מכירה 83 - חלק א' - פריטים נדירים ומיוחדים
"ספר ברקאי כולל שירים על ישראל, ועל ישוב ארץ-ישראל, ועל המושבות, אשר שר המשורר המליץ הנודע על אדמת ארץ ישראל, נפתלי הערץ אימבער". דפוס מ. מיוחס, ירושלים, תרמ"ו [1886]. עברית ומעט גרמנית.
ספר שיריו הראשון של נפתלי הרץ אימבר (1856-1909), הכולל לראשונה בדפוס את שירו "תקוותנו", שהיה ל"התקווה", המנון התנועה הציונית ומדינת ישראל. עותק שהקדיש אימבר ל"מחיה השפה העברית", אליעזר בן-יהודה.
בגב דף השער, הקדשה (חתוכה בחלקה) בכתב-ידו של אימבר: "לידידי החכם הבלשן... מ"ע [מכתב-עת] הצבי בירושלים. [...] המליץ הנודע בין [ח]כמי העברים כש"ת [כבוד שם תורתו] [מו"]ה בן יהודה. זאת המחברת היא מזכרת מאת המחבר".
חותמות-דיו בדף השער ובמספר דפים נוספים: "בית מקרא ואוסף ספרים ירושלים ת"ו" / "בית ספרים לבני ישראל בעיה"ק ירושלים תוב"א...". ספריית "בית ספרים לבני ישראל" נוסדה בירושלים בשנת 1884 על ידי קבוצת אנשי רוח, ובראשם אליעזר בן-יהודה (לאחר סגירתה בשנת 1894 הועבר אוספה לספריית "מדרש אברבנאל" – לימים הספרייה הלאומית של ישראל).
בשנת 1886, טרם נדפס הספר "ברקאי", פרסם אימבר מודעה בעיתונו של אליעזר בן-יהודה, "הצבי" (שנה שניה, גליון לו): "ספר אתי בכתובים אשר קראתיו בשם 'ברקאי' [...] מי המדפיס החפץ לקנותם ממני ע"מ להדפיסם יפנה אלי...". תחת המודעה נדפסה "הערת העורך": "אנחנו ראינו השירים האלה אשר כתבם ה' אימבר וע"פ הכלל המונח בידינו לכלי הבט ואל תפן ליוצרו. חובתנו להגיד כי רוח שירה נשגבה מרחפת עליהם, הגיונם נוח ורצוי. השפה בם צחה וברורה והרעיונות אינם מן המצוי. רבים בשירים אלה ראוים להיות לשירי עם. כללו של דבר, כי השירים האלה שירים לאומיים נאמנים הם, מעשה ידי משורר מצוין".
VI, [2], 127, [1] עמ', 15.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, בעיקר בדפים הראשונים והאחרונים. קרעים, חלקם חסרים וחלקם ארוכים, בדף השער ובמספר דפים נוספים, מרביתם משוקמים בהדבקות נייר או נייר דבק. סימונים בכתב-יד במספר דפים. כריכה ודפי בטנה חדשים.
חיבור "התקווה" – המנון מדינת ישראל
את הגרסה הראשונה של "תקוותנו" כתב אימבר, על-פי עדותו, בשנת תרל"ח (1877/1878), בזמן שהותו בעיר יאשי שברומניה. על פי גרסה אחרת, המובאת ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" (עמ' 1586), חובר השיר בשנת תרמ"ו (1886), לאחר ששתה אימבר עד דלא ידע בחגיגות הפורים במושבה גדרה, כאשר קם מעלפונו והכריז "חיברתי זה עתה את שני הבתים הראשונים לשיר הלאומי שלנו, להבעת התקוה שלנו'". בהמשך, במהלך סיוריו במושבות ארץ ישראל, שינה אימבר את השיר והוסיף לו בתים, עד שפרסמו בגרסתו הסופית בקובץ השירים "ברקאי". כשנה לאחר פרסום הקובץ הולחן השיר בידי שמואל כהן (1870-1940), מחלוצי ראשון לציון. הלחן של כהן מבוסס על שיר עגלונים רומני בעל שורשים סלאביים (במנגינה כמעט זהה השתמש המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה בפואמה הסימפונית "ולטאבה").
השיר המולחן אומץ על-ידי אנשי המושבות, משם הגיע לאירופה, ובמהרה החל לשמש גם בקונגרסים הציוניים (הושר בסיומם). במהלך השנים חלו שינויים אחדים במילות השיר, בהם שינוי שמו ל"התקוה". השינויים העיקריים נערכו ב-1905 כאשר השורה "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" הוחלפה בשורה "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", וצמד המילים "התקווה הנושנה" הוחלפו ב"התקווה [בת] שנות אלפיים". מבלי שנקבע כך בחוק או תקנה רשמיים, התקבלו שני בתיו הראשונים של השיר כמעט ללא עוררין כהמנון הלאומי של העם היהודי. בשנת 1933 הוכר "התקוה" כהמנון התנועה הציונית, ועם קום מדינת ישראל שימש באופן בלתי-רשמי כהמנון המדינה. רק בשנת 2004 עוגן "התקוה" רשמית בחוק כהמנון מדינת ישראל.
