שעון כיס של האדמו"ר רבי שלום דובער שניאורסון האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש.
תוצרת חברת Droz & Perret, שוויץ (St. Imier), לאחר 1874. חזית חשופה (עם כיסוי קריסטל בחזית ובגב).
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נכדתו הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה... את שעון הכיס מתוצרת חברת Droz & Perret של סבי הרש"ב. לדברי סבתי [הרבנית שטערנא שרה] הרש"ב קנה את השעון במהלך אחת מנסיעותיו לגרמניה". האישור מתוארך - 4 במרץ 1990. מצורפת קופסה שכנראה שימשה אף היא את "בית רבי" (הקופסה נמסרה יחד עם השעון שלפנינו, אך איננה מוזכרת באישור).

"המורה שעות שלי" – צוואת האדמו"ר הרש"ב
ימים ספורים קודם הסתלקותו (אור ליום ב' ניסן תר"פ, בעיר רוסטוב) כתב האדמו"ר הרש"ב צוואה ובה חילק את ספריו וחפציו לבני משפחתו. בין יתר החפצים אותם הוריש בצוואתו לבנו האדמו"ר הריי"ץ, ישנו גם "מורה שעות", אשר ייתכן שהוא שעון הכיס שלפנינו: "כל הכלים דכסף וזהב וכן כל המעות וכל כלי תשמישי הבית לזוגתי תחי' [הרבנית שטערנא שרה], וביכולתה לעשות בהם כרצונה. המטבעות של זהב, והמורה שעות שלי, והחנוכה לאמפען, והטאבאקערקע של זהב אשר עם אמיל, אני מוריש לבני [הריי"ץ]..." (ספר המאמרים – תר"פ להרש"ב, עמ' שלז; אגה"ק להרש"ב, אגרת תקיד; אשכבתא דרבי להרמ"ד רבקין, עמ' 138).
התייחסות נוספת אל "מורה שעות" מופיעה באגרת הרש"ב מיום ז' אב תרס"ו, העוסקת בפרשה המכונה "פרעות תרס"ו". באגרתו מתאר הרש"ב את ההשתוללות הפראית של כמה בריונים מחברי אגודת "פועלי ציון" שפרצו חמושים ברובים אל מקום משכנו בדאצ'ע [נאות דשא] הסמוכה לעיירה ליאוזנה, איימו על בני ביתו באקדחיהם, הרסו וניתצו חפצים וכלי בית: "התחילו לשבור מה שמצאו והעיקר הרסו את בית חדר האכל... שברו את השולחן וארגז... עם כלים וכל מה שהיה שם לבד המורה שעות. גם זכוכית הדלתות שברו..." (אגה"ק להרש"ב, אגרת תתקלח; לסקירה כללית על הפרשה ראה "תולדות חב"ד ברוסיה הצארית", עמ' רמד-רמח).
התייחסות נוספת ל"מורה שעון" של הרש"ב מובאת באגרת הריי"ץ משנת תרצ"ז, בה הוא מתאר את סדר לימודו עם אביו הרש"ב בבוקר יום כ"ב טבת תרע"ז. הרש"ב ובנו למדו אז מאמר חסידות ובתום הלימוד: "הביט [הרש"ב] אל המורה השעות – היה כחצי השעה השביעית בקירוב – ויסגור את ספרו ויאמר לי ללבוש את בגד החורף ונסע לבית הטבילה" (אגה"ק להריי"ץ, אגרת תתקיב).
התייחסות נוספת מופיעה באגרת הריי"ץ מחודש אלול תרצ"ז אל בתו הרבנית חיה מושקא ובעלה רבי מנחם מענדל שניאורסון (לימים הרבי מליובאוויטש), בה הוא נזכר בנוסטלגיה וגעגוע באפיזודה קטנה שהתרחשה 38 שנים קודם לכן, בשנת תרנ"ט: "כאשר מלאו לחנה'לע [הרבנית חנה גורארי'] תחי' חודש ימים, בכ"ה אלול, היה יום חמים נאה מאוד, היינו אז עדיין ב'נאות דשא', החזקתי את חנה'לה עטופה ושיחקתי אתה. בתוך כך ניגש הסבא [הרש"ב] ושיחק אתה זמן מה, הוא סובב את השעון מול עיניה. היא הוציאה את ידיה הקטנות וכמו רצתה לתפוס, אבל הידיים הקטנות היו חלשות מדי לתפוס משהו" (אגה"ק להריי"ץ, אגרת ה'תרט. במקור ביידיש).

