ספר צרור המור, ביאור על התורה, על דרך הפשט ועל דרך הסוד (קבלה), מאת רבי אברהם סבע ממגורשי ספרד. ונציה, תשרי ש"ו [1545]. דפוס מארקו אנטוניו יושטיניאן. מהדורה שניה.
העותק של האדמו"ר הראשון מגור רבי יצחק מאיר אלטר בעל "חידושי הרי"מ". רישומים וחתימות נכדיו האדמו"ר מגור רבי אריה ליב אלטר בעל ה"שפת אמת" והאדמו"ר מפילץ רבי פנחס מנחם יוסטמן בעל ה"שפתי צדיק".
בדף המגן הקדמי, רישום בעלות בחתימת ה"שפתי צדיק": "חנני ד' מעזבון אדמו"ר זקני זצ"ל זי"ע הכ"מ, פנחס מנחם מענדיל במהרב"א מפה גור" [כיתוב זה נכתב כנראה בתוך השנה הראשונה לפטירתו של החידושי הרי"מ, בה רגילים לכתוב "הכ"מ" – הריני כפרת משכבו]. חותמתו מופיעה בראש הדף הראשון של פרשת בראשית: " פנחס מנחם בהרב"א יאסטמאן מגור" (חותמת זו מופיעה גם בסוף ספר שמות). בפינת הדף הראשון של בראשית, רישום בעלות נוסף בחתימת ה"שפת אמת": "חנני הש"י הק' ארי' ליב". רישומי בעלות, חתימות וחותמות של החסיד רבי אברהם אבא בומאץ' מלודז' [חתן ה"שפתי צדיק"], שקיבל את הספר מהאדמו"ר מגור [מה"שפת אמת", או מבנו ה"אמרי אמת"] בחליפין עם ספר אחר: "חנני הש"י בזה הס'[פר] היקר שקבלתי ממרן שי' לאיט"א בחליפין על ס'[פר] אחר, אברהם אבא באהמאץ פ"ק גור – מלאדז" [כפי הנראה קיבל ה"שפתי צדיק" את הספר בחלוקת ירושת סבם האדמו"ר רבי יצחק מאיר מגור, ואח"כ העבירו לגיסו רבי אריה ליב בעל ה"שפת אמת". לאחר כמה שנים קיבל חתנו רבי אברהם אבא בומאץ' את הספר בחזרה מהאדמו"ר מגור].
בדפים הראשונים, חתימות וחותמות נוספות (חלקן עתיקות), בהן חתימה וחותמות של רבי מרדכי מאטיל כ"ץ זילברשטיין מקאליש. בדף הריק שמול השער: רישום "קוויטל" של "ראובן ישראל בן חנה הלוי מקאליש", שכנראה העניק את הספר למורו ורבו בעל "חידושי הרי"מ". [רבי ראובן ישראל פרנקל מקאליש, בנו של החסיד הקוצקאי רבי שמואל פרנקל מקאליש, וחתנו של הנגיד רבי יהודה ליב קושמירק מקאליש].
בדף ז/1 הערה למדנית בכתב-יד. בגליונות הספר מספר תיקוני מילים, מכמה כותבים [התיקונים בדף לה/2 דומים לכתב ידו של ה"חידושי הרי"מ". ראה חומר מצורף להשוואה]. מחיקת צנזורה בסוף פרשת תזריע (דף צז/2). בדף השער חותמות צנזורה וחתימת צנזור בשולי הדף.
