דף מודפס (משני צידיו) – "ספר אלות הברית" – כרוז ה"חרם" נגד בתי הספר ולימודי חכמות חיצוניות עם עשרות חתימות (בדפוס) של המהרי"ל דיסקין אב"ד בריסק ועוד 275 חתימות, של רבני וחכמי ירושלים ושל ראשי בתי-אבות מכל קהילות האשכנזים בעיר הקודש. [ירושלים, ללא שם מדפיס, י"ב אדר א' תרל"ח 1878].

בראש החותמים: הגאון מבריסק מהרי"ל דיסקין (רבי "משה יהושע יהודא ליב בהגאון מו"ה בנימין זלה"ה אבד"ק בריסק דליטא יע"א"), ואחריו 275 חתימות נוספות, בהם הרבנים: רבי יעקב יהודה לעווי ראב"ד ירושלים ובית דינו; רבי מרדכי אליעזר וועבער הרב מאדא (תלמיד ה"דברי חיים" מצאנז); רבי ברוך מנדלבוים אב"ד טוראוו; רבי יצחק דוד בידרמן מלעלוב, האדמו"ר רבי אלעזר מנחם בידרמן מלעלוב ובנו האדמו"ר רבי דוד צבי שלמה מלעלוב; המקובל רבי הלל משה גלבשטיין; המקובל רבי יצחק בעהם מקראלע, בנו רבי יעקב יהודה, ונכדו רבי יחיאל בעהם; רבי אורי ב"ר משה אורינשטיין, בנו רבי ישעיה, ונכדו רבי יעקב אורנשטיין; ועוד.

כבר בשנת תרט"ז יצאו רבני ירושלים ב"חרם" כנגד בית הספר "למל", מבתי הספר הראשונים בירושלים בהם שולבו לימודים כלליים (שהוקם בכספם ויזמתם של משפחת למל האמידה מאוסטריה, ובראשו עמד המורה והעיתונאי לודוויג אוגוסט פרנקל). על הכרוז משנת תרט"ז חתמו רבי שמואל סלאנט, חותנו הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט, ורבנים רבים נוספים. בהמשך חודש והורחב ה"חרם" בשנים תרכ"ב, תרכ"ו ותרל"ג, ונוספו עליהם חתימות הגאון רבי מאיר אויערבאך אב"ד קאליש וירושלים בעל ה"אמרי בינה", הגאון מקוטנא רבי משה יהודא ליב זילברברג (בעל ה"זית רענן"), רבי נחום בהרמ"א (רבי נחום משאדיק), ועוד.

אחת ממטרותיו העיקריות של המהרי"ל דיסקין אב"ד בריסק בבואו אל ארץ הקודש לירושלים בכ"ט בתמוז תרל"ז (1877), הייתה לחזק את בדקי הקדושה והחינוך בירושלים, ולעזור לרבני העיר במלחמתם נגד ה"השכלה". היה זה לאחר שגורמים שונים מחו"ל הקימו מוסדות שונים על מנת לקלקל ולשנות את החינוך היהודי הטהור בעיר הקודש. עם בואו של המהרי"ל דיסקין התחדשה ביתר שאת וביתר עוז, מלחמתם של הרבנים וגדולי ירושלים נגד בתי הספר של ההשכלה.

כרוז החרם "אלות הברית" שלפנינו, הוא הכרוז שעל החתמתו שקד המהרי"ל דיסקין במשך יותר מחצי שנה מעת בואו, להחתים את ראשי המשפחות מכל הקהילות האשכנזיות בירושלים שיקבלו עליהם ועל זרעם את כל דברי האיסורים והגזירות שבו [קהילות הספרדים לא קיבלו על עצמם את ה"חרם", כבר מהחרם של שנת תרט"ז, מלבד מספר רבנים ספרדים בודדים שקראו בהזדמנויות שונות להצטרף לחרם (ראו כרוז משנת תרמ"ב – במכירת "קדם" 98, פריט 179, בו קראו רבי רפאל ידידיה אבועלפיה ורבי אליהו סלימן מני ועוד רבנים, להצטרף לחרם של "חו"ר האשכנזים"), אבל דבריהם לא התקבלו אצל ה"מיינסטרים" של ראשי העדה הספרדית ורבניה הראשיים – ואכן רוב תלמידי בתי הספר המוחרמים, היו מבני משפחות הספרדים בעיר].

