ציבי גבע (נ. 1951), אום-אל-פחם, 1984. דיפטיך. טכניקה מעורבת על קרטון דק. חתום ומתוארך. 70X200 ס"מ. מצב טוב. נקבים ופגמים קלים. מקור: אוסף עוזי אגסי. יונה פישר : לשמות המקומות שאתה בוחר יש בתודעה שלך קונוטציות פוליטיות? או שיש להם, לפעמים, קונוטציות פיוטיות? ציבי גבע : אני חושב על זה במונחים של הייקו פוליטי. המוזיקליות, ההדהוד, גם הם תוכן בעולם. השמות מייצרים תדר שיש לו מקור ויש לו תהודה, השפעה. הם אלמנט לשוני, מוזיקלי, קונצפטואלי ופוליטי, שמצטבר – תחילה בתוכי, ואחר כך בעבודות. אני אוהב את אופן המחשבה המשתרשר הזה, את הרעיון שבמידה רבה המשמעויות היותר עמוקות של מה שאתה עושה יכולות להתגלות רק דרך התבוננות בפרויקט כולו ולא בפריטים בודדים. פרויקט הוא גם פרויקציה. פריט בודד הוא כמו מילה אחת מתוך משפט או סיפור שלם. יש הבדל מהותי בין ציור של בלטה לבין, הייתי אומר, ריצוף, תפיסת שטח, טריטוריזציה. כבר בשלב מאוד מוקדם, בסדרת העבודות שכוללת את אום אל-פחם ובילאדי בילאדי (1985-1983), חשבתי שעבודה מעין זו, שבה המילים הן דימוי מרכזי, יכולה אמנם לעמוד בפני עצמה, אבל כשאתה נמצא בחלל שבו אתה מוקף בשמות של יישובים ערביים כתובים בעברית, זו כבר טבעת שמייצרת שדה משמעות טעון. כצופה, אתה כאילו "כלוא" בשדה חשמלי סוגסטיבי. ההצבעה על הכפרים הסמויים מהעין היא פעולה של סימון ושל מיקוד, שמביאה אותם לקדמת הבמה ומגדירה טריטוריה אלטרנטיבית לנרטיב הציוני, לסיפור הזה שגדלנו עליו. הפעולה הזו גם מסמנת את עצמה על ציר הזמן. הדברים נוספו ובנו זה את זה לאט לאט. ציבי גבע בשיחה עם יונה פישר. מתוך: "ציבי גבע: אובייקט, מעבר", קטלוג תערוכה במוזיאון אשדוד לאמנות (אוצרים: יונה פישר ורוני כהן-בנימיני), יולי-נובמבר 2012, עמ' 39.

רן הדרי (נ. 1962), דיוקן. פריס, 1987. גואש על נייר. חתום ומתוארך. 16X24 ס"מ בקירוב. מקור: אוסף עוזי אגסי.

פמלה לוי (1949-2004), אוכלת האפרסק, 1997. חיתוך עץ. חתום, מתוארך וממוספר 1/4. 50X57 ס"מ. פמלה לוי (1949-2004), ילידת פיירפילד שבמדינת אייווה, ארצות הברית. למדה באוניברסיטת צפון אייווה וחייתה תקופה בקומונת אמנים בסנטה-פה, ניו-מקסיקו; בשנת 1976 היגרה לישראל. תחילה עסקה ביצירת קולאז'ים ועבודות טלאים מבד וחומרים עניים אחרים בהשראת זרם האמנות הפמיניסטי "הדגם והעיטור" (Pattern and Decoration). בשנות ה-80 החלה ליצור במדיומים נוספים – ציור פיגורטיבי וריאליסטי בשמן על פי תצלומים שאת חלקם צילמה היא, ועבודות חיתוך עץ והדפס משי, שהיו חלק ניכר מיצירתה, וגם בטכניקות אלו לעבודתה איכות קולאז'ית, מוטלאת ומקוטעת. היא עסקה, בין היתר, בנושאים של זהות אישית ופמיניזם, המאבק הלאומי הפלסטיני, מלחמה ומוות. בעבודותיה "מארגי דמויות עירומות ולבושות באתרי עזובה עירוניים, באתרי בנייה או בשפת הים והבריכה. זהו ציור טעון פסיכולוגית ורווי מתחים וניגודים בין אימה לעונג, ילדות לזִקנה, שלם לקרוע, אלים לחומל" (טקסט נלווה לרטרוספקטיבה לעבודתה, מוזיאון תל אביב, 2018). בביקורת על התערוכה כתב יונתן הירשפלד: "ציורה נבדל מעט בפתיינותו. בגופניותו. הוא פונה לחוש היופי שלנו מאחור, כלומר לא דרך יופיין ופתיינותן של הדמויות, אלא דרך חוויית העין המשייטת על הבד [...] יופי המתבסס לא על ההתענגות שלנו על המובן, כי אם על החדירה שלנו לגופו של הנראה, אל פנימיותו שהיא חידה, שהיא מפגשנו עם התהום (שלנו, של האחר), שהיא עין הסערה השקטה, הסתומה והאבודה, שמזכירה לנו שגם העיניים הן מעגל המקיף חור שחור. שגם העיניים הן חור בגוף". מקור: אוסף עוזי אגסי.

