ספר חדושי שני המאורות, חידושים על דברי הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות, מאת רבי שניאור פייביש ב"ר מנחם מבולחוב. קושטא, [תק"ט 1749].
בראש עמוד השער - רישום בכתיבה ספרדית. השוליים העליונים נחתכו והשורה הראשונה של הרישום חסרה. בשורה השניה נכתב: "אברהם גרשון קוטבר יצ"ו". כפי הנראה, הספר היה שייך לרבי אברהם גרשון מקיטוב (קיטובר), גיסו הנודע של הבעש"ט ומגדולי המקובלים. יתכן והוא ניתן לו על ידי המחבר, רבי שניאור פייביש מבולחוב, מחכמי העדה האשכנזית בירושלים ושד"ר העדה בתקופת רבי גרשון מקיטוב (ראה להלן).
רבי אברהם גרשון מקיטוב (נפטר אדר תקכ"א), גאון ומקובל, מגדולי דורו ומחכמי הקלויז בברודי. גיסו הנודע של הבעש"ט, ומראשוני העולים לארץ ישראל שהשתייכו לתנועת החסידות. בספר "שבחי הבעש"ט" מסופרים סיפורים מופלאים על יחסיו עם גיסו הבעש"ט. תחילה לא הכיר בגדולתו של הבעש"ט וחשבו לאדם פשוט ובור, ולבסוף דבק בו בכל נפשו והצטרף לחבורתו. הבעש"ט גילה לו סודות גדולים והראה לו כיצד מעלים נשמות בתפילת מנחה של ערב שבת. רבי אברהם גרשון התגורר בעיר ברודי ושם נמנה על חכמי הקלויז הנודע. שם אף שימש כשליח ציבור קבוע ושם החלה ידידותו עם ה"נודע ביהודה", שנמשכה לאורך שנים. לאחר הפרשיה בברודי שבעקבותיה ברח מהעיר (בשנת תק"ד; ראה על כך באריכות קטלוג קדם 63, פריט 13), שהה רבי אברהם גרשון בבית גיסו הבעש"ט במז'יבוז' כשנתיים, אז לימד את בנו של הבעש"ט - רבי צבי. בשנת תק"ו החל רבי גרשון את מסעו לארץ ישראל. יש המייחסים את עלייתו לשליחות גיסו הבעש"ט, שקיווה להפיץ את תורת החסידות גם בארצות המזרח. המכתבים בין הבעש"ט לגיסו רבי אברהם גרשון מתקופת שהותו בארץ ישראל מעידים על הקשר הנפשי והרוחני העמוק ביניהם. מפורסמת היא איגרת הבעש"ט ששלח אליו, בה סיפר לו על תשובת המשיח: "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". תחילה התיישב רבי גרשון מקיטוב בחברון, אך בסביבות שנת תקי"ד עבר לירושלים והיה לאחד מגדולי חכמי העיר ולראש העדה האשכנזית המתחדשת. רבי אברהם גרשון נמנה עם חכמי ישיבת המקובלים "בית אל", ולמד בה אצל גדול המקובלים - הרש"ש. מידידיו הקרובים היה אז רבי יצחק זרחיה אזולאי - אביו של החיד"א.
לאחרונה חשף הרב יחיאל גולדהבר במחקריו את פעילותו הענפה של רבי אברהם גרשון מקיטוב בארגון ושיקום העדה האשכנזית בירושלים (לאחר חורבנה וגירוש האשכנזים מן העיר בשנת תפ"א) ואת מעמדו הרם כאיש הקשר בין הקהילה בירושלים ובין "פקידי קושטא", שהיו אחראים על כספי התמיכה לעניי ארץ ישראל, וכמגשר בין עדות האשכנזים והספרדים בירושלים. במחקריו של הרב גולדהבר התברר כי רבי אברהם גרשון היה מהדמויות המשפיעות ביותר בירושלים בשעתו. הוא היה איש אמונם של הספרדים והאשכנזים כאחד. עמד בקשרי ידידות הדוקים עם "פקידי קושטא" ועם המרכז בברודי, בו רוכזו התרומות שהגיעו מארצות אשכנז ופולין עבור עניי ארץ ישראל. במסגרת זו פעל במשותף עם חברו ה"נודע ביהודה" ועם חכמי ברודי. בראש אחת מתשובותיו שעסקו בפרשיה בברודי (שו"ת נודע ביהודה קמא, אה"ע, עג), כותב ה"נודע ביהודה" לרבי אברהם גרשון: "מחמד עיני וחמדת לבי... חכם עדיף מנביא, ליש ולביא, ה"ה כבוד אהובי ידיד נפשי וחביבי... הרבני המופלא ומופלג בתורה וחסידות, לו עשר ידות, שושן סודות, החכם השלם והכולל... כבוד מוהר"ר אברהם גרשון... קבלתי מכתבו הטהור ושמחתי בשלומו ובכבודו... גם שמחתי כי פקד ה' את עמו... והעמיד בן המנוח הגביר המפורסם ר' דוד זונאנו על משמרת אביו...". תשובה זו נשלחה אל רבי אברהם גרשון בהיותו בקושטא, שם פעל לבסס את קשריו ההדוקים עם פקידי קושטא לטובת הקהילה האשכנזית בארץ ישראל, וזאת בשיתוף עם ידידו ה"נודע ביהודה".