ב"חרם" זה של שנת תרל"ח, נוספו סייגים ואיסורים נוספים שלא היו ב"חרמות" הקודמים, בהם רק נאסר הלימוד בבית ספר. בהחלטה זו הורחבו גדרי האיסור, ובכרוז שלפנינו מופיע:

"לאסור איסור ללמוד חכמות חיצוניות – אפילו אותם המותרים עפ"י דין ללמדם, עכ"ז אסור ללמוד אותם מפי מורה המיוחד ומקבל פרס מחו"ל, וכן לאסור למודי כתבים ולשונות זרים, לבלי יתלמדו בכנופיא בכל מקום שיהיה, לא בבית ספר לבדו ולא לספחו לבתי ת"ת, אפילו לעשותן טפל בטפל כלל וכלל, אפילו ע"י משגיח יר"ש".

בהמשך הכרוז החתומים מקבלים עליהם ועל זרעם את כל כללי האיסורים: "...אולם למען לא ימצאו הבאים אחרינו למצוא פתח חרטה באיזה סניף קל לפרש דבריהם כרצונם, לפרוץ בין הגדרות האלו, בכן באנו לקבל עלינו האיסור הנ"ל מחדש ולפרשו באר היטב בכל פרט ופרט. האיסורים הישנים והחדשים רובצים על כל לימודי לשונות נכרים... הגזירות והחרמות הם אפילו על לשון המדינה ג"כ. הגזירות והחרמות רובצים על כל הבאים ללמוד וללמד... ועל כל המייסדים והמסייעים ואבות הילדים והילדות...".

במספר הזדמנויות שלח המהרי"ל דיסקין את תלמידיו (רבי יוסף חיים זוננפלד, רבי ליב חפץ, רבי שלמה זלמן פרוש) שילכו להכריז את ה"חרם" ברבים, כמו למשל בעת ביקורם של ראשי האליאנס בבית הכנסת "החורבה" ובהזדמנויות אחרות. המכריזים הנ"ל הכריזו את ה"חרם" במסירות נפש, ואף הוכו מכות רצח ע"י בריונים שנשכרו לכך ע"י יוזמי בתי הספר – והדברים כבר נרשמו בארוכה בספרי ההיסטוריה וכתבי-העת של "העדה החרדית" בירושלים, המתעדים את המלחמות על נפש צאצאיה (ראו: כרוז "תוכחת מגולה", ירושלים תרמ"ז – מכירת קדם 98, פריט 181; וראו עוד: עמוד אש, ירושלים תשי"ד, עמ' קכה-קכו; האיש על החומה, מהדורת תשפ"ג, ב, פרק טז, עמ' 47-82; ועוד).

בית הספר למל שימש כמעין בית מחסה לילדים יתומים ועניים, וכלל בתוכנית הלימודים שלו לימודים כלליים ושפות זרות, תוך שילוב שירה וריקודים, משחקים רבים והפעלות לילדים. הקמת בית הספר נתקלה בהתנגדות רבה, בעיקר מקרב חכמי האשכנזים בירושלים ואנשי היישוב הישן בעיר, שחששו מלימודי ההשכלה הכללית והשפות הזרות בבית הספר, ומשיטת ההוראה החדשה. גדולי הרבנים בירושלים ובראשם המהרי"ל דיסקין ורבי שמואל סלנט ובית דינו הכריזו מספר פעמים "חרם" על בית הספר "למל" ועל בתי הספר של האליאנס (כי"ח) שנוסדו בעקבותיו [עד היום הזה רבים ממוסדות החינוך החרדי בירושלים נמנעים מלימודי שפות זרות בכיתות ההוראה, ורק מתירים לימוד יחידני ב"זוגות" – שכן בנוסח חלק מהחרמות נאסרו לימודי הוראת-שפות, רק בפני כיתה המונה לפחות שלוש תלמידים או תלמידות].

בעצם תקופת מלחמתו התקיפה של המהרי"ל דיסקין בבתי הספר בירושלם, שהה בירושלים תייר מחו"ל, וכה הוא מתאר את רשמי ביקורו בבית המהרי"ל דיסקין: "...ראיתי את הרב מבריסק שעה תמימה, והנה אנשים מרי לב ונפש נגועי יסורים ותחלואתם באים אליו אחד אחד לקבל ברכה, לבקשו שיתפלל לקרוע רוע הדינין, והרבי משתתף בצער וכאב כל אחד ואחד, קולו הלחש ערב ועיניו מלאות חמלה, יושב ומאזין לאנחותיהם ופוקדם בברכה ועצתו, ורואים כי חלה הוא את חליים של זרע עם קדש... והנה כאשר קמתי ללכת נגעתי לפי תומי בשאלת ה'שקאלעס' בירושלם, ותוך כדי רגע נשתנה צורתו, הרבי חרד מכסאו ונתמלא קנאה גדולה עד שכל עצמותיו היו מרתתין ולשונו חיתתה גחלי אש והוא כאחד השרפים... פשט צורה ולבש צורה – ומי גבר יבוא בסוד הנהגתו והשראתו שהוא למעלה מתפיסתי..." (עמוד אש, ירושלים תשי"ד, עמ' קיב).

