מכתב מ"הגניזה הקהירית", מאת סַלאמה בן יוסף אלהארוּני מרמלה, אל "החבר" שמעיה אבו פַרַג' ב"באב אלמגארה" ("שער המערה") בירושלים. [רמלה, אייר ד'תתי"ד, מאי 1054]. ערבית-יהודית.
מכתב שלם. דיו על נייר. דף כתוב משני צדדיו. כתיבה מזרחית.
נכתב בסוף תקופת "הגאונים" בארץ ישראל, ובראשית תקופת "הראשונים" במרכזים אחרים (לשם ההמחשה, בעת כתיבת המכתב היה רש"י נער כבן 14). במכתב נזכרים שני גאונים ששימשו כראשי "ישיבת ארץ ישראל": הגאון דניאל בן עזריה (מוזכר במכתב בכינוי "הראש") והגאון אליהו הכהן ("ישיבת ארץ ישראל", או "ישיבת גאון יעקב", שימשה מהמאה ה-6 ועד המאה ה-12 כמרכז הסמכות וההנהגה של יהודי ארץ ישראל, סוריה, לבנון ומצרים).
המכתב שלפנינו כולל פרטים רבים. במרכז המכתב מופיעה בקשתו של הכותב, סַלאמה הכהן אבן יוסף (בן יוסף) אלהארוּני מרמלה מאת "החבר" שמעיה אבו פַרַג', לגבות למענו סכום כסף שהלווה לחנווני אבו סַעיד כַלפה "המערבי" ("אלמגרבי"), חתנו של יַחיה אלעַמאני (איש רבת עמון), לאחר שהאחרון התעכב בפרעון ההלוואה. הוא מספר באריכות כיצד התנהלה ההלוואה, שהיתה למעשה שותפות עסקית: הוא פגש את אבו סעיד ברדתו מירושלים לרמלה, בדרכו לאשקלון, ונתן לו חמישה דינרים כדי שיסחר בהם עד סוף אותה שנה ("שנת הגויים"), ויחזיר לו את הקרן בתוספת חלק מהרווחים. הוא מוסיף לספר כי נערך חוזה רשמי ביניהם בנוכחות "הראש", כלומר ראש הישיבה [הגאון דניאל בן עזריה]. אבו סעיד נסע משם לאשקלון, קנה סחורה והעלה אותה לירושלים. משם הגיע לרמלה ומסר לסַלאמה כי הרוויח במשך החודשים שחלפו דינר אחד, אך לא היה בידו כסף לשלם לו. הוא הבטיח לפרוע את הסכום כשיבוא שוב לרמלה למחרת הפסח. בינתיים התעכב אבו סעיד וסַלאמה מבקש משמעיה החבר, הנמצא בירושלים, כי יגבה עבורו את החוב. קודם לבקשתו, מביע סלאמה אבן יוסף את צערו על הייסורים שתקפו את שמעיה (אולי לרגל מחלת בנו) וכותב גם על עניינים שונים, מהם עולה כי לקח חלק פעיל בענייני ראש ישיבת "גאון יעקב", והיה מתווך בינו ובין אנשים שונים ברמלה.
שמו של השולח אינו ידוע מתעודות אחרות, אולם שמו של הנמען – "החבר אבו פרג' שמעיה" – ידוע ממסמכים נוספים שנמצאו בגניזה: אבו פרג' שמעיה החבר אבן פרג' (=בן ישועה) היה נכדו של רבי שמעיה גאון, שחי בתחילת המאה ה-11 ושימש כראש ישיבת "גאון יעקב" בירושלים. שמו של אחד מבניו של הנמען, אברהם ברבי שמעיה החבר, מופיע בתעודה משנת 1116 בפוסטאט שבמצרים, וניתן לשער כי על ידו התגלגל המכתב שלפנינו אל הגניזה הקהירית.
