עותק נדיר במיוחד של ספר התווים ליצירה "הגדה" מאת המלחין פאול דסאו, הסופר מקס ברוד, ומרדכי לאנגר – מורה העברית של פרנץ קפקא – עם אוסף מכתבים ופריטי נייר המתעדים את תהליך היצירה המשותפת, מהולדת הרעיון באירופה בשנות ה-30 ועד לביצוע הבכורה בירושלים בשנת 1962.
"הגדה", מיצירות המוזיקה-היהודית האחרונות שנדפסו בגרמניה לפני השואה, חוברה ביוזמתו של המלחין פול דסאו והציגה עיבוד מודרני לסיפור ההגדה ויציאת ישראל מעבדות לחירות (הטקסט חובר בידי מקס ברוד, בגרמנית, ותורגם לעברית בידי מרדכי לאנגר); היצירה נשלמה בשנת 1936, נדפסה בהוצאת התווים היהודית-גרמנית "יבנה", אולם לא נוגנה (אף שנקבעו עבורה קונצרטים בברלין, פרנקפורט ואמשטרדם – שבוטלו בזה אחר זה). בניסיון להציל את עותקי היצירה הלא-מנוגנת, ניסה המלחין היהודי יהויכין סטוצ׳בסקי למכור את הזכויות להוצאת "אוניברסל" הווינאית, אולם לאחר סיפוח אוסטריה בשנת 1938 נגנז הרעיון, והמלאי של בית ההוצאה נארז בארגזים ונטמן במרתפים.
לפנינו אוסף פריטים ייחודי המתעד את גלגולי היצירה:
•"Haggada - Oratorio", עותק של פרטיטורת היצירה המקורית - אשר נדפסה בגרמניה תחת השלטון הנאצי. [הוצאת "יבנה" (Jibneh), ברלין, 1936].
5-228 עמ' (ללא השער; שם ושנת ההוצאה בשולי עמוד התווים הראשון), 27 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כריכה לא מקורית. דפים מנותקים חלקית מהכריכה וזה מזה. מספר רישומים בכתב-יד.
•תשעה מכתבים מאת מקס ברוד:
- חמישה מכתבים מוקדמים (1937-1938), מתקופת עבודתו בעיתון Prager Tagblatt, המתעדים את הניסיונות להעלאת האורטוריה על אדמת אירופה (גרמנית): "...הרשו לי להסב את תשומת לבכם ליצירה ייצוגית ומפוארת באמת... אני משוכנע כי ביצוע ה'הגדה' מאת פאול דסאו יהיה אירוע היסטורי בתולדות המוזיקה היהודית" (אל מנהליו של פסטיבל מוזיקה יהודית, נובמבר 1937); "המוזיקה היהודית היא אחת ממשימות חיי היקרות ביותר... על ה'הגדה' של דסאו אכתוב לך בשמחה רבה..."; "הנחתי היום כל עבודה אחרת בצד כדי לכתוב לך על ה'הגדה'. במצורף תקבל את המאמר..."; "אני מסכים עם השינויים. אני כותב כעת לדסאו..." (אל העיתונאי ומבקר המוסיקה גרשון הרמן סוויט, ינואר-פברואר 1938).
- ארבעה מכתבים מאוחרים (1962), מתקופת מגוריו בתל-אביב, העוסקים ביחסיו של ברוד עם דסאו ובאחורי הקלעים של הפקת הבכורה, שנערכה ב-22 באפריל 1962, בבנייני האומה בירושלים, בניצוחו של נחמיה וינאבר, ובהשתתפות התזמורת הסימפונית ומקהלת "קול ישראל" (תרגום מגרמנית): "...מאחר שלא הייתי עד כה שותף בהכנות להופעה, תמצא בוודאי מובן שאיני יכול ברגע האחרון להביע את קולי – לא בעד ולא נגד, לא באופן חיובי ולא באופן שלילי..."; "בליל ה-25 האזנתי לשידור הרדיו של ה'הגדה', והוא מצא חן בעיניי מאוד – הן היצירה והן הביצוע. על כמה פרטים הייתי רוצה לשוחח בעל פה..." (אפריל 1962).
לאחד המכתבים צורף העתק של מברק מאת פאול דסאו, בו הפציר בברוד למנוע את שידור הרדיו: "בבקשה עזור כדי שה'הגדה' לא תשודר בשום אופן ברדיו...". במכתבים נוספים מתלונן ברוד על היעדר קשר עם דסאו, מתייחס לביקורות בעיתונות, ודן בשאלת זכויות היוצרים.
• שלושה מכתבים מאת המלחין זיגמונד (שבתי) פטרושקה, ראש מחלקת המוזיקה של "קול ישראל" שנטל חלק בהעלאת הבכורה, אל ד"ר פריץ הננברג (Fritz Hennenberg), חוקר ומבקר מוזיקה בלייפציג, ידידו של פאול דסאו ומומחה ליצירתו.
המכתבים כוללים מידע רטרוספקטיבי על ההפקה בארץ, מקום הימצאותו של חומר ארכיוני, קשריו עם דסאו ומידע ביוגרפי נוסף. פטרושקה מצטט מדבריו של דסאו על הולדת הרעיון לאורטוריה, על תהליך הכתיבה וההלחנה המשותפת בפראג, על ההתלבטות אם להשתמש בלחנים מסורתיים או ליצור לחנים מקוריים, ועוד.
הוא מתאר גם ניסיון להעלות את היצירה לראשונה בברלין הנאצית בשנת 1937 – פרויקט שנגנז עקב רדיפות המשטר: "יש להזכיר שעוד בשנת 1937 התכוון וינאבר להביא את היצירה לידי ביצוע, והוא שוהה אז בברלין ולרשותו מקהלה גדולה, תזמורת ה'קולטור-בונד' והסוליסטים וילהלם גוטמן ופאולה לינדברג. באותם ימים, כשהקהל היהודי נדחק מחיי המוסיקה הגרמניים, היתה התעניינות ערה ביותר ביצירות יהודיות בעלות רמה ויומרה אמנותית כיצירת דסאו. אלא שהתנאים בגרמניה הנאצית ראו שינוי פתאומי לרעה, וידיו של וינאבר היו מלאות בארגון 'יציאת מצרים' של עצמו ושל משפחתו".
• ופריטי נייר נוספים: צילומי מכתבים, קטעי עיתונים וכתבות וחומר נלווה נוסף.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב עד בינוני.