הגאון הקדוש רבי יצחק מאיר אלטר, האדמו"ר הראשון מגור בעל "חידושי הרי"מ" (תקנ"ט-תרכ"ו, אנצ' לחסידות, ב', עמ' תיג-תכג). מגדולי דורו בתורה וחסידות וממנהיגי יהדות פולין. בילדותו גדל בביתו של המגיד מקוז'ניץ והיה תלמידו הקרוב. בגיל י"ג עבר לבית חותנו בוורשא, שם למד אצל המהרא"ל צינץ והתפרסם בכל רחבי פולין כ"העילוי מוורשא". לאחר פטירת המגיד מקוז'ניץ עבר להסתופף בצל רבי שמחה בונם מפשיסחא והיה לאחד מחשובי תלמידיו. לאחר פטירת רבי שמחה בונם מפשיסחא קיבל את מרות חברו רבי מנחם מנדל מקוצק ובהשפעתו נטו רוב החסידים אחרי הרבי מקוצק. בשנת תרי"ט, נתמנה רבי יצחק מאיר כממלא מקומו של הרבי מקוצק ועבר לעיירה גור (גורא-קלווריה) הסמוכה, שם ביסס את החסידות וכיהן גם ברבנות העיר. במשך שבע שנות כהונתו גדלה חצרו ואלפים הפכו לחסידיו. חיבוריו בשו"ת, הלכה ואגדה נקראו בשם הכולל "חידושי הרי"מ" (=רבי יצחק מאיר), שהפך גם לכינויו.
הגאון הקדוש רבי יהודה אריה ליב אלתר מגור – בעל "שפת אמת" (תר"ז-תרס"ה, אנצ' לחסידות, ב', עמ' ח-טז), האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות גור. מגדולי אדמו"רי החסידות ומנהיגי היהדות בדורו. תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לחסידות הגדולה והמשפיעה ביותר בפולין. בשנת תרכ"ו, בהיותו בן 19, נפטר סבו ה"חידושי הרי"מ", ועל פי צוואת סבו הוא נתמנה תחתיו לרב העיירה גור. החסידים ביקשו למנותו גם לאדמו"ר, אך הוא סירב בתוקף והצטרף לחסידי גור שקבלו את הנהגתו של רבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר (מתלמידי הרבי מקוצק), והיה נוסע אליו בכל שנה. הרבי מאלכסנדר, שהיה אז זקן מופלג, כיבד מאד את האברך הצעיר, היה מצפה לבואו ומושיבו בראש. בשנת תר"ל נפטר הרבי מאלכסנדר, ושוב חזרו החסידים ובקשו להכתירו כאדמו"ר. לאחר הפצרות הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, אך סירב לשבת בראש השולחן, ומאז יושבים אדמו"רי גור באמצע השולחן ולא בראשו. עד מהרה הפך האדמו"ר רבי אריה ליב מגור לאישיות מרכזית בחיי היהדות בפולין. למרות שסירב בתחילה לשמש כאדמו"ר, נכנס לתפקידו בכל כובד האחריות, והשקיע את גאונותו וחכמתו העמוקה לגדל ולרומם את אלפי חסידיו, לייעץ ולעזור להם ברוחניות ובגשמיות. שמו הלך והתפרסם ומכל קצוות פולין והמדינות הסמוכות החלו לנהור אליו אלפים ורבבות. בתוך זמן קצר צמחה חסידות גור לשיא גדולתה, והיתה לחסידות הגדולה והמרכזית בפולין. כמאה אלף איש מכל רחבי רוסיה ופולין היו מגיעים אליו מדי שנה בשנה. בשנת 1899 נחנך קו רכבת מיוחד בין גור לוורשא, כדי לשמש את אלפי החסידים שזרמו לגור. קו זה כונה "הקו של הרבי", והוא עצמו השתתף במימון הקמת המסילה. מתורתו נדפסו ספריו "שפת אמת" על התורה, על הש"ס וענינים נוספים. הספר "שפת אמת" על התורה נודע בעמקותו ובמקוריותו, והפך לנכס צאן ברזל בין ספרי החסידות על התורה. הוא כנראה הספר החסידי הנפוץ ביותר שהתקבל בכל חוגי היהדות, גם בקהילות שאינן נמנות על הציבור החסידי, כגון בעולם הישיבות הליטאי וקהילות נוספות. גם חידושיו על הש"ס נודעו בייחודיותם ועמקותם והתקבלו בכל בתי המדרש.