במכתב מוזכרים גם: "הראש" – כשהכוונה לראש ישיבת "גאון יעקב" רבי דניאל בן עזריה; רבי יוסף [הכהן], אב בית דין בישיבת "גאון יעקב" (נפטר בחנוכה ד'תתי"ד, דצמבר 1053); ורבי אליה "השלישי" (רבי אליהו הכהן גאון שירש את ראשות הישיבה מרבי דניאל בן עזריה בשנת ד'תתכ"ג 1063). על רבי יוסף הכהן אב בית דין, על אחיו רבי אליהו הכהן גאון ועל אופן תיארוך המכתב שלפנינו ראה להלן.
עוד נזכרים במכתב: אבן אלחסן עמאר הרופא (מקהילת הקראים ברמלה), אבו עלי אבן אלדבאב, ואישים נוספים.
באשר לכתובתו של הנמען, הדר ב"באב אלמגארה", חלוקים החוקרים בדעותיהם: ייתכן כי השם "שער המערה" מתייחס למערת צדקיהו, השוכנת בקרבת שער שכם, אך לפי דעה אחרת, "המערה" היה כינויו של בית הכנסת המרכזי של העיר ירושלים ומרכז החיים של הרובע היהודי באותה תקופה.
[1] דף. 16X13 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. קרעים ובלאי, עם פגיעות קלות בטקסט.
מקור המכתב באוסף פרופ' אליעזר דב (ברנרד) שפירא (1880-1967). בשנים 1910-1912 לקח שפירא חלק במשלחות שיצאו למצרים ע"י החברה למדעי היהדות בפריז ומטעם החוקר והאספן ז'אק מוצרי. במסעות-מחקר אלה נתגלו וסודרו אלפי קטעים מהגניזה, שלא אותרו קודם לכן בידי ש"ז שכטר, רובם נמצאים באוסף מוצרי, האוסף הפרטי הגדול בעולם של ממצאי הגניזה, וחלקם נמכרו לספריה הלאומית בירושלים.
המכתב שלפנינו פורסם בידי פרופ' שפירא בשנת 1953 בקובץ "ירושלים, מחקרי ארץ ישראל", במאמרו "מכתב מרמלה לירושלים מאמצעה של המאה האחת-עשרה" (מצורף). במאמרו הופיעו לראשונה תעתיק המכתב בערבית-יהודית, תרגום מלא לעברית ומידע אודות השמות והפרטים הנזכרים במכתב. כשפורסם שנית, בידי ההיסטוריון משה גיל בשנת 1983, כינה גיל את המכתב "MS Chapira 1" וציין כי כתב היד המקורי לא נמצא לעת עתה.
ספרות:
1. מיכאל איש-שלום, מאיר בניהו, עזריאל שוחט (עורכים), ירושלים: מחקרי ארץ ישראל. ירושלים, הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ג [1953]. עמ' קיח-קכב.
2. משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634-1099), חלק ג', כתבים מגניזת קהיר. תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב ומשרד הבטחון, 1983. עמ' 319-322.
3. יהושע פראוור, ספר ירושלים, התקופה המוסלמית הקדומה, 638-1099 (כרך א'). ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1987. עמ' 40, 45-46, 63, 143.
4. Moshe Gil, The Jewish Quarters of Jerusalem (A.D. 638-1099) According to Cairo Geniza Documents and Other Sources. In: Journal of Near Eastern Studies, Vol. 41, No. 4 (October 1982). Chicago: University of Chicago Press. Pp. 265, 271-272.

מכתב מרמלה לירושלים בשנת ד'תתי"ד – תרגום המכתב
"מכתבי אליך, אדוני ורבי החבר הנכבד – ייתן לך אלהים אריכות ימים ויתמיד את גדולתך ואת חסותו לך ואת אושרך ואת שלומך – מן הבית. שלומי טוב ואני בריא. יפגיש אותנו אלהים במיטב השמחות, בחסדו ובנדיבותו. אלהים, יתעלה, הוא היודע את עגמת נפשי מפני טירדת לבך ומפני מצוקת הנפש שעברה עליך בשנה מבורכת זו, והדאגה הרבה. ונוסף על עגמת נפש הרבה גם האסון הזה. אבקש מאלהים, יתברך ויתעלה, כי ישימך במחוז השלום ויחַיה את בנך רב ישועה וכי תהיה האחרית טובה בחייך ובחיי בנך ובחיי בני ביתך, ישמרם האלהים.
