כרך גדול של פסקים, מכתבים ותשובות בהלכה, ובו מאות אוטוגרפים וחתימות של גדולי חכמי מרוקו – ביניהם מכתב בכתב-יד קדשו וחתימתו של רבינו חיים בן עטר ה"אור החיים" הקדוש.

"עיר וקדיש, איש אלוקים נורא מאד... אבי כל תופשי תורה בארצות המערב..." – רבינו ה"אור החיים" הקדוש

רבינו חיים בן עטר (תנ"ו-תק"ג) בעל ה"אור החיים" הקדוש, גאון ופוסק מפורסם, מקובל ואיש קדוש. מגדולי חכמי המערב (מרוקו) וירושלים. כיהן ברבנות בעיר סאלי. חיבורו הראשון "חפץ השם" על הש"ס נדפס באמשטרדם בשנת תצ"ב. בשנת תצ"ט החל במסע עלייתו לארץ ישראל, כשבכוונתו להקים ישיבה בירושלים, בשם "כנסת ישראל", אשר חבריה יתנהגו בקדושה ובחסידות ויעסקו בתורה בימים ובלילות, כדי לקרב את הגאולה.

בדרכו עבר באיטליה, בה התעכב קרוב לשלוש שנים (תצ"ט-תק"ב) לעשות נפשות לטובת ישיבתו וממנה לעלות לארץ ישראל. הוא התקבל בכבוד רב בעיר ליוורנו, שם הפך מקום משכנו לבית מדרש, אליו נהרו רבים לשמוע מדרשותיו ומתורתו. בין באי ביתו היו גם נכבדי ועשירי הקהילה, ורבי חיים בן עטר השפיע עליהם שיתמכו בישיבה שעמד לייסד בירושלים. הוא הקים בליוורנו ועד שנקרא "כנסת ישראל", שחבריו היו סוחרי ועשירי הקהילה, נסע גם לקהילות נוספות באיטליה, בהן ונציה ומודנה, פיררה ומנטובה, וגם במודנה הקים ועד כזה. במקביל קיבץ סביבו חבורת תלמידים, שנוספו על משפחתו ומספר תלמידים שהגיעו עמו ממרוקו, וכך התגבשה החבורה שעלתה עמו לארץ ישראל. באותה תקופה הוא גם שקד על סיום הכנת חיבוריו להדפסה (ספרו "אור החיים" נדפס בוונציה בראשית שנת תק"ב, זמן קצר לאחר עלייתו לארץ ישראל; חיבורו "פרי תואר", נדפס אף הוא לאחר עלייתו, באמשטרדם תק"ב. שני החיבורים נדפסו בתמיכתם של גבירי ליוורנו). בר"ח אב תק"א יצא ה"אור החיים" מליוורנו בדרכו לארץ ישראל, יחד עם חבורתו שמנתה שלושים נפש. בירושלים הקים ה"אור החיים" את ישיבתו, ואליה הצטרפו כמה מגדולי חכמי ומקובלי ירושלים (על הישיבה וסדריה, ראו: בניהו, לתולדות בית המדרש 'כנסת ישראל' בירושלים, ירושלים, ב, תש"ט, עמ' קג ואילך). למרבה הצער, נפטר רבי חיים בן עטר בפתאומיות, כשנה לאחר מכן, בי"ד תמוז תק"ג. לפי המסופר הבעש"ט ראה בעיני רוח הקודש את פטירתו הפתאומית של קדוש השם בירושלים, ובאותה השבת התבטא ואמר: "כבה הנר המערבי".

על פי המסורת החסידית, שאיפתו של הבעש"ט לעלות לארץ ישראל, הייתה בעקבות רצונו לפגוש ברבי חיים בן עטר, שהיה "ניצוץ של משיח", ולפעול עמו יחד לקירוב הגאולה. כבר קודם לכן בשנת תק"ב ביקש הבעש"ט מגיסו הקדוש רבי אברהם גרשון מקיטוב לעבור לירושלים ולהסתופף בצילו של רבינו, ולשאוב מאור תורתו של ה"נר המערבי". לפי המסופר שלח אליו הבעש"ט לירושלים מספר שאלות בעניינים נשגבים, שביקש מגיסו הגדול רבי גרשון מקיטוב לשאול בשמו את בעל ה"אור החיים".