האדמו"ר רבי פיניה'לה מפילץ – רבי פנחס מנחם יוסטמן (תר"ח-כסלו תרפ"א), גאון וקדוש, מגדולי החסידות, ממנהיגי היהדות החרדית בפולין וממייסדי "אגודת ישראל". בנו של רבי בנימין אליעזר חתן ה"חידושי הרי"מ", וחתן-דודו רבי אברהם מרדכי בן ה"חידושי הרי"מ". התגורר בעיירה גור והיה מגדולי החסידים של גיסו בעל ה"שפת אמת". לאחר פטירת ה"שפת אמת" רצו החסידים להכתירו לאדמו"ר, אך הוא סירב ועבר לכהן כרב בעיירה פילץ, [אחיינו ה"אמרי אמת" סירב לנהל "שולחנות" ולקבל "קוויטלאך" – כל זמן שדודו רבי פנחס יוסטמן התגורר בגור]. לאחר שעבר לפילץ נהרו אליו חסידים רבים וביקשו להכתירו לאדמו"ר. לאחר תחנונים רבים הסכים לקבל עליו אדמו"רות, אך הוא נשאר נאמן וכפוף להנהגתו של אחיינו האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת", ופעל עמו בצוותא בכל ענייני הציבור. מחיבוריו: "שפתי צדיק" על התורה, ועוד. חתנו הגדול היה רבי אברהם אבא בומאץ' מלודז'.
[2], ג-קסה דף. 29.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. דף השער מוכתם מאד, עם פגיעות בשולי הדף (מודבק על גבי נייר לשימור). פגיעות בשולי הדפים האחרונים (משוקמות בהדבקות נייר). חותמות ספריה. כריכת עור חדשה.

ספר שו"ת רבינו יצחק הלוי (אחיו ורבו של הט"ז), חלק ראשון. נייאי וויט (נויוויד, גרמניה), תצ"ו [1736]. מהדורה ראשונה.
העותק של רבי מאיר מרגליות בעל "מאיר נתיבים", תלמיד הבעל שם טוב ומה"ששים גבורים" שלו, אותו העניק לבנו רבי בצלאל מרגליות אב"ד אוסטרהא. בראש דף י/1 (עם שימוש באות י' של מספור העמוד), חתימה: " מא[י] ר", באותיות מרובעות, כפי הנראה בכתב-יד קדשו של ה"מאיר נתיבים". בדף השער הקדשה עצמית בכתב-ידו של רבי בצלאל מרגליות, המעיד כי קיבל את הספר מיד אביו בעל ה"מאיר נתיבים", בתוספת ייחוסם הקדוש עד לרבי ישעיה הלוי אב"ד דובנא, אחיהם של מחבר הספר שלפנינו ושל בעל הט"ז: " זה השו"ת ניתנו לי במתנה מכבוד אדוני אבי הגאון החסיד יחיד בדורו שלשלת יוחסין איש אלקים מוה' מאיר מרגליות, נ[כד] הגאון הגדול מוה' ישעי' זצללה"ה אב"ד דק' דובנא, אחיו של הגאון המחבר והגאון ט"ז זצללה"ה. כ"ד בנו הצעיר בצלאל מרגליות".
בדף ההסכמות שאחרי השער (בצדו הריק) רושם רבי בצלאל בכתב-ידו את סדר ייחוסו ביתר פירוט: " הצעיר בצלאל בהגאון בוצינא קדישא מו' מאיר נר"ו, בהגאון החסיד המובהק מוה' צבי הירש זצללה"ה מרגליות, חתן הגאון רבן של בני הגולה מאור הגולה שלשלת יוחסין מוה' מרדכי מארדוש זצולה"ה אויערבך מאשכנז, חתן הגאון הגדול מוה' צדוק שעברשינר פרנס הוועד דד"א [=דד' ארצות], חתן הגאון הגדול מוה' ישעיהו הלוי אב"ד דק' דובנא רבתי, אחיו של הגאון הגדול המפורסם מו' יצחק הלוי בה"מ [בעל המחבר] ספר שו"ת זה".