אלהים הוא היודע כי לא חסכתי שום מאמץ כדי לדבר עם אבו אלחַסַן עַמאר הרופא וכמו-כן עם אבו אלפַרַג' הארון. אבל לא מצאתי אצל איש מהם רצון למלא את בקשתך. אין יום עובר מבלי שאדבר עם אדוני 'הראש' ש"צ [=שמרהו צורו] בעניין הזה, אבל הוא אומר כי כל אדם בירושלים מפחד מהם ואין דרך לסדר זאת אלא על-ידי משא-ומתן ובקשות, כדי להשיג דבר פעוט, והוא עובר בשתיקה על הנעשה שם מפני הפחד שתבוא הרעה עליו; והלא הייתי חושב שהוא אדם אציל... עכשיו הוא עולה (לירושלים), ייתן אלהים את מיטב ההצלחה. הפגשתי אותו עם אבו עַלי אבן אלדַבּאבּ, והוא יעלה אחרי השבת. דיברתי עם 'הראש' בעניין אבו סַעיד בן נחמן על דבר בגדיו ואמר: הן הבגד הוא אצל בַּרַכּאת כפי שהיה. אמר שהוא לא יחלק (?) והודעתיו זאת.
אבקש ממך, ישמרך אלהים, כי עם בוא פיתק זה שלי תואיל להיפגש עם אבו סַעיד כַלפה המערבי החנווני, בעל בתו של יחיה אלעַמאני, ותמסור לו את מיטב דרישת השלום בשמי ותקבל ממנו בשבילי את חמשת הדינרים החדשים ואת הרווח שהכניסו. והריני מודיעך כיצד היתה השותפות, והוא שירדנו לרמלה ופגשתיו והיה נוסע הלוך ושוב לאשקלון ולירושלים ויורד לרמלה. אמרתי לו: קבל חמישה דינרים ותעשה בהם כפי שיעזור לך אלהים, עד סוף השנה, משמע שנת הגויים. אז הלכנו אל 'הראש' והִקנו משנינו יחדיו. ונסע לאשקלון ועלה לירושלים וירד ואמר לי: 'במשך חודשיים הרווחתי דינר ואין לי. למחרת הפסח ארד לרמלה'. אבל עד עכשיו לא בא, ונאמר לי כי יש בדעתו לנסוע לעמאן. ואני (רק) מתווך בעניינם והמועד כבר הגיע, ובעליהם תובעם ממני. הואילה אפוא אדוני החבר, יתמיד אלהים את גדולתך, גבֵה את הדינרים האלה כדי שלא איאלץ לעלות, כי הלא יש לי כאב... ושלחֵם על-ידי מי שיבוא לקבלם מצויד במכתב ממני על-פי רצון בעליהם, אבל עשה זאת במהירות. אמנם יודע אני את טירדת לבך ואת עגמת הנפש שלך בזמן הזה, אלא שאני לחוץ נחפז; ואם חס ושלום לא תקבל ממנו שום דבר, ענה לי במהירות, כדי שאטריח עצמי ואעלה. אבל אני מקווה שלא יהיה צורך בזאת. ואם יטען שקיבל אותם בנוכחות ר' יוסף אב בית דין, כי אז ישלם לך אותם לפני ר' אליה השלישי ש"צ.
אם יהיה לך צורך במשהו, כבדני בו. ותנשק בשמי את ר' שלמה, יחייהו אלהים ואת בני הבית, יחיים אלהים ויביאכם, אותך אדוני ואת בנך, אל מחוז השלום ויביא את רבי אהרון בשלום; ואל יגרום עגמת נפש לאותה ישישה; יוסיף לו (שנות חיים) כחיי אדם שעברו עליו חייו בשלום. הריני מוסר להדרתך את מיטב דרישת השלום, ולכל הנתונים לדאגתך מיטב דרישת השלום, ולר' שלמה ולבני הבית דרישת שלום ולעמאר ולבני ביתו דרישת שלום; מסתפק אני באלהים לבדו. ישע יקרב.
