו סלונים, שהייתה מעין סניף של ישיבת "עץ חיים" המפורסמת שבוולוז'ין (משה צינוביץ, עץ חיים, עמ' 433; אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, א, עמ' קעז, קפג-קפו). יגיעתו בתורה הייתה עד כלות כל הכוחות. לימודו היה שמונה עשרה שעות ביממה עד לאפיסת כוחות. יגיעתו בתורה בצעירותו הייתה מתוך דוחק ועניות גדולה. בזקנותו, כשאחד מתלמידיו אמר לו שרואים אצלו גילויי רוח הקודש, אמר לו: "רוח הקודש אינני יודע, אבל למדתי תורה מתוך הדחק, וחז"ל אמרו (סוטה דף מט) שהלומד תורה מתוך הדחק משביעין אותו מזיו שכינה". לאחר פטירת רבו מקוברין, בניסן תרי"ח, פתח את חצרו בסלונים, ורוב חסידי קוברין קבלו את מרותו ונסעו אליו. את שולחנותיו ("טישים") היה עורך לא רק בשבתות וחגים, אלא גם בימות החול. היה כמעיין המתגבר והרבה באמירת מאמרי חסידות עמוקים ביותר, וכן כתב חיבורים רבים בכל חלקי התורה (רובם אבדו בשואה). חלק מכתביו נדפסו לאחר פטירתו. ספריו המפורסמים הם "חסד לאברהם" – ספר עמוק ומופשט מאד בקבלה ופילוסופיה, וקשה להבנה; "יסוד העבודה" – בענייני "תורה לשמה" ויסודות עבודת ה' בדרך החסידות (בספרו זה הוא כותב ביקורת חריפה על ספר "נפש החיים" של רבי חיים מוולוז'ין, בעיקר על שיטתו בענייני "תורה לשמה"; מסופר שבכתב היד המקורי של החיבור היה כתוב מספר פעמים "דלא כנפה"ח" [=דלא כנפש החיים]); "באר אברהם" על המכילתא. לאחר השואה נדפסו מכתביו ספרים נוספים בשמות "חסד לאברהם" ו"באר אברהם".
בשנים תר"ל-תרל"ד שלח ה"יסוד העבודה" לטבריה קבוצה נבחרת של בני עליה מתלמידיו הצעירים, בהם כמה מנכדיו וקרובי משפחתו. קבוצה זו נקראה בשם "כולל רייסין", ובעבורם אירגן האדמו"ר התרמות ומגביות שנתיות קבועות, ונסיעות שד"רים מידי שנה, כדי שיוכלו בני הכולל למלא את יעודם לעסוק בתורה ובעבודת ה' בשלוה ומנוחה. עם קבוצה זו עמד האדמו"ר בקשר מכתבים רצוף בענייני חסידות ועבודת ה' עמוקים ועיוניים. חלק ממכתבים אלו (כדוגמת המכתב שלפנינו) נדפסו לאחר פטירתו בספרו "יסוד העבודה" (בחלק המכתבים) וכן בסוף ספר "באר אברהם" על התורה.
[1] דף. 20.5 ס"מ. מצב בינוני. כתמים ובלאי. קרעים בשוליים ובסימני הקיפול, עם פגיעה בטקסט, משוקמים באופן מקצועי במילוי נייר. דיו דהויה. חלק מהמילים אינן ניתנות לקריאה.