בחלקו העליון של אותו עמוד רישום נוסף בכתב-ידו של רבי בצלאל, קרוע וחסר בחלקו.
רבי מאיר מרגליות (ת"ס/תס"ח-תק"נ), מגדולי תלמידי רבינו ישראל בעל שם טוב, וממקורביו הראשונים, עוד מהימים בהם טרם נודע והתפרסם בעולם. כבר בשנת תצ"ז היה ממקורביו של הבעש"ט. מסופר שרבו הבעש"ט ביקש ממנו שיכתוב את שמו בסידור שנהג להתפלל בו – כדי שיוכל להזכירו בתפילותיו, וכך עשה רבי מאיר. חתימתו בסידור הבעש"ט השתמרה עד לימינו (קבוצת יעקב, ברדיטשוב תרנ"ו, דף נב/2; מבית הגנזים, ברוקלין תש"ע, עמ' רל). רבי מאיר מזכיר את רבו הבעש"ט בכמה מקומות בספריו בתארים "מורי" ו"ידידי". בספרו "סוד יכין ובועז" (אוסטרהא, תקנ"ד) הוא כותב על מדרגת לימוד תורה לשמה: "...כאשר הזהירו אותי לזה מורי הגדולים בתורה ובחסידות, ובראשם ידידי הרב החסיד מופת הדור מוהר"ר ישראל בעל שם טוב... ומילדותי מיום שנתחברתי בדביקות אהבה עם מורי ידידי הרב החסיד מו"ה ישראל בעל שם טוב... ידעתי נאמנה שזה היו הנהגותיו בקדושה ובטהרה, ברוב חסידות ופרישות וחכמתו, צדיק באמונתו יחיה, דמטמרין גליין ליה, כבוד ה' הסתר דבר". בספרו "מאיר נתיבים" (חלק ב', בסוף פרשת ויגש), הוא מביא סגולה מרבו לביטול הכעס: "שקבלתי ממורי שסגולה נפלאה לבטל הכעס, לומר הפסוק במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך...". בנו רבי בצלאל, ממלא מקומו ברבנות אוסטרהא (ראה עליו להלן), כתב בהסכמתו לספר "שבחי הבעש"ט" (מהדורת ברדיטשוב תקע"ה): "...וכפי ששמעתי מפה קדוש אדוני אבי... שהוא היה מילדותו אחד ממחצדי חקלא חבורה קדישא מאילנא דחיי עם הבעש"ט ז"ל, ומרגלה בפומה דר' מאיר שהרבה לספר בשבחו...". האדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקומרנא כותב בספרו "נתיב מצוותיך" (נתיב התורה, שביל א'): "מרן אלקי הרב ישראל בן אליעזר... נתנו לו ששים גבורים, נשמות צדיקים לשמרו, ואחד מהם היה הגאון מוהר"ר מאיר נתיבים".
רבי מאיר מרגליות היה מגדולי וחשובי הרבנים בדורו. בצעירותו כיהן ברבנות בערים יאזלוביץ והורודנקה. בשנת תקט"ו התמנה לאב"ד גליל לבוב. בשנת תקכ"ו התמנה מטעם מלך פולין לרב ראשי על אוקראינה וגליציה. בשנת תקל"ו קיבל כתב מינוי רשמי מאת מלך פולין, סטניסלאב אוגוסט פוינטובסקי (כתב הרבנות, באותיות מוזהבות, השתמר עד לימינו בארכיון דובנוב בניו-יורק). בשנת תקל"ז התמנה, בנוסף לרבנות גליל לבוב, לאב"ד אוסטרהא וגלילותיה. רוב ימיו היה רבי מאיר מחכמי הקלויז המפורסם בברודי. הוא היה מיודד בקשרי עבותות אהבה עם חכמי הקלויז ומרבה להביא בספרו מדבריהם.
