Exposition Kandinsky, du 14 au 31 Mars 1930, Galerie de France [תערוכת קנדינסקי, מה-14 עד ה-31 במרץ, 1930, גלרי דה פראנס], קטלוג תערוכה. [פריז, Galerie de France, 1930]. צרפתית.

קטלוג שנדפס לרגל תערוכתו של וסילי קנדינסקי שנערכה בין ה-14 ל-31 במרץ 1930 ב-"Galerie de France" בפריז. הקטלוג כולל ביוגרפיה של קנדינסקי, רפרודוקציות בשחור-לבן של עבודותיו, וטקסטים קצרים מאת מבקרי האמנות החשובים Fannina Halle , Christian Zervos, Maurice Raynal ו-Tériade.

[8] עמ'. 23.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. עטיפה רופפת. קרעים קלים בשדרה.

זמר האופרה פיודור שאליאפין (Фёдор Ива́нович Шаля́пин; 1873-1938), ליתוגרפיה מאת לאוניד פסטרנק.

הליתוגרפיה חתומה ומתוארכת בלוח – 1924, וחתומה בחתימת ידו של האמן לאוניד פסטרנק (בעיפרון, בשוליים הימניים).

48 ס"מ. מודבקת ללוח קרטון. מצב בינוני. כתמים. סדקים ושברים גדולים בשוליים. רצועות דבק נייר לחיזוק בגב (מסביב להיקף לוח הקרטון).

לאוניד פסטרנק (Леонид Осипович Пастернак; 1862-1945), צייר אימפרסיוניסטי רוסי-יהודי, אביו של בוריס פסטרנק. נולד למשפחה יהודית אורתודוקסית באודסה, למד משפטים ורפואה, לפני שפנה לאמנות והשתלם באקדמיה לאמנות במינכן. היה ידידו של לב טולסטוי, אייר כמה מספריו ואף צייר מספר דיוקנאות שלו; בשנת 1905 נבחר לאקדמיה הקיסרית לאמנויות ולימד בבית הספר לציור, פיסול ואדריכלות. בשנת 1921 נסע לברלין לניתוח עיניים ומאז לא חזר להתגורר ברוסיה. נפטר באוקספורד, אנגליה.

דיוקן שחקן התיאטרון שלמה מיכאלס, מאת רחל קוגן. עפרון על נייר. חתום. לא מתוארך.

הדיוקן מציג את השחקן שלמה מיכואלס בתפקיד הראשי במחזה המלך ליר אשר העלה התיאטרון היהודי הממלכתי (ГОСЕТ) במוסקבה בשנת 1935.

לוח: 36X48 ס"מ. מצב טוב. כתמים קלים. קמטים קלים בשוליים.

השחקן שלמה מיכואלס (Соломо́н Миха́йлович Михо́элс; שם הבמה של שלמה וובסי, 1890-1948), יליד דווינסק, היה מנהלו של התיאטרון היהודי הממלכתי (גוס"ט) במוסקבה וראש הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. בשנת 1935 גילם את דמותו של המלך ליר במחזהו של שייקספיר. הופעה זו נחשבת לאחת מההופעות החשובות והמרשימות ביותר בקריירה של מיכואלס. בשנת 1948, עם תחילת הרדיפות נגד אנשי התרבות היהודית ועם פיזור הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, נרצח מיכאלס בידי אנשי המשטרה החשאית הסובייטית. הרצח בוים כך שיראה כתאונת דרכים.

הציירת, רחל קוגן (1912-1998), אמנית, מעצבת גרפית ומחנכת יהודייה ילידת אודסה. בוגרת המכון לאמנות באודסה והאקדמיה לאמנויות בלנינגרד. בשנת 1938 התקבלה לאיגוד האמנים של ברית המועצות. לאחר מלחמת העולם השנייה התמנתה לפרופסור לציור ורישום באקדמיה הלאומית לאמנות ותעשייה בלנינגרד. במהלך השנים עבודותיה הוצגו בשלל תערוכות שונות ברחבי ברית המועצות. בשנת 1973 עלתה לישראל ועסקה בחינוך. עבודותיה הוצגו בתערוכות אומנות במוזיאון תל-אביב לאומנות ובמוזיאון ישראל בירושלים.

אוסף של כ-75 איורים, סקיצות ומתווים מקוריים מעשה ידי נתן אלטמן, למהדורה רוסית של כתבי שלום עליכם. [רוסיה, שלהי שנות ה-40 בקירוב]. עיפרון ודיו על נייר.

כולל כ-25 לוחות עם איורים מתוארים, מתוארכים וחתומים בשולי הלוח – "H.A. 48" [נתן אלטמן, 1948], וכן מחברת עם כחמישים מתווים והכנות לאיורים (מאוירים בעפרון).