(ראו: אליהו הכהן, "עוד לא אבדה תקוותנו". בתוך: "אריאל", גיליון מס' 186, ינואר 2009. עמ' 101-104).
נפתלי הרץ אימבר נולד בז'לוטשוב, באימפריה האוסטרית (כיום באוקראינה), קיבל חינוך יהודי מסורתי עד לנעוריו, אז נקשר בזרם ההשכלה, ובהמשך – בציונות. נדד ברחבי מזרח ודרום אירופה, ושלח ידו בעבודות שונות. בשנת 1882 פגש בסופר, העיתונאי, וחבר הפרלמנט הבריטי, הנוצרי הציוני סר לורנס אוליפנט (1829-1888), לו הקדיש אימבר את הספר "ברקאי". אוליפנט לקח את המשורר תחת חסותו והביאו עמו אל ארץ ישראל. בארץ ישראל שימש אימבר כמזכירו האישי של אוליפנט, ובמידה רבה נתמך על-ידו ועל ידי אשתו. כאשר עזב אוליפנט את הארץ אחרי מות אשתו, איבד אימבר את פטרונו, וזמן מה לאחר מכן שב לחיי הנדודים: הוא ביקר בהודו וחי תקופה מסוימת בלונדון, ולבסוף השתקע בארצות הברית. ב-1909 נפטר בניו-יורק, וב-1953 הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר המנוחות בירושלים.
1. דגל שבצדו האחד נדפס איור המתאר קהל בבית הכנסת בזמן "הגבהה" של ספר התורה בשמחת תורה; בצדו השני נדפסו דיוקנאות בנימין זאב (תיאודור) הרצל ומקס נורדאו לצד חלק ממילות השיר "שאו ציונה נס ודגל" ואיור של שבעה נערים אוחזים דגלים.
2. דגל שבצדו האחד נדפסו חלק ממילות "התקוה" לצד איור המתאר שבעה נערים אוחזים דגלים; בצדו השני נדפסו חלק ממילות השיר "שאו ציונה נס ודגל" לצד איורים של משה אוחז בלוחות הברית ושל הכהן הגדול.
3. דגל שבצדו האחד מופיע איור עם דמותו של משה התומך בלוחות הברית בידו האחת ובדגל עם מילות "התקוה" בידו השניה; בצדו השני נדפסו חלק ממילות השיר "שאו ציונה נס ודגל".
גודל ממוצע: 25X22 ס"מ בקירוב. מצב משתנה, בינוני-גרוע עד בינוני-טוב. נייר יבש ושביר. דגל מס' 1 במצב בינוני-גרוע, עם קרעים רבים (חלקם חסרים), כתמים, קמטים ובלאי. חלק מהקרעים משוקמים. קרעים בדגלים מס' 2 ו-3. פינה חסרה בדגל מס' 2. שלושת הדגלים נתונים בפספרטו (ניתן לפתיחה) ומודבקים אליו ברצועות נייר-דבק.
למידע נוסף אודות הדגלים הנ"ל, ראו: "הדגלים של שמחת תורה, מן האמנות היהודית העממית לתרבות העברית-ישראלית" (אוצרת: ניצה בהרוזי ברעוז, עריכה: גניה דולב), תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, 2012, עמ' 18-20, 87, 142.
האוסף כולל:
• יומן מסע בארץ ישראל – כ-165 דפים מודפסים במכונת כתיבה (ניירות שונים; אינם כרוכים), עם הערות ותיקונים בכתב-יד. ביומן מתואר בגוף ראשון מסע שערכה מילר-כהן בארץ ישראל עם בעלה סמואל (Sam) כהן ובתם בלנקה בשנים 1926-1927. בראש העמוד הראשון רישום בכתב-יד: "Palästina Tagebuch, 1. November 1926-27" ("יומן פלשתינה, 1 בנובמבר 1926-27"). למיטב ידיעתנו, יומן זה לא ראה אור כספר.
ביומן תיעוד מעניין של הישוב היהודי בארץ ישראל באמצע שנות ה-20. מילר-כהן מביאה רשמים מהמקומות בהם ביקרה – תל-אביב, חיפה, ירושלים (כולל ביקור באוניברסיטה שנוסדה לא מכבר בהר הצופים), טבריה, צפת, עקרון, נהלל, בית-אלפא, פתח תקווה, ומקומות רבים אחרים, וכותבת על מפגשיה עם עולים חדשים וותיקים, תושבי הערים, הכפרים והמושבות, ועם בעלי תפקידים רשמיים – ראשי ארגונים ציוניים, דוגמת זאב ז'בוטינסקי (עמ' 73; מילר-כהן כותבת על אכזבתה הקשה מגישתו המיליטריסטית לפתרון בעיות הארץ), מאיר דיזנגוף (עמ' 75), יהודה לייב מאגנס (עמ' 113), הנרייטה סאלד, ואחרים.