פמלה לוי (1949-2004), נערה מברישה. חיתוך עץ. חתום, ממוספר 3/10. 53X58 ס"מ. פמלה לוי (1949-2004), ילידת פיירפילד שבמדינת אייווה, ארצות הברית. למדה באוניברסיטת צפון אייווה וחייתה תקופה בקומונת אמנים בסנטה-פה, ניו-מקסיקו; בשנת 1976 היגרה לישראל. תחילה עסקה ביצירת קולאז'ים ועבודות טלאים מבד וחומרים עניים אחרים בהשראת זרם האמנות הפמיניסטי "הדגם והעיטור" (Pattern and Decoration). בשנות ה-80 החלה ליצור במדיומים נוספים – ציור פיגורטיבי וריאליסטי בשמן על פי תצלומים שאת חלקם צילמה היא, ועבודות חיתוך עץ והדפס משי, שהיו חלק ניכר מיצירתה, וגם בטכניקות אלו לעבודתה איכות קולאז'ית, מוטלאת ומקוטעת. היא עסקה, בין היתר, בנושאים של זהות אישית ופמיניזם, המאבק הלאומי הפלסטיני, מלחמה ומוות. בעבודותיה "מארגי דמויות עירומות ולבושות באתרי עזובה עירוניים, באתרי בנייה או בשפת הים והבריכה. זהו ציור טעון פסיכולוגית ורווי מתחים וניגודים בין אימה לעונג, ילדות לזִקנה, שלם לקרוע, אלים לחומל" (טקסט נלווה לרטרוספקטיבה לעבודתה, מוזיאון תל אביב, 2018). בביקורת על התערוכה כתב יונתן הירשפלד: "ציורה נבדל מעט בפתיינותו. בגופניותו. הוא פונה לחוש היופי שלנו מאחור, כלומר לא דרך יופיין ופתיינותן של הדמויות, אלא דרך חוויית העין המשייטת על הבד [...] יופי המתבסס לא על ההתענגות שלנו על המובן, כי אם על החדירה שלנו לגופו של הנראה, אל פנימיותו שהיא חידה, שהיא מפגשנו עם התהום (שלנו, של האחר), שהיא עין הסערה השקטה, הסתומה והאבודה, שמזכירה לנו שגם העיניים הן מעגל המקיף חור שחור. שגם העיניים הן חור בגוף". מקור: אוסף עוזי אגסי.

מיכאיל גרובמן (נ. 1939), אוגדן ובו תריסר הדפסים. חתומים בלוח; חלקם מתוארכים בלוח 1967/1968; מקצתם מתוארים בלוח; חתומים וממוספרים בעפרון XIV/XV . נתונים בקופסה מחופה בד. 65X50 ס"מ. מצב טוב. מיכאיל גרובמן (נ. 1939), צייר ומשורר רוסי-ישראלי, יליד מוסקבה. בשנות ה-60 היה ממייסדי "האוונגרד הרוסי השני" בברית המועצות (תנועה שאת שמה טבע בעצמו). בשנת 1971 עלה לישראל וב-1975 הקים את קבוצת "לויתן" יחד עם אברהם אופק ושמואל אקרמן. סגנון הקבוצה שילב אמנות עכשווית עם יהדות, סימבוליזם ומטאפיזיקה. במנשר "הצהרת לויתן" שפורסם ב-1976 ניסח גרובמן את מטרת הקבוצה: "הופעתנו המשותפת היא נסיון התחלתי של יצירת סגנון לאומי כולל, התואם את רוח בנינה של ישראל החדשה [...] הבסיס המדיני שלנו – הציונות. הבסיס הרוחני שלנו – המיסטיקה היהודית. שלושה יסודות קובעים את עמדתנו האמנותית: 1. פרימיטיביות 2. סמל. 3. אות". בראיון לעיתון "דבר לילדים", בשנת 1981, סיפר גרובמן על יצירתו: "כל מה שאני עושה לא שייך לא לפסיכולוגיה ולא לשום צורה רגשית של החיים. אני גם לא מנסה לחקות את הטבע [...] אסור להעביר את החיים היפים הללו שסביבנו לחתיכת ניר ולהפוך אותם למעין זיוף של החיים. תפקידו של הציור הוא לגמרי אחר [...] ציור ואמנות צריכים לבנות מצב של עולם חדש לגמרי! בדיוק כמו שפעם ברא ה' את העולם הזה כמו יצירת אמנות שעתה היא חיה ואנו חיים בו, כך צריך צייר למצוא הזדמנות ליצור מצב חדש לגמרי שבמקרה של תמונה אנו קולטים אותו דרך העין". מקור: אוסף רמי כהן.