האיורים נועדו במקור למהדורת כל כתבי שלום עליכם ביידיש, שתוכננה לצאת לאור בשנת 1948. אולם, בעקבות פירוק הוועד היהודי האנטי-פשיסטי והתגברות הרדיפות כנגד אנשי תרבות יהודים, הדפסת מהדורה זו לא יצאה לבסוף אל הפועל. מרבית המתווים והאיורים נדפסו לבסוף בתוך מהדורה רוסית של כתבי שלום-עליכם: С ярмарк – Рассказы [מהיריד – סיפורים], שנדפסה במוסקבה בשנת 1957, בעריכת הסופרת והמתרגמת רבקה רובין (Ривка Рубина). מהדורה זו כוללת, בין היתר, כמה מיצירותיו המוכרות יותר של שלום עליכם, בהן האוטוביוגרפיה "מן היריד", וסיפורים מתוך ספריו "דלים ועליזים", "מונולוגים", "סיפורי רכבת", "סיפורי מעשיות לילדי ישראל", "שיר השירים", ועוד (מצורף עותק של מהדורה רוסית זו; עם זאת, כמה מן האיורים במחברת המתווים, לא מופיעים בעותק המהדורה הרוסית המצורף).

מצורף: אישור חתום בידי פרופ' דמיטרי מלכובסקי (Дмитрий Брониславович Малаховский; 1932-2010), אחיינו ובנו החורג של נתן אלטמן [אימו מריה, ואשתו השלישית של אלטמן, אירינה, היו אחיות – שתיהן בנותיו של איש הדת הרוסי ולנטין טרנבצב (Валентин Александрович Тернавцев; 1866-1940). לאחר מות שני הוריו בטיהורים של סטלין בשנות ה-30 וה-40, אומץ דמיטרי בידי דודיו אירינה ונתן אלטמן].

באישור מיום ה-27 בפברואר 2002, פרופ' מלכובסקי מעיד כי האיורים נוצרו בידי נתן אלטמן בשנת 1948, והם עברו לרשותו לאחר מות אמו החורגת אירינה טרנבצב (Ирина Валентиновна Тернавцева; 1906-1993).

אישור דומה נכתב גם בסוף מחברת המתווים (עפרון).

[25] לוחות + מחברת מתווים. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. נתון בתיקייה.

נתן אלטמן (Натан Исаевич Альтман; 1889-1970), יליד ויניצה (כיום באוקראינה), אמן אוונגרד, צייר, גרפיקאי, מאייר ספרים, פסל ומעצב תפאורות. יצירתו המגוונת משתייכת לתתי-זרמים שונים – קוביזם, קונסטרוקטיביזם, פוטוריזם וסופרמטיזם – ומשקפת את התמורות הרבות שידע עולמו, הן מן הבחינה האמנותית אולם לא פחות מכך מן הבחינה הפוליטית.

את לימודי האמנות שלו החל באודסה; בשנת 1910 עבר לפריז, שם המשיך בלימודיו והתרועע עם אמני קבוצת "מחמדים" שטיפחו יוגנדשטיל ציוני. ב-1912 חזר אלטמן לרוסיה והתיישב בסנקט פטרבורג. את הקיץ של שנת 1913 עשה בהעתקת תבליטים ממצבות יהודיות, ופיתח סגנון קוביסטי המתבסס על האמנות היהודית העממית. באותה תקופה ייסד בעיר חברה לעידוד אמנות יהודית. אלטמן היה תומך נלהב של המהפכה הבולשביקית ולאחריה התמנה לקומיסר במחלקה לאמנויות יפות (IZO-Narkompros) בקומיסריון החינוך העממי. ב-1919 נעשה אחר מן האמנים הבולטים בקבוצת "Kom-Fut" ("הקומוניסטים הפוטוריסטיים") ועסק בעיצוב עבור תוכניתו של לנין, "תעמולה מונומנטלית", ועבור תוכנית התעמולה "Agitprop".

