מנורה תלויה לשבת ולחג, מעשה ידי הצורף אברהם לופז דה-אוליביירה (de Oliveyra; נכתב גם: de Oliveira). לונדון, 1726.

כסף יצוק, מקודח ורקוע. חתום בחותמות אנגליות מלאות, כולל חותמת מס, חותמת איכות, אות-שנה L (1726) וחותמת הצורף – האותיות AO במונוגרמה ומעליה כתר; כמה מהחלקים חתומים גם בחותמת ייבוא הולנדית מאוחרת (בשימוש החל משנת 1953; ראו פירוט החותמות להלן).

פריט חשוב ונדיר באופן מיוחד, כולל היסטוריית-בעלות מוצקה ומרשימה מאז שנת 1882; אחת מתוך שתי מנורות שבת תלויות שיצר צורף הכסף הידוע דה-אוליביירה (המנורה השנייה [לונדון, 1734] שמורה באוסף המוזיאון היהודי בלונדון); מחפצי היודאיקה הבודדים שיצר דה-אוליביירה אשר מצויים עדיין באוספים פרטיים; ממנורות השבת התלויות הבודדות העשויות כסף שנוצרו בלונדון, ובאנגליה בכלל, במאה ה-18.

מבנה, עיצוב וחותמות הכסף

מנורת שבת וחג תלויה, מטיפוס שהיה בשימוש בקרב יהודים ממוצא ספרדי-פורטוגזי, בעיקר בהולנד. המנורה מורכבת משבעה חלקים, אשר שישה מהם מייצגים את הדגם הקלאסי של מנורות השבת ההולנדיות התלויות:

1. וו תלייה גדול שבקצהו עיטור כדורי דמוי אגס;

2. עיטור בצורת כתר עגול ופתוח, מעוטר בדגמים גיאומטריים, שוליו העליונים גליים ומעליהם שמונה עיטורים דמויי פרחים. במרכז הכתר מולחם מוט כסף מרובע בו קבועות טבעות לתלייה;

3. עיטור בצורת עיט דו-ראשי האוחז בטפריו עיטור מסוגנן בדגם צמחי;

4. עיטור-מקשר בצורת כדור פחוס-קמעה המשמש כמחזירור (רפלקטור);

5. אגן שמן גדול בצורת כוכב בעל שבעה חודים, עם מוט מרכזי גבוה (מתברג). בקצות החודים קבועים מחזיקי-פתילות המעוצבים כלשוניות מעוגלות וכפופות עם שסע רחב; 6. קערית נטף עגולה ועמוקה, עם מוט מרכזי (מולחם); 7. משקולת כבדה דמוית בלוט. במרבית חלקי המנורה קבועות טבעות עגולות המשמשות לתליית החלקים זה מעל זה באמצעות וווי כסף בצורת S.

לצד המנורה שלפנינו ידועה עוד מנורת שבת אחת אשר יצר אברהם לופז דה אוליביירה בלונדון בשנת 1734, השמורה כיום באוסף המוזיאון היהודי בלונדון (מס' JM 373; מנורה זו נרכשה בידי המוזיאון היהודי בלונדון בשנת 1952 ומוצגת שם בתצוגת הקבע), ובין שתי המנורות קיים דמיון רב, הן מבחינת המבנה הכללי הן מבחינת עיצובם של החלקים השונים: עיצובו של וו התלייה דומה מאוד בשתי המנורות; הכתר במנורה מ-1726 דומה מאוד לכתר המופיע במנורה מ-1734, אלא שבשנייה משולבים בשוליו העליונים גם ארבעה עיטורים דמויי שושן (פלר דה ליס); עיטור העיט הדו-ראשי אינו מופיע במנורה מ-1734 והוא ייחודי למנורה שלפנינו (כפי שיפורט להלן); הרפלקטור במנורה מ-1726 שונה מעט בצורתו מזה של המנורה מ-1734; עיצובו של אגן השמן זהה בשתי המנורות, אם כי נראה כי במנורה מ-1726 המוט המרכזי ארוך יותר; מחזיקי הפתילות במנורה מ-1726 זהים לאלו שבמנורה מ-1734, וסביר להניח כי נוצרו והותקנו בשתי המנורות בידי דה-אוליביירה בעצמו; ולבסוף, עיצובן של קערית הנטף והמשקולת זהה בשתי המנורות.