מחבר הספר שלפנינו, רבי שניאור פייביש מבולחוב, היה קשור אף הוא בפעילותו של רבי אברהם גרשון לטובת העדה האשכנזית בירושלים. רבי שניאור פייביש היה מגדולי החכמים בירושלים, חכם מופלג בנגלה ובנסתר. הוא עלה לירושלים בשנת תק"ט ובדרכו לארץ ישראל הדפיס את ספרו שלפנינו. כחמש שנים לאחר עלייתו ארצה, בשנת תקי"ד, נשלח כשד"ר מטעם העדה האשכנזית בירושלים לארצות אירופה. היה זה במסגרת מאמציו של רבי אברהם גרשון לבסס את התמיכה בקהילת האשכנזים בירושלים. כאמור, יתכן והספר ניתן לרבי אברהם גרשון ע"י המחבר רבי שניאור פייביש בעצמו.
חתימה מסולסלת בשער: "הצעיר שלמה חליגואה" (רישום שמו באותיות לטיניות, בעמוד האחרון).
[1], לה דף. 19 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. סימני עש, בעיקר בשוליים. קרעים ופגמים במספר דפים, עם פגיעה קלה בטקסט בכמה מקומות. השוליים הפנימיים של דף השער ושל מספר דפים נוספים שוקמו בנייר דבק. חסרון ופגיעה בכותרות העמודים - כתוצאה מחיתוך השוליים העליונים. פגיעה בטקסט שמעבר לעמוד השער - כתוצאה מחיתוך השוליים התחתונים. כריכת עור חדשה.
ספר זה נדפס על ידי המחבר במספר וריאנטים. ראה פירוט ההבדלים ביניהם ברשומת הספר במפעל הביבליוגרפיה. בעותק שלפנינו מופיע נוסח ברכה לגבירים האחים ר' יהושע ור' משה צונצין, לגביר ר' יוסף ב"ר יהודה מירושלים, והושאר מקום ריק לרישום שם נוסף בכתב-יד. הקדמת המחבר (מעבר לשער) מסתיימת במילים: "וכעת אתרחיש ניס"ע לארץ מולדתי, לא מנעתי את ידי מלשלח מקמא דמטי לידי מן הדפוס היום" (ללא שמו של המחבר, כפי שמופיע בחלק מהעותקים). הדף האחרון (דף לה) מלא כולו בטקסט, ומסתיים: "הוצרכתי לסיים... ואקוה לה' שדבר ה' יצא מירושלם במה שבדעתי לגמור בעהי"ת".

ספר תוספי הרא"ש, על מסכת יבמות וכתובות. ליוורנו, [תקל"ו 1776].
העותק של רבי נחום דובער מסדיגורה. בדף השער מופיעות חותמות: "נחום דובער פרידמאן", ו"מנחת שי". תיקונים והגהות קצרות בכמה מדפי הספר.
רבי נחום דובער פרידמן מסדיגורה (תר"ג/תר"ד-תרמ"ג), נכד האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין. בן האדמו"ר רבי שלום יוסף וחתן דודו האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורה. רבי נחום דובער נודע כאספן חשוב של כתבי יד וספרים עתיקים (ראה: דוד אסף, דרך המלכות, עמ' 454, הע' 34). בספריתו היו כמה סוגי חותמות. ספרים שקיבל מבית אביו נחתמו בחותמת "נחלת אבותי", ספרים שנקנו בכספו נחתמו בחותמת "קנין כספי", וספרים שקיבל במתנה נחתמו בחותמת "מנחת שי".