בשנות ה-20 המוקדמות עיצב אלטמן תפאורות לתיאטרון "הבימה" והתיאטרון היהודי הממלכתי "גוס"ט". בעיצוב הבימה להצגה "הדיבוק" שהעלה תיאטרון "הבימה" ב-1922 באו לידי ביטוי אלמנטים יהודיים בלבוש קונסטרוקטיביסטי, וכאשר העלה תיאטרון "גוס"ט" את ההצגה "אוריאל ד'אקוסטה", עיצב אלטמן תפאורה שהביאה את יצירתו הקונסטרוקטיביסטית לשיאה. עבודותיו הוצגו ב"תערוכת האמנות הרוסית הראשונה" בברלין ב-1922 וכן לצד יצירותיהם של שאגאל ושטרנברג, ב"תערוכת השלושה" שקיימה קבוצת "קולטור-ליגע". בראשית עשור זה היה אלטמן אמן מרכזי שיצירותיו מבטאות את רוח המפלגה והמהפכה – את המרד בסדר הישן, הרקוב והמנוון, ומתוקף מעמדו זה פיסל את דמותו של לנין ורשם סדרת דיוקנאות שלו. בשנת 1928 יצא אלטמן למסע עם תיאטרון "גוס"ט", ונותר בפריז עד 1935. בהעדרו השתנה יחס המפלגה אל האמנות. עוד באמצע שנות ה-20 החלה המפלגה לעודד את זרם הריאליזם הסוציאליסטי ולהצר את רגלי הקבוצות האוונגרדיות, בטענה שעל האמנות לשרת מטרות מוגדרות, להיות פשוטה ומובנת לכל ולהציג את יופיה של המציאות הקומוניסטית, ובשנת 1932, בעוד אלטמן שוהה מחוץ לברית המועצות, אסרה הועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית על כל התאגדות אמנים עצמאית. מכאן ואילך השליטה המפלגה את הזרם החדש והמועדף עליה, הריאליזם הסוציאליסטי, והאוונגרד נדחק למעמדו החדש כאמנות "בורגנית", אויבת המהפכה. עם שובו לרוסיה התיישב אלטמן בלנינגרד, ובהיותו אלמנט בלתי רצוי כאמן עסק בעיקר בעיצוב גרפי, איור ספרים ועיצוב תפאורות, תוך שהוא משתדל לדבוק בקו המפלגה החדש.

ספרות: Russian Jewish Artists in a Century of Change 1890-1990, עורכת Susan Tomarkin Goodman. הוצאת Prestel, מינכן / ניו-יורק, 1995. עמ' 146.

שלוש חוברות בעיצוב יוסף צ'ייקוב:

1. שול און לעבן [בית הספר והחיים], ביטאון "איגוד המורים היהודים הדמוקרטים". שנה ראשונה גיליון מס' 1. קייב, "קולטור-ליגע", 1918. יידיש. 80, [1] עמ'.

2. זילבער-האר [שיער כסוף], שירים מאת מנשה היילפרין. מוסקבה, "חבר", 1918. יידיש. 20, 29-78 [2] עמ'. עמודים 21-28 חסרים.

3. קנאקניסל און מויזנקייסער [מפצח האגוזים ומלך העכברים], סיפור בגרמנית מאת א.ת.א. הופמן, מתורגם ליידיש על ידי ל. [ליפא] רזניק. קייב, "קולטור-ליגע", 1922. יידיש. 82, [1] עמ'.

שלוש חוברות: 22.5-25.5 ס"מ. מצב כללי טוב עד טוב-בינוני. בחלק מהדפים - כתמים ובלאי, קמטים וקרעים, רישומים וחותמות.

יוסף צ'ייקוב (Иосиф Моисеевич Чайков; 1888-1979; יידיש: טשאיקאוו), פסל, אמן גרפי, צייר, מורה ותיאורטיקן יהודי יליד קייב. צ'ייקוב למד בפריז בשנים 1910-1914 ואף השתתף בתערוכת "סלון הסתיו" הפריזאית בשנת 1913. ממייסדי אגודת "קולטור-ליגע" בקייב; לימד פיסול, עסק באיור ספרים – בעיקר ספרי ילדים – ובשנים שלאחר מהפכת אוקטובר גם בעיצוב שלטים וכרזות תעמולה. בשנת 1921 פרסם בקייב את מאמרו "סקולפטור" בהוצאת "מלוכע פארלאג", הנחשב לחיבור הראשון ביידיש שעניינו אמנות הפיסול, ומתמקד בפיסול האוונגרד הרוסי על זרמיו השונים, ובחלקם של הפסלים והציירים היהודים בזרמים החדשים באמנות.

בין השנים 1923-1930 לימד במוסקבה פיסול קוביסטי ברוח הפוטוריזם הרוסי, ב"וְחוּטֶמָא"ס" (Вхутемас) – "סדנאות לטכניקה ולאמנות גבוהה" (לצדם של אלכסנדר רודצ'נקו ואל ליסיצקי), ואף נתמנה לראש איגוד הפסלים הרוסיים. במהלך עשרות השנים הבאות המשיך צ'ייקוב ליצור במגוון חומרים ובמגוון סגנונות אמנותיים, ועבודתו התרחקה מהסגנון שאפיין אותה בתחילת דרכו. החוברות והספרים שלפניכם, שנדפסו בין השנים 1919-1923, מייצגים כולם את חלקו בקונסטרוקטיביזם ובתנועת האוונגרד הרוסי, ומתעדים, למעשה, את יצירתו המוקדמת כאמן וכפסל קובו-פוטוריסטי.