224 טפסים (מודפסים על חמישים ושישה דפים), מתוך פנקס הקהילה היהודית בסלוניקי ששוחזר לאחר השריפה הגדולה בשנת 1917 ובהם הצהרות על שמות ומקומות מגורים לצד תצלומים. סלוניקי, 1923-1924. לאדינו.

חמישים ושישה דפים מודפסים, כל אחד נושא ארבעה טופסי הצהרה ("דיקלאראסייון") המעידים כי הרשומים בהם אכן שייכים לקהילה היהודית של סלוניקי: "מוזוטרוס סוטוסקריטוס דיקלאראמוס סוטו נואיסטרה ריספונסאביליטה קי [...] איס אוריזינאריו די סאלוניקו [...]" ("אנו החתומים מטה מצהירים על אחריותנו כי [...] מוצאו מסלוניקי"). כל טופס נושא תמונת דיוקן קטנה של הרשום או הרשומים בו, וחתום בידי עדים בני הקהילה היהודית בעיר. מלבד הכותרת, הטקסט כולו נדפס באותיות רש"י.

בראשית המאה ה-20 הייתה קהילת יהודי סלוניקי מן הקהילות הגדולות והמשגשגות בבלקן. הקהילה היהודית מנתה כמחצית מאוכלוסיית העיר והחיים היהודיים בה היו כה מושרשים ועשירים בחומר וברוח עד שכונתה "ירושלים דבלקן". היו בה עשרות רבות של בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ועבריים, בתי דפוס יהודיים, עיתונים יהודיים בשלל שפות, ואף בית חולים יהודי מתקדם ומצויד היטב; יהודי סלוניקי שלחו ידם בכל – היו בהם אנשי רוח, סוחרים, תעשיינים, בעלי מלאכה רבים, דייגים וסוורים בנמל. בשנים אלו פעלו בעיר תנועה ציונית גדולה ותנועת פועלים – חברה תוססת, רבת מעמדות ורבת פנים.
בשנת 1917 פרצה בעיר שריפה, שהייתה נקודת מפנה של ממש בחיי הקהילה. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה, ובעיר שהו פליטים רבים; הגחלים שתחת כירתו של אחד הפליטים התלקחו, האש אחזה בקירות הבית, ומשם התפשטה במהירות בין בתיה הצפופים של סלוניקי העתיקה. שלושים ושתיים שעות בערה האש, עשתה שמות בעיר וכילתה חלקים נרחבים בה, והקהילה היהודית במיוחד הוכתה מכה קשה. מתוך 70,000 אנשים שנותרו ללא קורת גג לראשם, היו 52,000 יהודים. בין היתר, עלה באש ארכיון הקהילה היהודית ובו רישום יהודי העיר לדורותיהם. כדי לתבוע פיצויים מן השלטונות, היה על נפגעי השריפה להוכיח את היותם תושבי סלוניקי וכך פתחה הקהילה ברישום מחודש של יהודי העיר. דפים אלו, הלקוחים מתוך פנקס הקהילה המשוחזר, מעידים על הרשומים בהם כי הם אכן תושבי העיר.

56 דפים, 33 ס"מ בקירוב. מצב משתנה, טוב עד טוב-בינוני. קמטים וכתמים (ברובם קלים). קרעים וקרעים חסרים בשוליים (חלקם מחוזקים בנייר דבק).