ביקוריו של הרש"ב בגרמניה
האדמו"ר הרש"ב (תרכ"א-תר"פ), הרבי החמישי בשושלת חב"ד ומגדולי מנהיגי יהדות רוסיה, היה ידוע חולי ונהג לערוך נסיעות רבות ותכופות לעיירות מרפא שונות, ברוסיה ומחוצה לה, כדי לשאול בעצתם של רופאים מומחים. לצד צורכי הרפואה, התמסר הרש"ב בכל מאודו ונפשו בנסיעותיו אלו להטבת מצבם החומרי והרוחני של היהודים בכלל ושל יהדות רוסיה בפרט. הוא ערך נסיעות לערים הגדולות מוסקבה ופטרבורג כדי לבטל גזירות שונות שהוטלו על היהודים בידי שלטון הצאר, השתתף באספות הרבנים, שלח שליחים לקהילות יהודיות מרוחקות ודאג להקמת מקוואות והדפסת ספרים, סייע לחיילים יהודיים במלחמת רוסיה-יפן ולפליטי ויתומי המלחמה, ועשה פעולות רבות נוספות לשימור גחלת היהדות. בין היתר, ביקר הרש"ב במדינות צרפת, אוסטריה, גרמניה, איטליה, צ'כיה, חצי האי קרים, ועוד.
נסיעותיו השונות של הרש"ב לגרמניה מתועדות היטב באגרותיו הרבות. נסיעתו הראשונה הייתה בשנת תרמ"ה, בהיותו בן 24; ומני אז ערך ביקורים רבים וממושכים בגרמניה, בין היתר, בשנים תרמ"ח-תרמ"ט, תרס"א, תרס"ו-תרס"ט, ותרע"א-תרע"ד. חלק מביקורים אלו נמשכו חודשים ארוכים (כך בשנת תרס"א שהה הרש"ב בגרמניה למעלה מתשעה חודשים, ד' כסלו-ז' אלול, ובשנת תרס"ז למעלה מעשרה חודשים, אמצע חשוון עד שלהי אלול). על פי האישור המצורף, האדמו"ר הרש"ב קנה את שעון הכיס שלפנינו במהלך אחד מביקוריו אלו בגרמניה.

קוטר: 5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. תקינות המנגנון לא נבדקה.

רצועות פשתן שקיבל רבי שלום דובער שניאורסון האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש במתנה מפועלי בית החרושת לאריגה (מטוויה) בעיירה דוברובנה.
חמש רצועות פשתן, אגודות יחדיו.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת... צרור פשתן מבית החרושת לציציות בדוברובנה. סבי [הרש"ב] קיבל אותו במתנה מפועלי הקולוניה דוברובנה". האישור מתוארך - 12 בנובמבר 1989. מצורפת קופסת עץ שכנראה שימשה אף היא את "בית רבי" (הקופסה נמסרה יחד עם רצועות הפשתן שלפנינו, אך איננה מוזכרת באישור).

בית חרושת לאריגה בדוברובנה
בית החרושת לאריגה בעיירה דוברובנה שבפלך מוהילוב - בית חרושת גדול וראשון מסוגו בעולם, שאלפי פועליו, פקידיו ומנהליו היו יהודים, ויום המנוחה בו חל בשבת - הוקם בראשית המאה ה-20 ביוזמת האדמו"ר הרש"ב ובמימונם של האחים הגבירים יעקב ואליעזר פוליאקוב (ילידי דוברובנה ומקורבים לאדמו"רי ליובאוויטש), ושל חברת ההתיישבות יק"א:
"שנת תר"ס-תרס"א... [הרש"ב] מעורר את הגבירים האדירים האחים יעקב ואליעזר פאליאקאוו אשר ינדבו סכום הגון לבניית בית חרשת של אריגה בעיר דובראוונא, ומעורר את המוסד יק"א להשתתף בזה. הצעתו נתקבלה ואיפוא המציא עבודה לקרוב לשלשת אלפים נפש פועלים יהודים בתוך תחום המושב" (התמים, ג, ניסן תרצ"ו, עמ' לד); "תרס"ב – מייסד, בעזרת האחים הנדיבים פאליאקוב ובעזרת יק"א, בית חרושת לאריגה ולמטוה צמר בעיר דובראוונא – פלך מאהליב – ובערך שני אלפים יהודים עובדים בו ומתפרנסים בריווח" (שלשלת היחס).