רבי מאיר כתב מספר חיבורים חשובים בנגלה ובנסתר, בהלכה ובדרוש. סדרת ספריו נקראה בשם כולל "אור עולם", והיא כוללת את ספריו בהלכה, דרוש, קבלה ורמז: ספרו החשוב והנודע שו"ת "מאיר נתיבים", שני חלקים (פולנאה תקנ"א), "סוד יכין ובועז" (אוסטרהא תקנ"ד), "הדרך הטוב והישר" (פולנאה תקנ"ה) ו"כתנות אור" (ברדיטשוב תקע"ו).
בנו רבי בצלאל מרגליות (נפטר תקפ"א), כיהן בתחילה כאב"ד זוויהל. לאחר פטירת אביו בתק"נ מילא את מקומו ברבנות אוסטרהא עד לפטירתו (למעלה משלושים שנה). נודע כגאון ומקובל, חסיד ועניו. בשנות רבנותו נדפסו ממנו עשרות הסכמות. רבי בצלאל היה "סופר ומליץ בעל לשון צח ומשורר בחרוזים, והרבה מהסכמותיו כתב בדרך שיר" (מזכרת לגדולי אוסטרהא, עמ' 271). כתב חיבור בשם "כתר שבת" (לא נדפס). רבי בצלאל היה קשור מאד אל הרה"ק רבי זושא מאניפולי, ובכל פעם שהיה רבי זושא מגיע לאוסטרהא, היה מתאכסן בביתו של רבי בצלאל.
כתב הייחוס שלפנינו נדפס וצולם בקובץ "כרם שלמה", אייר-סיון תשמ"ט, עמ' מד-מה.
[2], לא דף. חסרים שני דפים אחרונים. 30.5 ס"מ. מצב בינוני. כתמים ובלאי. סימני עש וקרעים בדף השער ובדפים נוספים, עם פגיעה בטקסט.
וריאנט: ההסכמות שבגב דף השער לא מופיעות בחלק מהעותקים. בחלק מהעותקים הודבק דף עם ההסכמות בגב דף השער.
הספר כרוך עם:
ספר תורת חיים, חידושים על מסכתות בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, עירובין, סנהדרין, שבועות, פסחים, עבודה זרה וחולין, מאת רבי אברהם חיים שור. פרנקפורט דאודר, [תצ"ד 1734].
[1], קג, קה-קמח דף. דף שער מאוייר. מצב בינוני. כתמים ובלאי. סימני עש. קרעים בדף השער, עם פגיעה באיורים. קרעים בדפים נוספים, עם פגיעה בטקסט.
2 ספרים בכרך אחד. כריכת עור חדשה.

Discorso circa il stato de gl'hebrei – "מאמר על יהודי ונציה", מאת שמחה לוצאטו. דפוס Gioanne Calleoni, ונציה, [שצ"ח] 1638. מהדורה ראשונה. איטלקית.
מהדורה ראשונה של "מאמר על יהודי ונציה", ספרו רב ההשפעה של שמחה (סימון) לוצאטו (1582-1663) – נדפס כמאה וחמישים שנים לאחר גירוש ספרד וכשבעים שנים לאחר גירוש היהודים ממדינת האפיפיור, במטרה לשכנע את מושלי ונציה שהיהודים מביאים ברכה לארצם ואינם מהווים סכנה לשלומה או אופייה הנוצרי.
הספר כולל שמונה עשר פרקים קצרים ("עיונים"), כתובים בסגנון מליצי האופייני לאירופה של המאה ה-17, ומציג סקירה רחבת היקף – מהעדויות החשובות ביותר אודות יהודי ונציה באותה התקופה: מנהגיו ואופיו של הנתין היהודי, הדת היהודית ויסודותיה האוניברסאליים, כשרונם של היהודים למסחר ותרומתם להתפתחות כלכלת הערים הגדולות, ניתוח של 'מגרעות האופי היהודי' ואף סקירה מפורטת של תפוצת היהודים בממלכות העולם, מפרס ועד חופי האוקיינוס האטלנטי – הראשונה מסוגה מאז ימי בנימין מטודלה.