גדולי החסידות הפליגו מאד בקדושתו של האור החיים הקדוש. בספר "נתיב מצוותיך" מוסר האדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקומרנא, דברים נשגבים בשם הבעל-שם-טוב שהתבטא על קדושת נשמתו של בעל ה"אור החיים", בהם בין היתר: "...בכל לילה שמע תורה מפי הקדוש ברוך הוא, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב, והיה מיורדי המרכבה...". הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות, בעל ה"בית אפרים" כותב אודותיו: "עיר וקדיש, איש אלוקים נורא מאד... הוא היה אבי כל תופשי תורה בארצות המערב...".

על תולדות בעל האור החיים וקדושתו, כותב תלמידו החיד"א, שלמד אצלו בתקופה הקצרה ששהה בירושלים: "מוהר"ר חיים ן' עטר, עיר וקדיש מק"ק סאלי, ובא לעה"ק ירושלים ת"ו סוף שנת תק"ב. ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר... ובחדש תמוז תק"ג עלה לשמים בן מ"ז שנה זלה"ה. וחיבר "חפץ ה'", "ראשון לציון", "אור החיים", "פרי תאר", וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו, וחורפתו הפלא ופלא, וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העה"ז, ורבו עזוז נוראותיו..." (שה"ג, מערכת גדולים, ח, מב).

ספרו "אור החיים" על התורה התקבל בכל תפוצות ישראל והפך לאחד מהפירושים הנפוצים במהדורות החומש. במיוחד התקדש החיבור אצל גדולי תנועת החסידות. התקבלותו של הספר התרחשה במהירות, מיד לאחר הוצאתו, וזאת בעקבות דברי הבעש"ט על גדולת נשמת המחבר, וכפי שמספר החיד"א, תלמידו של האור החיים הקדוש, בספרו שם הגדולים: "פי' התורה להרב המופלא חסידא קדישא מ' חיים ן' עטר, ונדפס בוויניציא סביב לחומש עם תרגום ורש"י. ושמענו כי עתה בפולוניא הם מחשיבים אותו הרבה, ונדפס עוד שני פעמים. ונתעורר זה ע"י שהרב החסיד קדוש מהרר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר" (מערכת ספרים, א, נד).

האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין אמר שהלימוד באור החיים הקדוש מטהר את הנשמה. בנו האדמו"ר רבי דוד משה מטשורטקוב סיפר כי מאותה העת ששמע את הדברים מאביו הקדוש, נעשה אצלו חיוב ללמוד בכל שבוע את האור החיים על הפרשה. רבי פנחס מקוריץ העיד על עצמו שהוא אשר פרסם את ספר האור החיים בעולם, "שפעם אחת היה בק"ק טשערין, ואמר: אני רואה בעיר אור גדול, ושאל אם נמצא שם ספר אור החיים, ונמצא שם ביד אחד חומש עם אור החיים, והוא האיר על כל העיר... ופעם אחת חלה בנו של הרב ז"ל (רבי פנחס), וקיבל על עצמו ללמוד בכל יום דף מהאור החיים בחומשים הגדולים..." (אמרי פנחס השלם, א, עמ' רפא).

באחד המקומות בספרו, מתבטא בעל "ערבי נחל" על האור החיים, לפני שמפרש קטע סתום מדבריו: "עיין מה שכתב בזה רוח אפינו בספר אור החיים, ודבריו בלתי מושגים רק ברוח הקודש...".

בבואו לירושלים רכש ה"אור החיים" חצר בירושלים (על פי המסורת, באותה החצר נולד האר"י הקדוש כמאתיים שנה קודם לכן), והקים בה את בית מדרשו. גם לאחר פטירתו הפתאומית, המשיכה הישיבה להתקיים בבית מדרשו, והוא אחד מבתי הכנסיות הבודדים שלא נחרבו ע"י הירדנים בשנת 1948. לאחר מלחמת ששת הימים, והקמת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, שופץ מחדש בית מדרשו, ברחוב "אור החיים" בעיר העתיקה.