הבדל בולט בין השתיים הוא עיטור העיט הדו-ראשי, שאינו מופיע במנורה מ-1734 והוא ייחודי למנורה שלפנינו: במאמרו "Anglo-Jewish Silver", מציין ארתור גרימווייד כי ריצ'רד ברנט (Barnett) – איש המוזיאון הבריטי, ה-Jewish Historical Society of England ומי שערך את קטלוג המוזיאון היהודי בלונדון – העלה את ההשערה לפיה הימצאותו של העיטור במנורה שלפנינו מעידה על כך שנוצרה עבור הברון דייגו (משה) לופס פריירה ד'אגילר (Diego López Pereira d'Aguilar), איש עסקים ובן למשפחת אנוסים מפורטוגל אשר התיישב בלונדון בשנת 1757 והיה לדמות מרכזית בקהילה הספרדית-פורטוגזית שם. אמנם בשנה שבה נוצרה המנורה ד'אגילר חי בווינה ולא בלונדון, אך ייתכן – כך לפי ברנט וגרימווייד – כי נשלחה אליו כשי, וכי העיט הדו-ראשי מתייחס לסמל האימפריה הרומית הקדושה (בשנת 1726 הוענק לד'אגילר תואר "ברון" על ידי הקיסר קרל השישי). ואמנם, עיטור זה הנו חריג ואינו מופיע בדרך כלל במנורות שבת תלויות מטיפוס זה. עיט דו-ראשי מופיע לעתים, בוואריאציות שונות, במנורות שבת גרמניות ("יודנשטרן") עשויות פליז, אך כחוליה עצמאית הוא מתועד רק במנורות שבת בודדות עשויות כסף, בהן מנורה מהמבורג מהמאה ה-18 (לפנים באוסף זגייסקי), מנורה גרמנית מהמאה ה-19 בה עיטור זה, כמו גם וו התלייה, נושאים חותמות של Thomas Whipham & Charles Wright מלונדון, 1760 בקירוב; ומנורה לונדונית מעשה ידי Thomas Paine Dexter משנת 1812. ב-Memorbook, מציין משה חיים גאנס כי העיט הנו אחד מסמליו של "Baron d'Aguilas" (עמ' 161) ונראה כי התכוון ל"ד'אגילר", אך בסמלה של משפחת ד'אגילר מופיע עיט רגיל ולא דו-ראשי.

וו התלייה חתום בכל ארבע החותמות הלונדוניות הנ"ל; המוט שבמרכז הכתר חתום בחותמת ייבוא הולנדית; עיטור העיט הדו-ראשי חתום בחותמת איכות ובחותמת ייבוא הולנדית מאוחרת; המחזירור חתום פעמיים בחותמת הצורף; אגן השמן חתום בחלקו הפנימי בכל חמש החותמות הנ"ל והמוט שבמרכזו חתום אף הוא בחותמת הצורף, בחותמת איכות ובחותמת ייבוא הולנדית; קערית הנטף חתומה בכל ארבע החותמות הלונדוניות הנ"ל; המשקולת, כפי הנראה, אינה חתומה.

מנורות שבת תלויות: רקע, נדירוּת והשוואות

השימוש במנורות שבת תלויות נפוץ ברבות מקהילות ישראל – בעיקר בארצות אירופה (גרמניה, איטליה, הולנד, צרפת, ועוד; אך גם בתימן) – ואנו מוצאים איורים המתעדים מנורות כאלו כבר בכתבי-יד עבריים מימי הביניים, לאחר מכן בחיתוכי-עץ, בציורים ובתחריטים המתארים מנהגים יהודיים מהמאות ה-16 וה-17, ובציורים ובהדפסים מהמאות ה-18 וה-19. מנורות אלו נוצרו ממגוון חומרים ובעיצובים שונים, בהתאם לזמן, למקום וליכולותיו הכספיות של בעליהן, וכך התהוו לאורך מאות השנים האחרונות דגמים שונים האופייניים לארצות המוצא השונות.