[2], נט; ד, סה-צז דף. 29.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. כריכה חדשה.

חלק מכריכת ספר התנ"ך בו למד הגר"א.
לוח הכריכה הקדמי של ספר, עליו מודבקת פיסת נייר ישנה עם הכיתוב: "תנ"ך שלמד בו מרן ורש"י [ורבן של ישראל] החסיד הגר"א זלה"ה".
בגב הכריכה, על נייר הבטנה, רישום בעלות: "ר' יעקב משה נכד הגאון". כפי הנראה, עבר התנ"ך (או הכריכה בלבד) בירושה מהגר"א אל נכדו רבי יעקב משה מסלונים [בנו של רבי אברהם בן הגר"א. גדול בתורה. מצאצאיו הנודעים של הגר"א שעסק רבות בעריכת והוצאת כתבי הגר"א].
חזית כריכה. כ-20 ס"מ. עץ מחופה עור, עם חלק מאבזם מתכת מעוטר. מצב בינוני. סימני עש ובלאי.
הכריכה הוצגה בתערוכה לציון מלאת 200 שנה לפטירתו של הגאון מווילנא בבית התפוצות, תל אביב, חורף 1998. ראה קטלוג התערוכה, "אדרת אליהו: הגאון מווילנא, דמותו והשפעתו", עמ' 84.
מקור: אוסף ישעיהו וינוגרד ז"ל, ירושלים.

הגר"א החזיק את כריכת הספר בעת לימודו
עדות ראיה מפי אחד מגדולי ליטא, שהגיע לווילנא וזכה לראות כיצד יושב הגר"א ושוקד על תלמודו, נדפסה בספר "מאורי בית יצחק", ירושלים תרכ"ו (דף נב). את העדות מביא המחבר, רבי אורי יצחק אייזיק ב"ר אבא קדש, בשם זקנו - רבי אהרן אב"ד ויסוקי, שזכה לבקר את הגר"א בהיכלו. בין היתר הוא מדגיש את העובדה שהגר"א לא הניח את הספר בו למד על השולחן, אלא משום כבוד התורה החזיקו בידיו, כשהוא תופס את כריכת הספר משני צדיה:
"אספר מעשה רב מאת כבוד אא"ז מו"ר הרב הגאון הגדול... מוהר"ר אהרן זצלל"ה... עבר עליו רוח טהרה השתוקקות גדולה ועצומה להראות ולראות פני הרב הדומה למלאך הוא כבוד אדמו"ר רשכבה"ג הגאון החסיד רבינו אליהו מווילנא זי"ע, והבא לטהר וכו' שעה עמדה לו, שהיה איש אחד מיוחד מיקירי סלאנים... נוסע לווילנא... וביקש האיש המיוחד הנ"ל מכבוד אא"ז לנסוע עמו בצוותא... אז אמר כבוד אא"ז עתה עת לעשות ולקבל פני הרב הדומה למלאך... וכן הוא... לאשר הגאון החסיד נ"ע היה טרוד בשבוע הקודמת בחתונת בנו או בתו (לא אדע בבירור) עתה משלים חוקיו בשיעורין דאורייתא הקצובין לו דבר יום ביומו, עכ"ז כבוד אא"ז עשה את שלו יצא ובא לו לאהל מדרשו שהיה לו ביחוד... ומצא אותו עוסק בתורתו הק' מסכתא סנהדרין מונחת על שתי ידיו הקדושות, תורת אמת בפיהו בשפה ברורה ובנעימה קדושה מסכתא אבות דרבי נתן (ראה אחי עד היכן כח כבוד התורה המסכתא לא היתה מונחת על השולחן ללמוד בה כדרך הנהוג בינינו רק ידיו הקדושים תמכין אורייתא משני עברי המסכת מזה א' משני ידיו ומזה א' משני ידיו, סימן לדבר אורך ימים בימינה ובשמאלה)...".