על תמיכתם של האחים פוליאקוב מפטרבורג בהקמת בית החרושת בדוברובנה, כותב הריי"ץ ברשימתו מיום ג' י"ג תמוז תר"ס:

"היום בוקר קיבל כ"ק אאמו"ר [הרש"ב] מענה מאת האחים הגבירים פאליאקאוו על אודות הצעתו לייסד בית חרושת מטוה הצמר... בעיר דובראוונא פלך מאהליב, אשר שם יוכלו למצוא עבודת מלאכה ועבודת עבודה עבור אלף וחמש מאות נפש מבנ"י, עונים הם, כי ההצעה טובה היא ונכונים המה לתת למטרה זו שלושים וחמשה אלפים רו"כ [רובל כסף] – מאת אלף פרנק צרפתים – לזכר נשמת הוריהם ז"ל ילידי עיר דובראוונא. כ"ק אאמו"ר שמח מאד על הבשורה טובה" (אגה"ק להריי"ץ, עמ' פט-תצ).
היוזמה להקמת בית החרושת באה כמענה למצוקה הקשה של יהודי רוסיה במציאת מקורות פרנסה למחייתם. באגרתו אל חברת יק"א משנת תר"ס (אגרת קב), מתאר הרש"ב בהרחבה את העוני והדלות האיומים של יהודי תחום המושב, ופורט את הסיבות למצב:
"עמינו בני ישראל צריכים פרנסה ורעבים ללחם. סיבת הדבר ידוע, יען כי נסגרים לפניהם כל מרחבי ערי רוסיה הפנימית... החזקת קרקעות, דירות וכפרים אסור להם, ורובם ככולם נסגרים רק בתחום [המושב]. יושבים צפופים במקום שאין שם בתי חרושת למלאכה ועבודה... רובם המה בעלי חנויות אשר כמעט רבו המוכרים על הקונים. באיזה מקומן יש עסק היערות ועסק הפשתן, אשר על כל יער קטן ועל כל חבילה של פשתן ישנם קופצים עשרת מונים... ומתדלדלים עד שאין להם במה לעשות אף איזה עסק קטן... ורק יושבים ודואגים יושבים ובוכים במר נפשם על צרתם האיום ועל נפש עולליהם הרעבים לחתיכת לחם יבש ממש ר"ל. וכל זה מצמצום המקום וצמצום העסקים".
הרש"ב ממשיך ודורש מהנהלת יק"א להקצות כספים (שנועדו במקור לחברת מרבי השכלה) להקמת מפעלים ובתי חרושת חדשים:
"על הטוב יזכר הועד אשר יסדו כעת בית מטוה צמר בעיר דובראוונע פלך מאהילעוו, אשר יחיו בזה הרבה נפשות מאחינו, אבל כאלה וכדומה לזה צריכים לעשות עוד בכמה מקומות בתחום המושב"; "הועד צריך להקים בכח הונו הגדול בתי חרושת שונות בהרבה מקומות בפלכי תחום המושב, אשר רבים מאחינו ימצאו בהם עבודה ומלאכה... והיו מוצאים לחמם בריוח בעבודתם ויגיעתם".
ואכן מאמציו של הרש"ב נשאו פרי, כפי שמספר בנו האדמו"ר הריי"ץ:
"חפץ ה' בידנו הצליח ואותו המיליאן – שלש מאות וחמשים אלף רובל – שהקציבה חברת יק"א... לחברת מרבי השכלה, הנה בחסדי השי"ת ע"י התעסקותינו נמסר הכסף לבנין בית המטוה בעיר דובראוונא אשר כמה מאות משפחות ישראל בדובראוונא העובדים בבית המטוה מתפרנסים מזה, ולבד זה השפיע הדבר לטובה בכל הגליל" (מבוא לקונטרס ומעין מבית ה').
על פי האישור המצורף, רצועות הפשתן שלפנינו ניתנו לאדמו"ר הרש"ב כאות הוקרה על מאמציו הרבים בהקמת בית החרושת לאריגה בדוברובנה
[ייתכן שהרש"ב והריי"ץ נהגו להשיג את הטליתות וציציות שלהם מבית החרושת לאריגה בדוברובנה: "בדבר שילוח טלית גדול – אבל גדול ממש ושיהיה קל – אתן תודה רבה ושיהיה בארכו ורחבו כמו הטליתים הגדולים דדובראוונא" (אגרת א'תקלג להריי"ץ)].

אורך רצועה מקסימלי: 35 ס"מ. מצב טוב. בלאי קל.