עם הדגמים השונים ניתן למנות את המנורות הגרמניות אשר זכו ברבות השנים לכינוי "Judenstern", המנורות האיטלקיות מרובות-הפיות, ומנורות השבת ההולנדיות, בעלות המבנה הנ"ל, הכוללות אגן-שמן בצורת כוכב בעל שבעה חודים. מכל אחד מן הטיפוסים הללו אנו מוצאים דוגמאות רבות עשויות ברונזה או פליז יצוקים ו/או רקועים, נחושת, לעתים בדיל (בטיפוס ההולנדי) ואך לעתים נדירות – כסף.

מנורות השבת התלויות הראשונות העשויות כסף נוצרו כפי הנראה בגרמניה (פרנקפורט על המיין) לכל המוקדם בשלהי המאה ה-17, ועיקר הדוגמאות המצויות בידינו מתוארכות למאה ה-18 ומוצאן בארבע ארצות עיקריות: גרמניה, איטליה, הולנד ואנגליה.

מבין כלל מנורות השבת התלויות מהמאה ה-18 הידועות כיום, ניתן לומר כי מרביתן עשויות פליז או ברונזה (עשרות רבות), מנורות הולנדיות אחדות עשויות בדיל (חלקן אינן שלמות), ועשרות בודדות עשויות כסף.

מבין מנורות השבת העשויות כסף מהמאה ה-18 ידוע לנו על 23 מנורות בלבד מהטיפוס הספרדי-פורטוגזי: 19 מהן נוצרו בהולנד (לא כולן שלמות) ו-4 בלבד נוצרו באנגליה. עובדה זו ממחישה בבהירות את מידת נדירותן של מנורות השבת התלויות העשויות כסף מהמאה ה-18, וביתר שאת את נדירותן הרבה של מנורות השבת האנגליות.

ארבע מנורות השבת העשויות כסף שנוצרו בלונדון במאה ה-18 כוללות (לפי סדר כרונולוגי):

1. מנורה מעשה ידי וויליאם ספקמן (Spackmann), לונדון, 1722 (נזכרת במאמרו של גרימווייד).

2. המנורה שלפנינו – מעשה ידי אברהם לופז דה-אוליביירה, לונדון, 1726.

3. מנורה נוספת מעשה ידי אברהם לופז דה-אוליביירה, לונדון, 1734 (המוזיאון היהודי, לונדון).

4. מנורה מעשה ידי הצורפת הסטר בייטמן (Hester Bateman), לונדון, 1781 (נמכרה בכריסטי'ס, 1963 או 1964).

יש לציין כי גם מנורות שבת אנגליות מכסף מהמאה ה-19 אינן מצויות במיוחד, וידועות שתיים כאלה בלבד: מנורה מעשה ידי תומס פיין דקסטר (Paine Dexter), לונדון, 1812 (אוסף פרטי, ציריך); ומנורה מעשה ידי סמואל הנל (Hennell), לונדון, 1813 (כיום באוסף מוזיאון ישראל, ירושלים, B68.0030, 117/156).

נוסף על אלו, ראוי להזכיר גם שתי מנורות שבת תלויות מכסף אשר נוצרו באמסטרדם באמצע המאה ה-18 (בשנים 1752 ו-1753), בהן העיטור העליון בצורת כתר נושא חותמות לונדוניות; סביר להניח כי מנורות אלה הובאו מאמסטרדם ללונדון בידי משפחות ממוצא ספרדי-פורטוגזי, וכי בעקבות אובדן הכתר הוא הוחלף בכתר אחר, שנעשה על-ידי צורף מקומי.

המנורה של אברהם לופז דה-אוליביירה משנת 1726: היסטוריה, מחקר ומוֹצָאוֹת

המנורה שלפנינו נחקרה בידי ארתור גרימווייד (Grimwade, 2002-1913), אנטיקוואר ומומחה בעל שם לכלי כסף, והיא מתועדת במאמרו החשוב "Anglo-Jewish Silver" אשר פורסם בשנת 1955 (ראו ביבליוגרפיה). גרימווייד הקדיש לה מקום נרחב במאמרו והצליח להתחקות אחר מוצאותיה למן המאה ה-19 ולשרטט את היסטוריית-הבעלות שלה באופן מפורט.