אוצר כתבי-היד של חכמי מרוקו – אוסף משפחת אבן צור

בשנות השישים של המאה ה-20 נוסף לאוסף קלגסבלד נדבך חשוב במיוחד – אוצר כתבי-היד של משפחת אבן צור בפאס. אוסף זה כולל כרכים רבים, בהם אסופות פסקי דין ותכתובות בהלכה בין גדולי חכמי מרוקו, במרכזם רבי יעקב אבן צור, היעב"ץ, מגדולי מרוקו, אב"ד פאס, ומאבות המשפחה. האוסף נלקט בקפידה על ידי רבי רפאל אבן צור האחרון (ראו להלן), ונשמר בשלמותו בידי משפחת אבן צור בפאס, עד שנרכש בידי אביגדור קלגסבלד. חשיבותו של אוסף זה לא תסולא בפז, בהיותו ריכוז ענק ונדיר של תורתם ופסקיהם של חכמי מרוקו לדורותיהם, אשר נשמר בשלמותו במשך דורות רבים. חלקים גדולים מאוסף זה טרם נחקרו וטרם נדפסו. בנוסף, האוסף שלפנינו (בפריטים 20-34) משמר מקבץ יחיד בהיקפו של אוטוגרפים – כתיבות יד קדשם של גדולי מרוקו, עם חתימותיהם הייחודיות, הקליגרפיות-מסולסלות. בראשם כתיבת יד קדשו של ה"אור החיים" הקדוש וחבריו.

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ

במרכזו של האוסף, פסקים ואוטוגרפים רבים מאת הגאון הקדוש רבי יעקב אבן צור, היעב"ץ (תל"ג-תקי"ג; מלכי רבנן, דף סד-סה), מדמויות ההוד של יהדות מרוקו לדורותיה. מגאוני ההלכה בדורו (דורו של ה"אור החיים" הקדוש ורבותיו), משורר ופייטן, מקובל ובקי גם בקבלה מעשית. בהיותו בן עשרים מונה לסופר בית הדין בבית דינם של רבי וידאל הצרפתי, רבי מנחם סירירו ורבי יהודה בן עטר (מוהריב"ע) בעירו פאס, אז חיבר את החיבור "עט סופר", העוסק בדיני ומנהגי כתיבת שטרות. עם פטירת רבי וידאל הצרפתי התמנה רבי יהודה בן עטר לראב"ד והיעב"ץ התמנה לדיין בבית הדין לצדו.

היעב"ץ, יחד עם רבי יהודה בן עטר ועוד מחכמי דורו, היה מן המסכימים על הספר "חפץ ה'" לרבי חיים בן עטר בעל "אור החיים" (נדפס באמשטרדם, תצ"ב). לאחר פטירת רבי יהודה בן עטר נתמנה על מקומו לראב"ד פאס והפך לסמכות העליונה במרוקו, כשמכל ערי המערב היו פונים אליו בשאלות הלכתיות. היעב"ץ נאלץ לעזוב מספר פעמים את עירו פאס. בין השנים תע"ט-תפ"ח שהה במכנאס, ובזמן הרעב של שנת תצ"ח נדד לטיטואן. גם בערים אלו זכה לכבוד גדול, ישב לדון בראש רבני המקום ואף חתם ראשון על פסקי הדין. בשנותיו האחרונות סמך חמשה מתלמידיו לשמש לצדו בהנהגה. חכמים אלה נקראו "בית דין של חמש", והם שימשו כמנהיגי הציבור בזקנותו ולאחר פטירתו. הוא כתב תשובות רבות בהלכה וחיבורים רבים. חלק מתשובותיו נדפסו בשני חלקי ספרו "משפט וצדקה ביעקב" (נדפסו בנא-אמון, מצרים, בשנת תרנ"ד ובשנת תרס"ג), חלקן נדפסו בספרי בני דורו וחלקן נותרו בכתבי-יד ומחכים לגואל.

היעב"ץ נודע בכחו כמשורר ומליץ ואף חיבר ספרים בחכמה זו, ביניהם נודע ספרו "עת לכל חפץ" (נא-אמון, תרנ"ג), ובו כארבע מאות פיוטים ושירים מפרי עטו. החיד"א כותב עליו ועל חיבוריו בספרו "שם הגדולים" ומתייחס גם למנהגו לעטר את ספריו בהגהות רבות: "...וחיבר חבורים הרבה, ומלבד רוב ספרים שחיבר, כל הספרים שהיו לו מלאים על כל גדותיו מכתיבתו בגליונות. והיה לו יד בקבלה מעשית" (מערכת גדולים י, רנו); "עט סופר – כתב-יד, חיבר הרב מ' יעקב ן' צור ז"ל בתקון סדרי שטרות, וחיבר חבורים הרבה כמ"ש בח"א... והרבה לכתוב בכל גליוני ספריו, והיה בקי בכל מנהגי הרבנים מספרד הבאים מהגירוש ולא הניח דבר גדול ודבר קטן הכל בכתב..." (מערכת ספרים ע, לא).