כמה מפרקי החיבור, אשר נכתב עבור מלומדים ושליטים נוצרים, כוללים "טענות הגנה" ייחודיות ויוצאות דופן. כך, למשל, בפרק החמישי ("על יראת היהודי בפני המלכות ועל נכונותו למשמעת"), מציין לוצאטו לחיוב את הקלות שבה ניתן להטיל גזרות ומיסים על היהודי: " האומה היהודית... לעולם היא נכונה, מתוך גמישות זריזה, להיכנע לגזירות הציבור, עד כדי כך, שאם בא השלטון ומטיל מסים מיוחדים על בני האומה הזאת, אין שומעים על הרוב, כי יפצו פה". בפרק השמונה עשרה, מבקש לוצאטו לצייר דמיון בין העולם-הבא היהודי והקתולי: " אף על פי שאין שֵׁם 'כור התופת' [פורגאטוריום] שכיח אצל המחברים היהודים, בכל זאת מחלקים הם את גורל הנשמות, לאחר שהן נפרדות מן הגוף, לשלושה סוגים: אלה לאושר, אלה לעונשים זמניים, ואלה – לדראון עולם", ואילו בפרק האחד עשר, מהיפים שבפרקי החיבור, מופיעה עדות ארוכה ופיוטית על אופיים, מגרעותיהם ומעלותיהם של היהודים: "א ם חפץ מי שהוא לחקור את מידותיהם של היהודים בכלל, יכול הוא לומר כי אומה זו היא בעלת רוח מתנוונת וחלשה מאוד, שאינה מסוגלת במצבה הקיים לשום שלטון מדיני... עבירותיהם ופשעיהם יש בהם כמעט תמיד יותר מן השפל והמאוס משיש בהם מן האכזריות והרשע... דמות לבנו הפנימית מלאכת תשבץ היא, שלכאורה אין בה אלא רעיון אחד, ואולם משמתקרבים אליה נגלה לעינינו פסיפס רצוף שברים וקטעים של אבנים זולות ויקרות המלוכדות והמשובצות יחד".
התרגומים לקוחים מתוך המהדורה העברית של הספר, בתרגום דן לאטס ("מאמר על יהודי ויניציה"; הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשי"א-1950). למידע נוסף ראו שם - מבואות מאת ריקארדו בנימין באקי ומ. א. שולוואס.
92 דף, 20 ס"מ בקירוב. כולל לוח טעויות שאינו מופיע ברבים מהעותקים. מצב טוב. קמטים וכתמים. קרעים חסרים ונקבי תילוע במספר דפים (עם פגיעה בטקסט בדף האחרון), חלקם משוקמים בשיקום מקצועי. רישומים וסימונים בכתב-יד על גבי דף השער ומספר דפים נוספים. כריכת קלף חדשה עם שרוכים לקשירה והטבעה מוזהבת על גבי השדרה. תו ספר בצדה הפנימי של הכריכה הקדמית.

מיקרוגרפיה זעירה, מעוצבת בצורת האות אל"ף בסגנון אשכנזי, ומורכבת ממילות הפיוט "אחות קטנה" לראש השנה, מאת רבי אברהם חזן מגירונה. [איטליה, תקפ"ח 1828].
עבודת מיקרוגרפיה זעירה וייחודית. דיו על נייר. כפי הנראה נכתבה לקראת ראש השנה תקפ"ט. פרט השנה "ה'תקפ"ט" מופיע בסיום הפיוט, לאחר המילים "תחל שנה וברכותיה".
הפיוט "אחות קטנה" נכתב במאה ה-13 בידי המקובל רבי אברהם חזן גירונדי (מגירונה), שהשתייך לחוג חכמי תורת הסוד בגירונה שבספרד, בו היו חברים גם הרמב"ן, רבנו יונה (בעל "שערי תשובה") ורבנו זרחיה הלוי (בעל "מנורת המאור"). מילות הפיוט, הפותח במילים "אחות קטנה תפילותיה / עורכה ועונה תהילותיה" ומסתיים בשורות "תכלה שנה וקללותיה... תחל שנה וברכותיה", נתחבבו מאד על קהילות ישראל: במשך מאות שנים הוא פותח את תפילות ראש השנה ומושר בעיקר בקהילות הספרדים, אך מופיע גם במחזורים אשכנזיים.