ממחקרו של גרימווייד עולה כי המנורה נמכרה לראשונה במכירה פומבית שנערכה בידי Christie, Manson & Woods בלונדון בשנת 1882 (גרימווייד כותב, כנראה בטעות, 1892), כחלק מאוסף הקולונל ארבות'נוט (Arbuthnot) מלונדון. בקטלוג המכירה הפומבית מתואר הפריט כמנורה אנגלית תלויה עשויה כסף הכוללת שבעה חלקים ובראשה כתר. היא אינה מזוהה כחפץ יהודי, גם זהות הצורף אינה מוזכרת שם, והיא מתוארכת בטעות לשנת 1746; אות-השנה של שנת 1746 היא אות l (L קטנה), וייתכן כי זה המקור לטעות, שכן על המנורה מוטבעת אות-השנה L (גדולה). כפי הנראה, המנורה נרכשה במכירה זו בידי סוחרי האמנות האחים דובין (Duveen) – בעליהן של גלריות בלונדון, בפריז ובניו יורק – אשר מכרוה בשנת 1906 לאיל-ההון והבנקאי האמריקאי ג'ון פירפונט מורגן (J. P. Morgan, 1837-1913), שהיה גם בעל אוספים חשובים, בהם אוספי אמנות, אבני-חן וספרים. לאחר מותו של מורגן בשנת 1913 עברה המנורה לרשות בתו, ג'ולייט המילטון (לפנים פירפונט מורגן, 1870-1952). כחמישה חודשים לאחר פטירתה, בינואר 1953, הועמדה המנורה למכירה פומבית בשנית, הפעם בידי Parke Bernet Galleries בניו יורק.

מאמרו של גרימווייד התפרסם, כאמור, בשנת 1955, ותמונת המנורה שהופיעה בו נלקחה מקטלוג המכירה משנת 1953, בלוויית כתובת המציינת כי מקורה באוסף פירפונט מורגן, ניו יורק.

הבעלים הבא של המנורה היה משה חיים גאנס (Gans, 1917-1987), אשר בשנת 1977 פרסם אותה במחקרו המונומנטלי Memorbook, המוקדש לתולדות יהודי הולנד. גאנס פרסם תצלום גדול של המנורה, המתפרס על פני עמוד שלם, אך לא ציין את זהות בעליה, ולפיכך לא ברור האם הוא עצמו רכש אותה במכירה הפומבית בשנת 1953, או שמא רכש אותה כמה שנים מאוחר יותר. כך או כך, מסתבר כי כאשר פרסם את ספרו כבר הייתה המנורה ברשותו. מאוספו של גאנס נמכרה המנורה לאספן פרטי, וברשותו נשמרה עד עתה.

אברהם לופז דה-אוליביירה: חייו ועבודתו

אברהם לופז דה-אוליביירה – בן למשפחת אנוסים שמוצאה בפורטוגל – נולד באמשטרדם בשנת 1657 ונפטר בלונדון בשנת 1750. דה-אוליביירה היה הצורף היהודי הראשון שפעל בלונדון ובאנגליה בכלל, ובכל שנות פעילותו היה גם הצורף היהודי היחיד שפעל באנגליה.

שם אביו היה יעקב, והוא מתועד כ"פרנס" בקהילה הספרדית-פורטוגזית של אמסטרדם בשנת 1654; סבו של אברהם, לואיס דה-אוליביירה ליסבואה, עבד כבנקאי במדריד. שניים מדודיו של אברהם נשפטו ונכלאו בידי האינקוויזיציה בקויימברה בשנת 1662 ולאחר שחרורם עברו ללונדון ושבו ליהדותם.