מילר-כהן מתארת בפירוט את פעילות ארגוני הנשים בארץ (תוך הבאת נתונים סטטיסטיים), את פעילותם של ארגונים יהודיים בינלאומיים שונים (ויצ"ו, הדסה, הג'וינט ועוד), את מערכת החינוך ושירותי הבריאות והתעסוקה של הישוב, וכן את העלייה והירידה מן הארץ. היומן משקף את רגישותה של מילר-כהן לנושאים הסוציאליים בהם עסקה רוב חייה, תחילה באוסטריה ובהמשך בארץ ישראל, וכן את גישתה המעשית לבעיות הבוערות הפוקדות את הישוב – בעיית היתומים, החינוך וההיגיינה, המחסור במזון ובדיור, האבטלה ועוד, ומאמציה להשתלב במגמת פיתוח הארץ ומוסדותיה.
תיאוריה של מילר-כהן חדורים התפעמות ממראה הארץ והישוב החדש: "מרהיבים הם הצבעים לאורך כל הדרך, מי שלא ראה את צבעה החום של האדמה, את ירוק השדות, ומעל לכל את כחול השמיים, לא יוכל לדמות אותם בנפשו, גווניהם של כל הצבעים מרהיבים." (עמ' XVI); "בפתח תקווה ראינו מצבה על קברם של ארבעה חלוצים, אובליסק [פשוט] מוקף בערוגות פרחים, ארבעה שמות חקוקים עליו, שורת הספד המציינת 'הם נפלו למען ארץ אבותיהם'. לעתים כה תכופות ניתן לראות מילות הספד כאלה, הן חקוקות על מצבותיהם של חיילים יהודים בכל בתי העלמין באירופה. אך מה שונה ההשפעה למקרא אותן שורות ממש בארץ ישראל! כאן מתעוררת התחושה כי ארבעה היהודים הצעירים הללו באמת ובתמים נתנו את חייהם למען מולדתם שכה אהבו". (עמ' XVII). לצד תיאורים אלה, מופיעה ביומן גם ביקורת על מצב הישוב. בין היתר כותבת מילר-כהן: " באופן כללי רואים כאן מעט מדי מן 'האדם החדש' מבחינה מוסרית, חברתית ולאומית שלכאורה נוצר בארץ, ויותר מדי מן הגלות הישנה ["Alte Golus"]. אפילו צורות החיים הסוציאליסטיות של הקבוצה לא צמחו כאן באופן אורגני מתוך הקרקע הארצישראלית, אלא מהוות חיקוי של צורות כלכליות קיימות, שמרוב הבחינות נוסו כבר באירופה". (עמ' 56).
היומן אינו שלם, דפיו ממוספרים ונראה שחסרים דפים באמצע ובסוף.
• דו"חות, מודפסים במכונת כתיבה, של ארגוני עזרה שונים בארץ ישראל (על חלקם הרישום "Tagebuch" [יומן] בכתב יד; אחד מהם חתום בכתב יד בידי הפעילה הציונית הדסה קלוורי).
• שבעה אלבומים, בהם מודבקים כ-450 גזירי עיתון (חלקם מתוארכים בכתב יד), המתעדים את פועלה הציבורי של מילר-כהן – מאמרים פרי עטה ומאמרים שנכתבו אודותיה, שהתפרסמו בעיתונים אוסטריים ואחרים, רובם בשנות ה-20 (מרבית המאמרים בגרמנית).
• אלבום ובו כ-70 תצלומים של משפחת מילר-כהן. חלקם מתוארים בכתב יד ומתוארכים לשנות ה-20.
• דו"ח בכתב-יד (על נייר מכתבים רשמי של "התאחדות עולי גרמניה ועולי אוסטריה"; כתב ידה של מילר-כהן?). עוסק במהגרים יהודים מאוסטריה. [שנות ה-30].
• פריטים נוספים.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי בינוני.
אניטה מילר-כהן (Anitta Müller-Cohen, 1890-1962), פעילה חברתית, עובדת סוציאלית, עיתונאית ופוליטיקאית ציונית, ילידת וינה. בימי מלחמת העולם הראשונה עסקה בפעילויות הצלה וסעד עבור אמהות, יתומים, פליטים ומחוסרי בית; על פועלה בתקופה זו זכתה לאות הצטיינות מהקיסר קרל הראשון. לצד עיסוקה בעבודה סוציאלית עסקה בפעילות ציונית ובכתיבה עיתונאית והייתה פעילה למען זכויות נשים. הייתה מהנשים הראשונות שנבחרו למועצת עיריית וינה ("Wiener Gemeinderat").
במסגרת פעילותה הענפה, הרבתה אניטה מילר-כהן לערוך מסעות באירופה, בארצות הברית ובארץ ישראל (אחד ממסעות אלה מתועד ביומן שלפנינו). בשנות ה-30 היגרה לארץ ישראל, בה המשיכה בפעילותה הסוציאלית, עמדה בראש "הסתדרות נשי מזרחי", והייתה נשיאת "התאחדות עולי אוסטריה". השתייכה לארגון האצ"ל, ובהמשך חייה הזדהתה עם מפלגת "חרות". נפטרה בתל-אביב.