צנצנת להחזקת שמן של רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש.
קריסטל מלוטש, ומכסה עשוי כסף סטרלינג (חתום בחותמת היצרן: Stone Sterling Silver Co.) - ניו-יורק, 1896-1904 בקירוב.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש: "אני מעניקה בזאת במתנה... את צנצנת הקריסטל המלוטשת עם מכסה מכסף סטרלינג שאבי קנה והשתמש בה במהלך מסעו בארצות הברית בשנת 1929 [תרפ"ט-תר"צ]. הוא השתמש בה ל[החזקת] שמן שהוסיף לאוכל שלו. הוא העניק לי אותה בשעה שחזר לאירופה". האישור מתוארך – 26 בנובמבר 1989.

מסע הריי"ץ בארה"ב

כשנתיים לאחר שחרורו מהכלא הסובייטי (י"ב-י"ג תמוז תרפ"ז) והעתקת מקום מגוריו לעיר ריגה (תשרי תרפ"ח), ערך האדמו"ר הריי"ץ מסע לארה"ב. המסע נמשך קרוב לשנה (אלול תרפ"ט-תמוז תר"צ), ומטרתו הייתה לגייס את דעת הקהל לטובת יהודי רוסיה ולעודד ולחזק את היהדות בארה"ב: "לעשות בדק הבית של בית תפארתנו להרים קרן החסידים והחסידות"
עיקר מושבו של הריי"ץ בעת ביקורו בארה"ב היה בשכונת קראון הייטס שברובע ברוקלין בניו-יורק, אך הוא ערך נסיעות אל ערים ומדינות שונות ברחבי ארה"ב (פילדלפיה, בולטימור, ושינגטון, שיקגו, דטרויט, בוסטון, ועוד). בכל מקום בו שהה, פעל למען חיזוק היהדות וביצורה וערך תעמולה עבור שמירת שבת, הנחת תפילין וקביעת שיעורי תורה וחסידות. הוא ייסד אגודות חסידי חב"ד וכונן אגודות נשים שעניינן טהרת המשפחה. בשבתות התוועד ומסר דברי חסידות ובימי חול ערך אספות שונות וקיבל אנשים ליחידות. לקראת תום ביקורו נפגש הריי"ץ עם נשיא ארה"ב הרברט הובר, והודה לו על חופש הדת שניתן ליהודי ארה"ב ועל הסיוע שממשלתו מעניקה ליהודי העולם. הריי"ץ סיים את ביקורו בארה"ב ביום ה', כ"א תמוז תר"צ. הוא הפליג לאירופה על סיפונה של האונייה "ברמן" (SS Bremen), ולאחר שהות של מספר שבועות בעיירת המרפא מרינבד, הגיע באמצע אלול תר"צ למקום מושבו בעיר ריגה. על פי האישור המצורף, האדמו"ר הריי"ץ קנה את הצנצנת שלפנינו במהלך ביקורו בארה"ב בשנת תרפ"ט-תר"צ.

גודל מקסימלי: 10X7 ס"מ בקירוב. מצב טוב. פגמים קלים.

כף כסף גדולה שהונחה על מפתן 'חדר הייחוד' בחתונת הרבנית חיה מושקא עם רבי מנחם מענדל שניאורסון (הרבי מליובאוויטש) – ורשה, י"ד כסלו תרפ"ט. הכף, שבאה מירושת האדמו"ר הרש"ב, הונחה גם בחתונת שתי בנותיו הנוספות של האדמו"ר הריי"ץ – חתונת בתו הבכורה הרבנית חנה עם הרב שמריהו גורארי' (הרש"ג), בחצר הרבי ברוסטוב ביום י"א סיון תרפ"א, וחתונת בתו הצעירה הרבנית שיינא עם הרב מנחם מענדל הכהן הורנשטיין, בעיירת הנופש לאנדווארוב (לנטבאריס Landwarów), ביום יו"ד סיון תרצ"ב.

כסף (84) חתום בחותמת העיר וילנה - 1871, ובחותמת היצרן M. Shakov (м. шаковь).

מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש: "אני מעניקה בזאת במתנה... את הכף הגדולה מכסף של סבי [האדמו"ר הרש"ב]. בחתונה שלי וגם בחתונה של אחיותיי [הרבניות חיה מושקא שניאורסון ושיינא הורנשטיין] נכנסנו מעל הכף ברגל ימין אל חדר הייחוד. בכל שלושת החתונות השתמשו בה. הכף הגיעה במשלוח [מאירופה לארה"ב] בתום מלחמת העולם השנייה. הוריי [האדמו"ר הריי"ץ ורעייתו הרבנית נחמה דינה] בכו בשעה שראו את הכף, מפני שאז כבר נודע לנו שאחותי הצעירה [הרבנית שיינא] וגיסי [רבי מנחם מענדל הורנשטיין] נספו [בשואה]". האישור מתוארך – 14 בפברואר 1989. מצורפת קופסת עץ שכנראה שימשה אף היא את "בית רבי" (הקופסה נמסרה יחד עם המעמד שלפנינו, אך איננה מוזכרת באישור).

כף כסף על מפתן "חדר ייחוד"
מנהג חב"ד להניח כף כסף על מפתן 'חדר הייחוד': "לאחרי החופה קודם שנכנסים לחדר יחוד, מניחים כף של כסף על האסקופה והחתן צועד 'איבער איר' – עליו מלמעלה, ואחר כך נכנסת הכלה וכו'" (ספר המנהגים, עמ' 76).

טעם המנהג (מובא בשם המשפיע הרב ברוך בליז'ינסקי מכפר חב"ד) הוא משום שהאישה מתקדשת ב'קידושי כסף' (כסף מסמל בתורת החסידות את ענין האהבה 'נכסוף נכספתי'), וכדי להשלים את ענין 'קידושי כסף' שחסר בקהילות הנוהגות לקדש בטבעת זהב מניחים על מפתן 'חדר הייחוד' כף עשויה כסף (כאן; וראה גם: תורת מנחם, חלק י', עמ' 199-200).

בשיחת שבת פרשת וישלח, י"ד כסלו תשי"ד – התוועדות לרגל יובל 25 לנישואי הרבי מליובאוויטש – תיאר הרבי בארוכה את המנהגים השונים שנהגו בחתונתו ובחתונת גיסותיו בנות האדמו"ר הריי"ץ ("זיינע קינדער'ס חתונה") – נוסח ההזמנה, זמן "קבלת הפנים" והחופה", כתיבת הכתובה, ההובלה לחופה, שושביני החתן והכלה, קידושין בטבעת זהב, שבירת הכוס, וכן הנחת כף כסף בפתח 'חדר הייחוד':
"כשהוליכו את החתן והכלה – כ"ק אדמו"ר שליט"א [הרבי מליובאוויטש] והרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא – בי"ד כסלו תרפ"ט – לחדר היחוד, - חדר היחוד היה באחד מחדרי הישיבה. גם הקבלת פנים נערכה באחד מחדרי הישיבה. והחופה נערכה בחצר הישיבה, תחת כפת השמים. הסעודה – נערכה במקום אחר... – ע"פ רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר [הריי"ץ] שבישיבה יערך רק החלק הרוחני של החתונה – היתה מונחת על סף דלת חדר היחוד כף של כסף, והציווי היה שלא לדרוך עליה, אלא רק לעבור על גבה. הסדר היה שבתחילה נכנסו גם המחותנים [...]" (שם, עמ' 200).
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזבו הרבנית שיינה ובעלה הרב מנחם מענדל הורנשטיין את מקום מגוריהם בפריז ונסעו לעיר אוטבוצק בפולין כדי לסייע להוריו הקשישים והחולים - הרב משה והרבנית חיה מושקא הורנשטיין. למרות ההשתדלויות והמאמצים הרבים, לא עלה בידי הריי"ץ לחלצם מגיא ההריגה הנאצי, ובראשית שנת תש"ג נרצחו במחנה ההשמדה טרבלינקה (יחד עם אחיינם יקותיאל יעקב יוסף ליס, בנם של ר' קלמן ושרה ליס, שהתייתם מהוריו ואומץ בידי דודיו הרבנית שיינא והרמ"מ הורנשטיין שלא נפקדו בפרי בטן). כדי לא לצערו הוסתר דבר מותם מאדמו"ר הריי"ץ עד להסתלקותו בשנת תש"י [עם זאת, סביר להניח, שבשעה שכף הכסף שלפנינו הגיעה לארה"ב בתום מלחמת העולם השנייה, ולאור הידיעות הרבות שבאו על היקף מעשי הרצח ועל השמדת יהדות אירופה, הניחו הרבנית נחמה דינה ובעלה האדמו"ר הריי"ץ מה עלה בגורל בתם וחתנם, מהם לא קיבלו אף ידיעה מאז שנת תש"ב].

אורך: 23.5 ס"מ. מצב טוב.