"ברקאי השלישי, או, גואל הדם, כולל שירים על ישראל ותקותו, אשר שר המשורר הנודע בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים נפתלי הערץ אימבער, יוצר השירים 'התקוה' ו'משמר הירדן'". דפוס א. ח. ראזענבערג, ניו-יורק, תרס"ה 1904.

ספר שיריו האחרון של נפתלי הרץ אימבר (1856-1909), מוקדש בכתב-ידו ובחתימתו (על גבי דיוקן המשורר):
"למגיני ומיטיבי, כבוד השופט מאיר זולצברגר, לנצח מזכרת אהבה נסתרת, נפתלי הערץ אימבער" (תחילת ההקדשה כתובה באנגלית: To my dear protector and benefactor Hon. Judge Majer Sulzberger).

"ברקאי השלישי" נדפס בשנותיו האחרונות של אימבר, כאשר חי חיי נדודים ומחסור בארה"ב והתקיים בזכות תמיכתו של השופט מאיר זולצברגר (1843-1923), מקבל העותק. בין ניסיונותיו להצלת המשורר - שנודע אז כמחבר ההמנון הציוני - העניק זולצברגר לאימבר קצבה חודשית, מימן את הוצאותיו הרפואיות ואף שילם מכיסו על הדפסת הספר שלפנינו (כשנשאל מדוע, השיב זולצברגר: "נפש יקרה לו, לתינוק הזקן אימבר, שואפת והומיה, שבורה ורצוצה... הכוהל החריב אותו עד היסוד... חבל שאין עוד תקווה לבעל התקווה"). כאות הוקרה, ביקש אימבר להקדיש לו את ספרו זה בדפוס, וביקש ממנו לשלוח לו פרטים ביוגרפיים להכנת ההקדשה; משסירב זולצברגר למסור לו את הפרטים להקדשה בדפוס – העניק לו אימבר את העותק שלפנינו, המוקדש בכתב-ידו.

בספר נדפסה פעם נוספת "התקווה", אשר הופיעה לראשונה תחת השם "תקוותנו" (בספרו הראשון של אימבר). בשנים שחלפו למן הפרסום הראשון, התקבל השיר כהמנונה של התנועה הציונית, הושר בסיומם של כל הקונגרסים הציוניים, תורגם לאנגלית וזכה לתהודה חסרת תקדים בשירה העברית החדשה. אימבר שב והדפיסו בספר זה - האחרון בין שלושת ספריו העיקריים - כאשר הוא מלובש בדמות המנון לאומי, תחת השם "התקווה" ולצד תרגומו האנגלי. הדפסה זו, המאוחרת, קרובה הרבה יותר לצורתו של ההמנון המושר בימינו, ובתחילתה נדפסו שני הבתים שהפכו לבסוף להמנון מדינת ישראל – על פי סדרם ובנוסח כמעט זהה (למעט שלוש שורות).

ראו

• שמריהו לוין, "מזכרונות חיי", הוצאת "דביר", תל-אביב, תשי"ד, עמ' 99 (שם נזכרים דבריו של זולצברגר אודות אימבר).

• יעקב קבקוב, "נפתלי הרץ אימבר 'בעל התקוה'", הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות, לוד, תשנ"א 1991, עמ' 122.

80 עמ' + [1] לוח (דיוקן חתום), 21.5 ס"מ. מצב טוב. שוליים קצוצים (שולי השורה הראשונה של ההקדשה חתוכים). כתמים ופגמים קלים. קרע בשולי אחד הדפים. כריכה ודפי בטנה חדשים, כרוכים על גבי המעטפת המקורית, עם מספר סמני ספרייה (תו-ספר, כיס-נייר לכרטיס השאלה, מדבקות וחותמות). מספר רישמוי עיפרון וחותמות בגוף הספר.

חיבור "התקווה" – המנון מדינת ישראל

את הגרסה הראשונה של "תקוותנו" כתב אימבר, על-פי עדותו, בשנת תרל"ח (1877/1878), בזמן שהותו בעיר יאשי שברומניה. על פי גרסה אחרת, המובאת ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" (עמ' 1586), חובר השיר בשנת תרמ"ו (1886), לאחר ששתה אימבר עד דלא ידע בחגיגות הפורים במושבה גדרה, כאשר קם מעלפונו והכריז "חיברתי זה עתה את שני הבתים הראשונים לשיר הלאומי שלנו, להבעת התקוה שלנו'". בהמשך, במהלך סיוריו במושבות ארץ ישראל, שינה אימבר את השיר והוסיף לו בתים, עד שפרסמו בגרסתו הסופית בקובץ השירים "ברקאי". כשנה לאחר פרסום הקובץ הולחן השיר בידי שמואל כהן (1870-1940), מחלוצי ראשון לציון. הלחן של כהן מבוסס על שיר עגלונים רומני בעל שורשים סלאביים (במנגינה כמעט זהה השתמש המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה בפואמה הסימפונית "ולטאבה").

השיר המולחן אומץ על-ידי אנשי המושבות, משם הגיע לאירופה, ובמהרה החל לשמש גם בקונגרסים הציוניים (הושר בסיומם). במהלך השנים חלו שינויים אחדים במילות השיר, בהם שינוי שמו ל"התקוה". מבלי שנקבע כך בחוק או תקנה רשמיים, התקבלו שני בתיו הראשונים של השיר כמעט ללא עוררין כהמנון הלאומי של העם היהודי. בשנת 1933 הוכר "התקווה" כהמנון התנועה הציונית, ועם קום מדינת ישראל שימש באופן בלתי-רשמי כהמנון המדינה. בשנת 2004 עוגן "התקוה" רשמית בחוק כהמנון מדינת ישראל.

(ראו: אליהו הכהן, "עוד לא אבדה תקוותנו". בתוך: "אריאל", גיליון מס' 186, ינואר 2009. עמ' 101-104).