צאצאי היעב"ץ, בני משפחת אבן צור – רבני פאס

זכה היעב"ץ שצאצאיו – דור אחר דור – היו מגדולי החכמים ומרביצי התורה על מקומו בעיר פאס. כתיבותיהם וחתימותיהם מופיעות בכרכים שלפנינו:

רבי רפאל עובד אבן צור (תס"ו-תקכ"ט; מלכי רבנן, דף קה, א), בנו היחיד של היעב"ץ (מתוך שבעה עשר בנים) שנותר בחיים אחר פטירת אביו. כיהן כבר בחיי אביו (החל משנת תק"י) כדיין ב"בית דין של חמש" בפאס.

בנו, רבי שלמה שמואל אבן צור (נפטר תקנ"ב; מלכי רבנן, דף קכב), כיהן בדיינות פאס יחד עם רבי אליהו הצרפתי ורבי מתתיה סירירו.

לרבי שלמה שמואל אבן צור נולדו שני בנים: האחד הוא רבי יעקב אבן צור (השני; נפטר תר"י; מלכי רבנן, דף סה, א), ובנו היה רבי שלמה אליהו אבן צור (שאב"ץ; תקפ"ב-תרל"ג; מלכי רבנן, דף קטז, א), מחכמי פאס, מחבר ומגיה.

בנו השני של רבי שלמה שמואל הוא רבי רפאל אבן צור (נפטר תקפ"ו; מלכי רבנן, דף קה, א), דיין בפאס, מחבר "זכרון לבני ישראל" – כללים ודינים, וחיבורים נוספים.

בנו, רבי שלמה אבן צור (תקס"ה-תר"ג; מלכי רבנן, דף קטז, א), מחכמי פאס, מחבר "פני שלמה" – ליקוטים וחידושים על שולחן ערוך, "זבחי רצון" על הלכות שחיטה וטריפות, ועוד.

בנו, רבי רפאל אבן צור האחרון (תק"ץ-תרע"ז; מלכי רבנן, דף קה, ב), אב"ד פאס על מקום אבותיו, מחבר שו"ת וחידושים, ועורך כתבי אבותיו.

מפעלו של רבי רפאל אבן צור האחרון והאוסף שלפנינו

אחד ממפעליו הגדולים של רבי רפאל אבן צור האחרון היה קיבוץ ושימור כתביהם של חכמי מרוקו. הוא היה אוהב ספר וברשותו הייתה ספרייה חשובה, שהורכבה מכתבי-היד והספרים שירש מאבותיו, לצד ספרים וכתבי-יד שהשיג ורכש בעצמו.

ב"מלכי רבנן" (דף קה, ב) נכתב על כך: "הרב הנז' מאהבתו לספרות ישראל אסף וקבץ ספרים רבים כל מקצועות התורה נוסף על ספרים שירש מאבותיו הקדושים לרוב והניח אחריו אוצר גדול מלא ספרים ובתוכם כמה ספרים כ"י להראשונים ומעולם לא העלים עינו אפילו מעלה א' כ"י היה מקבץ עלים מפוזרים ומחברם לכרכים עד שברוב הימים הניח אחריו כרכים רבים".

בסביבות שנת תר"ן קמה חברת "דובב שפתי ישנים", שמטרתה היתה להוציא לאור את חיבוריהם של אבותיו הקדושים ושל חכמי ורבני מרוקו. החברה הוקמה על ידי רבי רפאל אהרן בן שמעון, יליד מרוקו, שכיהן כרב במצרים. רבי רפאל אבן צור היה הרוח החיה בחברה זו, וספריית כתבי-היד שלו היוותה בסיס לפרסומיה של החברה. בין הספרים החשובים שיצאו לאור במסגרת זו היה שו"ת משפט וצדקה ביעקב, שנ