5.8X5.5 ס"מ בקירוב (השוליים גזורים באופן לא אחיד). מצב טוב. כתמים. נתונה במסגרת 13X9 ס"מ (ניתנת לפתיחה).

כתובה לנישואי החתן שלמה בן ר' אברהם פאריינטי, עם הכלה פריחא בת ר' אברהם וואחנון. תטואן (טיטואן, מרוקו), סיון תרכ"ב [1862].
דיו על קלף; צבעי שמן.
כתובה מעוטרת בנוסח תטואן; הטקסט נתון בתוך קשת מורית נאה, מוקפת דגמים צמחיים בגוני הירוק והכתום. משני צדי הקשת שתי ציפורים, ומעליה הנוסח "בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובשעת רצון והצלחה". בראש הכתובה כרכוב מעוטר במעוינים ובתוכם דגמים צמחיים.
בשולי הכתובה חתומים כעדים: הגאון המקובל רבי יצחק ן' וואליד אב"ד העיר, ורבי וידאל ישראל - מדייני העיר.
הגאון רבי יצחק ן' וואליד (תקל"ז-תר"ל), רבה הראשי של תטואן ומגדולי המקובלים והצדיקים במרוקו. נודע כאיש קדוש פועל ישועות. כבר בצעירותו נתגלו בו סימני טהרה ונתפרסם בקדושתו ופרישותו. היה תלמידם של שניים מגדולי מרוקו, רבי מנחם נהון ורבי משה הלוי. עם פטירת רבי משה הלוי התבקש על ידי קהילת תטואן לכהן במקומו כרב העיר. תחילה סירב לקבל את כתר הרבנות ואף נמלט לגיברלטר כדי שלא יאלצוהו לכהן כרב, אך לאחר שהתגלה מקום מחבואו ולאחר הפצרת חכמי העיר נעתר להם וקיבל את המשרה. רבי יצחק ן' וואליד נודע כאחד מגדולי המשיבים, ומכל רחבי מרוקו ואף מארצות אחרות, נשלחו אליו שאלות הלכתיות רבות. מתשובותיו נדפסו שני כרכי ספרו - שו"ת ויאמר יצחק (ליוורנו, תרל"ו). נפטר בגיל 93 בעת כניסת השבת, כשעל שפתותיו "מזמור שיר ליום השבת".
בקרב יהודי מרוקו התפרסם שמו של רבי יצחק ן' וואליד כקדוש פועל ישועות, ואף לאחר פטירתו נודע בישועות הגדולות שנעשו בזכותו. מטהו המקודש עזר לפקידת עקרות וריפוי חולים. כן נהוגה מסורת רבת שנים של עלייה לקברו ביום פטירתו והילולות נערכות ברחבי הארץ והעולם לכבודו.
רבי וידאל ישראל, החתום אף הוא בכתובה שלפנינו, היה מגדולי חכמי תטואן, ושימש כדיין בעיר לצד רבי יצחק ן' וואליד. בראש כתב הרבנות של רבי יצחק ן' וואליד מוזכר רבי וידאל ישראל כאחד מגדולי המקום הממנים אותו לרב: "אנו החותמים מטה ק"ק טיטואן יע"א ובראשינו החכם וכו' כמוהרוי"ש [רבי וידאל ישראל] שהסכים עמנו לדבר מצוה והסכמנו בהסכמה גמורה ומנינו לרב ומו"ץ עלינו...".
40.5X29 ס"מ. מצב טוב. פגמים וקמטים קלים. כתמים. נקבים זעירים. מריחת דיו ופגמים בצבע במקומות אחדים.