אוסף מכתבים בכתב-ידו וחתימתו של ה"חזון איש" רבי אברהם ישעיהו קרליץ, שנשלחו אל רבי יעקב לנדא - רבה של בני ברק. [בני ברק, תרצ"ו-תש"ה].
שמונה מכתבים הלכתיים בכתב-ידו של ה"חזון איש" (ששה מהם חתומים: "אי"ש"; "באהבה וכבוד, אי"ש"). אחד מן המכתבים ארוך במיוחד ומתפרס על פני שלושה דפים גדולים.
שני מכתבים עוסקים בנושא איסור החליבה בשבת (ראה להלן). באחד מהם, מ"עש"ק נחמו תרצ"ו", מספר לו ה"חזון איש" כי "יש בידי מכתב מרן הגרח"ע מוילנא שליט"א שמסכים לדרוש בפרקא היתר חליבה לאיבוד [ע"ג קרקע או בכלי שיש בו נפט וכיו"ב]". ה"חזון איש" משבח את הרב לנדא ש"התחיל במצוה" לעורר על איסור החליבה בשבת, ומעודד אותו להמשיך במאבקיו על שמירת ההלכה וקיומה.
ששת המכתבים האחרים עוסקים בחששות הנוגעים לגבינה עם חומרי גלם שיובאו מאוסטרליה, שכשרותם הייתה מוטלת בספק [פולמוס שלם שעורר הרב לנדא בשנים ת"ש-תש"ה - התכתבויות נוספות של הרב לנדא בעניין הגבינה האוסטרלית, הובאו באוסף מכתבים בענייני כשרות - פריט מס' 463]. ה"חזון איש" דן בכמה מן המכתבים בשתי הבחינות שבדבר: פסק ההלכה (שבמקרים מסוימים ניתן להקל בו) ושמירת הגדרים שלא ייפרצו (שמשום כך אין ראוי לפרסם את האופנים בהם מותר להקל). באחד המכתבים הראשונים כותב ה"חזון איש" לרב לנדא כי הוא מצפה ממנו להיכנס לעובי הקורה בנידון: "בטח ישקוד כתר"ה שליט"א להביא סדרים בענין אם להיתר או לאיסור". במכתב אחר משבח ה"חזון איש" את הרב לנדא שהכריע בסופו של דבר לאיסור.
מעניין לציין את הכבוד והחביבות העולים מדברי ה"חזון איש" כלפי הרב לנדא. בסוף המכתב הארוך, מסיים ה"חזון איש": "הארכתי בזה בראותי שדברי תורה חביבה עליהם ביותר, ואל יחושו לטרחתי כי דבריהם היו ערבים עלי לענג שעשועים. באה"ר [באהבה רבה] אי"ש". רוב המכתבים נכתבו על גבי נייר שורות, אך אחד המכתבים נכתב על גזיר נייר (מתוך מעטפת דואר), וה"חזון איש" מתנצל על כך בפתח מכתבו: "שלמא רבא, מפני המהירות לא נזדמן לי רק פיסת נייר...".
[10] דף (שמונה מכתבים בכתב-ידו של ה"חזון איש"). גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.

שאלת החליבה בשבת במושבות ארץ ישראל
שאלת החליבה בשבת במושבות ארץ ישראל הסעירה את העולם התורני בשנות התר"צ. מצד אחד לא ניתן להימנע מחליבת הפרות, כדי לא לצערן, ומאידך, חליבה לצורך שמירת החלב מהווה חילול שבת.
עם עלותו של ה"חזון איש" לארץ ישראל, החל לפעול רבות בעניין. כשנודע לו בשנת תרצ"ו כי אף בבני ברק נכשלים הרפתנים באיסור חליבה בשבת, פרסם על כך כרוז בבתי הכנסת בעיר (ראה: קובץ אגרות חזון איש, א, אגרות צד-צה). כמו כן, נשא ונתן בעניין זה עם רבי חיים עוזר גרודזנסקי (ראה: קובץ אגרות חזון איש, ב, אגרות הגרח"ע, אגרת יג).
הבעיה התעוררה בשנות התר"צ (בפרט לאחר מאורעות תרצ"ו), לאחר שמשמרות ה"עבודה עברית" של אנשי ה"הסתדרות" מנעו העסקת נכרים במשקים, ועל כן היה צריך ה"חזון איש" לעודד את הרפתנים היהודים לחלוב בדרך של "חליבה לאיבוד", ולהתגבר על הניסיון שבהפסד החלב. בכרוז הנ"ל, ה"חזון איש" כותב ש"אלה החולבים בשבת לא במרד ולא במעל יעשו זאת, רק הם מסורים ביד יצרם וקשה להם לעמוד בנסיון ולחלוב על הקרקע - שזו הדרך הישרה ומותרת", ומשבח את "גבורי הכח" שעומדים בנסיון הקשה של הפסד ממון, וחולבים "על גבי קרקע".
בספרו כותב ה"חזון איש" (חזון איש, אורח חיים, נו, ו) על דיני חליבה בשבת "בזמן שאינו מוצא א"י [אינו יהודי, נכרי] לחלוב". בסיום דבריו הוא כותב כי "חייב כל אדם להשתדל לחלוב ע"י א"י [אינו יהודי] - שזו דרך הישרה ע"פ התורה וסופה להתקיים, וכן נוהגין בכל המקומות שהשבת אצלן ביוקר".
בשנים מאוחרות יותר, כשהובאה לארץ מכונת החליבה החשמלית, עודד ה"חזון איש" את אנשי משק הקיבוץ "חפץ חיים" למצוא פתרון לשאלת החליבה בשבת ע"י התאמה טכנית של המכונה לדרישות ההלכה (ראה: חזון איש, אורח חיים, לח, ו).