[1] דף, מודפס משני צידיו. 35 ס"מ. מצב בינוני. קרעים וקרעים חסרים, עם מעט פגיעות בטקסט. כתמים ורישומים שונים.

הכרוז שלפנינו נדיר במיוחד. לא נרשם בספרה של ש' הלוי, ולא במפעל הביבליוגרפיה. כמו כן אינו מופיע ברשומות הספרייה הלאומית.

מהדורות חוזרות רבות של העתקת כרוז היסטורי זה, נדפסו בירושלים במהלך השנים (בדרך כלל, עם השמטת רוב שמות החותמים). לפנינו הכרוז המקורי, עם כל מאות החתימות, שנדפס בזמנו בשנת תרל"ח.

כתובה מעוטרת על קלף, לנישואי החתן שמעיה בן עמינדב קזיס עם הכלה מירלה בת יוסף רימיני. מנטובה, יום שישי, ט"ו סיון תכ"ח [25 במאי 1668].

כתובה מפוארת ומוקדמת ממנטובה, מעוטרת בצבעוניות עשירה בתשליבים גיאומטריים, בנקודות זהב וכסף ובסמל משפחה; הכתובה האיטלקית המוקדמת ביותר המעוטרת בדגם זה.

טקסט הכתובה נכתב במרכז, באותיות מרובעות, בתוך מסגרת ארכיטקטונית אשר כוללת צמד עמודים וקשת, מעוטרים בתשליבים גיאומטריים וצבועים בצבעי ירוק, אדום, כחול וזהב, עם נקודות כסף; איור גדול בצורת כתר ממוקם במרכז הקשת. שולי הכתובה מעוטרים במסגרת רחבה – בצבעים זהים לצבעי המסגרת הפנימית – בתשליבים גיאומטריים הכוללים מעגלים השלובים זה בזה. במדליון הממוקם בחלקה העליון של המסגרת מופיע איור של זוג יונים וביניהם המילה "שלום" (כפי הנראה איור אלגורי, אשר מתייחס אולי גם לסמל משפחת הכלה בו מופיע תרנגול), ובמדליון הממוקם בחלקה התחתון משולב סמל משפחת החתן – אריה זקוף אוחז בענף.

בשולי טקסט הכתובה מופיעות חתימות העדים: "שלמה בכ"מ בנימן ז"ל מפורמיגייני" ו"גור אריה יצ"ו בכמהח"ר משה הושעיה הלוי זלה"ה". הערות בכתב-יד מופיעות סמוך לציון סכום הנדוניה ובסיום טקסט הכתובה: "מטבע וירונה...".

משפחת החתן – משפחת קזיס (Cases) – הנה משפחה מכובדת ממוצא ספרדי, אשר הגיעה לטוסקנה ומשם לפירנצה בשלהי המאה ה-15. בני המשפחה התיישבו בבולוניה ובמנטובה, שם נמנו עם נכבדי הקהילה היהודית, ובניה התפרסמו כסופרים, כרבנים וכרופאים.

החותם השני - רבי גור אריה ב"ר משה הושעיה הלוי [פינצי], "המקובל האלקי", רב במנטובה במחצית השניה של המאה ה-17. חיבר פירוש לשולחן ערוך, שנדפס עם השולחן ערוך במנטובה תפ"ב-תפ"ג ע"י בן אחיו רבי גור אריה (השני) ב"ר בנימין הלוי פינצי. חיבורים נוספים ממנו נשארו בכתב-יד, חלקם בתורת הקבלה. היה חברו של רבי משה זכות - הרמ"ז (שפ"ה-תנ"ח 1625-1697), והוא עצמו העיד כי שמע מלאך "מגיד" מדבר עם הרמ"ז, כמו שכתב החיד"א בספר שם הגדולים (ערך רבי משה זכות): "והרב גור אריה שחיבר הגהות על השולחן ערוך... העיד ששמע המלאך הדובר בו".