דה-אוליביירה עצמו הגיע ללונדון בפעם הראשונה בינואר 1685, כפי הנראה לאחר שלמד את מלאכת הצורפות והחריטה בהולנד, ובשנה זו כבר הועסק בניקוי ובתיקון כלי הכסף בבית הכנסת של הקהילה הספרדית-פורטוגזית ב-Creechurch Lane (אשר הפך לימים לבית הכנסת בוויס-מרקס). לפי תעודת הנישואין שלו, נישא בלונדון ב-30 באוקטובר 1697 לרבקה דה מוראיס (de Morais). ייתכן כי בין השנים 1691-1697 ובין השנים 1700-1717 חי מחוץ ללונדון ואולי שב לקרובי משפחתו באמשטרדם, שכן במסמכי הקהילה בלונדון לא נמצא כל תיעוד שלו מהשנים הללו.

בתור חרט יצר דה-אוליביירה תחריטים עבור עיבוד ספרדי לספר תהלים שחיבר דניאל ישראל לופז לגונה (בלונדון, 1720), בהם מתוארים בין היתר גם סדנה של צורף וכתר הדומה מאוד לכתר המעטר של המנורה שלפנינו.

בשנת 1724 או 1725 קיבל לראשונה אישור רשמי להשתמש בחותמת וליצור כלי כסף בבית מלאכה משלו (זו היא החותמת המופיעה על המנורה שלפנינו), וב-3 ביולי 1739 נרשם שוב, עם חותמת בעיצוב שונה.

בין חפצי היודאיקה שיצר ניתן למנות כ-11 זוגות רימונים לתורה שיצר בשנות ה-1720-1730 עבור בתי הכנסת של הקהילות היהודיות בלונדון, "יד" או שתיים לספר תורה, שתי מנורות שבת הנ"ל, וחפצים בודדים נוספים, אשר רובם – להוציא פריטים אחדים – שמורים כיום באוסף המוזיאון היהודי בלונדון ובאוספים מוזיאליים אחרים.

בשנת 1737 יצר גם "צלחת ראש העיר" אשר העניקה הקהילה היהודית לראש העיר לונדון (הוצגה במוזיאון ישראל בירושלים בתערוכה "צלחת ראש העיר – כלי כסף יהודיים מאנגליה", 1994-1995). למידע נוסף אודותיו, ראו: Grimwade י(1955), עמ' 121-123.

גובה: 98.5 ס"מ. רוחב מירבי (אגן השמן): 22.5 ס"מ. מצב כללי טוב. שברים קלים, כיפופים ותיקוני הלחמה ישנים בעיטור הכתר. באגן השמן חסר אחד מההתקנים הייעודיים לפתילות; אחד אחר קבוע באמצעות מסמרת כסף. קדחים קטנים בכמה מחלקי המנורה: בראשו ובתחתיתו של המחזירור, בעיטור שבחלקו התחתון של אגן השמן ובחלקה העליון של המשקולת – אולי בעקבות חיווט והסבה של המנורה לשימוש חשמלי. חלק מווי התלייה מאוחרים יותר. ייתכן כי הכתר המקורי הוחלף במהלך המאה ה-19 (ראו תיאור קטלוג המכירה הפומבית משנת 1953).

מקור

1. קולונל ארבות'נוט (Arbuthnot; אולי סיר רוברט ארבות'נוט, 1773-1853), לונדון.

2. מכירה פומבית, Christie, Manson & Woods: Catalogue of the Choice Collection of Decorative Objects of Colonel Arbuthnot, לונדון, 4-5 במאי 1882, פריט 151.

3. האחים דובין (סוחרי אמנות), כנראה ניו יורק.

4. ג'ון פיירפונט מורגן (1837-1913), ניו יורק; נרכש מהנ"ל בשנת 1906.

5. ג'ולייט המילטון (1870-1952), ניו יורק, בתו של הנ"ל.

6. מכירה פומבית, Parke-Bernet Galleries: American and English Furniture and Decorations, Comprising Property Collected by the Late Robert Hartshorne..., from the Estates of the Late Walter M. McGee, Juliet P. Hamilton and from Other Owners, ניו יורק, 22-24 בינואר 1953, פריט 417 (מעזבון הנ"ל); מצולם בעמ' 73.

7. משה חיים גאנס (Gans, 1917-1987), אמשטרדם; ייתכן כי נרכשה במכירה הפומבית הנ"ל.

8. אוסף פרטי.

לביבליוגרפיה, ראו בסוף התיאור באנגלית.