"ושמעה אזני מפי מר אבא הצדיק הרב כו' מו"ה אליהו זאב זצ"ל, בשם רבו הגאון מהר"ש נ"ע כי הגאון לעת זקנתו היה כל למודו חומש, והיה הולך מן הקודם אל המאוחר לכלול בו כל התורה שבע"פ וכו'" (הקדמת רבי יהושע העשיל לווין לספרו עליות אליהו ["מעלות הסולם"], הערה יא).

"סיפר לי הרב דק' חוטץ... אחיו הקטן של הגאון מו"ה רפאל מהמבורג, שבהיותו אצל אחיו הגאון בהמבורג לעת זקנתו, שכבר כהו עיניו מראות, ונתגלגל בדבריו שם קדשו של הגר"א ז"ל, ראה דמירתע כולי גופא של אחיו הג"מ רפאל; וכאשר שאלו מה זה היתרון הגדול אשר היה להגר"א ז"ל נגד שאר הגאונים, אשר אתה חרד ממנו כל כך, אז אמר לו אחיו הגמ"ר לך אל מגדל הספרים שלי, וקח הספר העומד שם במקום פלוני, וילך ויקחהו והנה הוא תנ"ך; ויאמר לו הגמ"ר, הנה הגר"א ז"ל היה בקי בספר הזה, וחזר ופירש לו דבריו, שהיה בקי ויודע איך גנוזים כל ספרי התלמוד ושארי חיבורי תורה שבעל פה כולם בתוך התנ"ך". (הגהת רבי דוד לוריא, שם).

ספר התשבי, שורשי מילים [כמנין תשב"י] בלשון הקודש, מאת המדקדק רבי אליהו בחור. הורודנא, דפוס יחזקאל בן משה, שמחה זימל בן מנחם נחום ושמחה זימל בן יחזקאל, תקס"ה 1805.
חתימה בדף השער: "ישכר בער" - חתימת ידו של רבי ישכר בער מו"ץ בווילנה, תלמיד הגר"א, בעל "מעשה רב". בדף המגן האחורי רישום: "שייך להרב הגאון מו"ה ישכר בער נ"י". בדף המגן הקדמי חתימות בנו רבי אליהו פרץ, מו"ץ בווילנה: "נאם הק' אלי' פרץ בלאמ"ו הרב הג' המפורסם מו"ה ישכר בער נ"י מווילנא", ורישום: "מספרי הרב ר' אלי' פרץ בהגאון מו"ץ דווילנא". בדף המגן הקדמי מופיע גם רישום בעלות בגרמנית המעיד שהספר שייך לרבי ישכר בער מווילנה.
בדפי הספר שתי הגהות, האחת ציון מקור, והשניה ארוכה יותר, יתכן שהם בכתב-ידו של רבי ישכר בער.
רבי ישכר בער (תקל"ט-תרט"ו), בן רבי תנחום רב העיר אורלע. בעקבות נישואיו לבתו של הנגיד רבי יעקב פרץ קלאצקי, מנכבדי וילנה, קבע את מקומו בקלויז של הגר"א, שם זכה לראות את פני הגר"א ולקבל תורה מפיו. בשנת תקע"ג התמנה לאחד מגבאי הקלויז, ונחשב לאחד מעמודי התווך שלו. הוא נהג למסור בקלויז שיעורים ברי"ף ובמשניות זרעים עם פירוש הר"ש. בשנת תקע"ז התמנה למו"ץ בעיר. בתחילה שימש כמו"ץ משנה לגדולי רבני וילנה: רבי אברהם אבלי פאסוועלר, רבי שאול קצנלבויגן, ורבי אברהם דנציג בעל "חיי אדם", ובהמשך גדל מעמדו עד שנחשב ל"זקן ההוראה" בווילנה. נודע ביותר על שם הספר "מעשה רב", שכתב וערך לצד רבי סעדיה תלמיד הגר"א, ובו נרשמו הנהגות רבו הגר"א. בנו רבי אליהו פרץ (תקס"ו-תרכ"ז), שימש כמו"ץ בווילנה לאחר פטירת אביו ועד סוף ימיו (להרחבה ראה: הרב ד' קמנצקי, "ספר 'מעשה רב'", ישורון, כא, תשס"ט, עמ' תשעד-תתלט).
ד, [1], ז-י, י-סב, [1], סג-סו דף. 21 ס"מ בקירוב. מצב בינוני-טוב. כתמים ובלאי. רישומים. חתימה וחותמת צנזור בשער. כריכה מקורית, עם פגמים.