רבי שלמה בן בנימין פורמיג'יני, החתום ראשון כעד, חכם ומקובל ממנטובה, שימש כסופר הרשמי של הקהילה היהודית בעיר.

47X57 ס"מ בקירוב. מצב בינוני-טוב. קמטים וכתמים, חלקם כהים. סימני קיפול. קרעים, בעיקר בחלק התחתון, חלקם חסרים. חלק מהקרעים באורך כמה סנטימטרים. כמה פיסות חסרות, עם פגיעה בעיטורים, חלקן משוקמות באופן אמנותי, על גבי נייר. מספר פיסות נייר מודבקות לאחור לחיזוק ולהשלמת הקרעים.

מקור: סות'ביס, ניו יורק, 16 ביוני 2022, פריט 71.

Altneuland, Roman von Theodor Herzl. הוצאת Hermann Seemann Nachfolger, לייפציג, [1902]. גרמנית. מהדורה ראשונה.

רומן אוטופי. סיפור המתאר את חזון המדינה היהודית של הרצל; על גבי דף השער נדפסו המילים "אם תרצו – אין זו אגדה".

בשוליים, מעל לסיסמה המפורסמת, מופיעה הקדשה בחתימת-ידו של בנימין זאב הרצל: "לנסיך פרידריך ורדה, בכבוד וידידות, ת. הרצל" (גרמנית: Dem Fürsten Friedrich Wrede in freundschaftlicher Verehrung, Th. Herzl").

הנסיך פרידריך ורדה (1870-1945), אציל אוסטרי, סופר ומחזאי פרו-ציוני. מתומכיו המוקדמים של בנימין זאב הרצל. כחמש שנים לפני שהעניק לו הרצל את העותק שלפנינו, פרסם סקירה אוהדת של ספרו "מדינת היהודים" - בתקופה שבה זכה הספר ללעג ובוז - וכתב בעיתון הברלינאי "Die Zukunft": "האם הקמת מדינה יהודית היא בלתי אפשרית? אני מאמין: לא-ולא. הד"ר הרצל מראה לנו את הדרך שיש ללכת בה כדי להשיג מטרה זו... ירושלים של המלכים החשמונאים, על כל תפארתה, על בית מקדשה המואר, על ארמונותיה הנוצצים, על גניה הריחניים... יכולה לשוב ולקום" ("Die Zukunft", גליון 28 באוגוסט 1897).

הרצל חיבר את "אלטנוילנד" בין השנים 1899-1902 והעניק לכתב היד את השם "ציון החדשה". מאוחר יותר, בהשראת "אלטנוישול" - שמו של בית הכנסת בפראג - שינה את שם כתב היד ל"אלטנוילנד". באותה שנה בה פורסם, תורגם הספר גם ליידיש ולעברית (בעברית נקרא "תל-אביב", לפי החלטתו של המתרגם נחום סוקולוב. שם זה, כידוע, אומץ כשמהּ של העיר העברית הראשונה) ותוך פחות משנה תורגם לשש שפות.

[1], 343, [2] עמ'. 18 ס"מ. מצב טוב. שני תווי ספר של הנסיך פרידריך ורדה עם משלבת האותיות FW, בראש הכרך ובסופו (שיירי דבק קלים כתוצאה מהדבקת התווים). כתמים קלים. רישום בעמוד שמעבר לשער (מחוק בחלקו). כריכה חדשה עם שדרה ופינות מעור והטבעה מוזהבת על גבי השדרה. בלאי קל בכריכה. קרעים קלים בשדרה.

סיכת-הדש של משתתפי הקונגרס הציוני הראשון בבזל, אוגוסט 1897.

סמל הקונגרס הציוני הראשון, מעוטר בסרט עגול בצבעים כחול ולבן.

צורת הסמל - מגן דוד שבמרכזו אריה ושבעה כוכבים, מבוססת על הצעתו של בנימין זאב הרצל בספרו "מדינת היהודים": "הנני מתאר לי בדמיוני דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב מזהירים. היריעה הלבנה תהיה לאות על טהרת חיינו החדשים, ושבעת כוכבי הזהב אות על שבע שעות עבודתנו ביום. כי בשם העבודה ידגלו היהודים ההולכים אל ארצם החדשה".

אורך מירבי: 18 מ"מ. מצב טוב. פרימות ופגמים קלים בסרט.