[המען:] יגיע אל אדוני ורבי החבר אבו פַרַג' שמעיה, יתן לו אלהים אריכות ימים ויתמיד גדולתו, בן פַרַג' עליו שלום. מִמודה חסדו, סַלאמה בן יוסף אלהרוּני. לירושלים, תיבנה, שער המערה".
(התרגום על פי: משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה [634-1099], חלק ג', כתבים מגניזת קהיר. תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב ומשרד הבטחון, 1983. עמ' 319-322).

אחרוני גאוני ארץ ישראל, ה"אריות יושבי ירושלים" שהתכתבו עם חכמי אשכנז הקדמונים
"ר' אליה השלישי" המוזכר במכתב שלפנינו הוא רבי אליהו הכהן גאון (נפטר ד'תתמ"ד 1083), בנו של רבי שלמה הכהן גאון (הראשון), ואביו של רבי אביתר הכהן גאון בעל "מגילת אביתר"; שלושתם שימשו כראשי ישיבת "גאון יעקב" בארץ ישראל, בני משפחת כהנים שהתייחסה לתנא רבי אלעזר בן עזריה. רבי אליהו גאון היה מאחרוני הגאונים בארץ ישראל, בתקופת חיי רש"י.
"ר' יוסף אב בית דין" המוזכר במכתב שלפנינו היה אחיו של רבי אליהו הכהן גאון והוא כיהן כאב"ד הישיבה, המשרה השניה בחשיבותה אחרי ראשות הישיבה.
רבי אליהו מכונה במכתב שלפנינו "השלישי" שכן בתקופת כתיבת המכתב היה ה"שלישי" בסדר ההנהגה, אחרי "הראש" – רבי דניאל בן עזריה, ואחרי אחיו רבי יוסף הכהן ה"אב בית דין" ("השני"). רבי יוסף נפטר בחנוכה שנת ד'תתי"ד (דצמבר 1053), ולכן עם פטירת רבי דניאל (בשנת ד'תתכ"ב 1062) ירש רבי אליהו את מקומו בראשות הישיבה (על ארגון הישיבה ותארי העומדים בראשה, ראה: משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה [634-1099], חלק א' – עיונים הסטוריים, תל אביב, 1983, עמ' 417).
החוקרים תיארכו את המכתב שלפנינו על פי אזכור שמו של רבי יוסף אב"ד במכתב, ממנו נראה כי רבי יוסף כבר לא היה בין החיים, ומסיבה זו ביקש הכותב כי הפרעון ייעשה בנוכחותו של רבי אליהו "השלישי".
רבי אליהו ובנו רבי אביתר כונו בפי תלמידי רש"י "אריות יושבי ירושלים עיר הקודש" (ראה למשל מחזור ויטרי, מהדורת גולדשמידט, ח"ג, עמ' תשט), והם השיבו לרבי משולם ב"ר משה ממגנצא על שאלותיו בכמה עניינים, כגון על השאלה מה יש לאכול בערב פסח שחל להיות בשבת (התשובה נדפסה ב-REJ, עג, 1921, עמ' 84-92; וראה: אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 391-392).
בשנת ד'תתל"א (1071) נכבשה ארץ ישראל על ידי הסלג'וקים וישיבת "גאון יעקב" נאלצה לעבור לעיר צור, שם עמד רבי אליהו בראשות הישיבה עד פטירתו.
רבי אביתר, בנו של רבי אליהו ויורשו בכהונת ראש הישיבה, היה האחרון לגאוני ארץ ישראל. הוא חיבר את "מגילת אביתר" בה תיאר את תלאותיו ואת קורות ישיבת "גאון יעקב". בין היתר הוא מתאר את הכבוד הגדול שעשו לאביו רבי אליהו בפטירתו:
"ונאסף... לגן עדן בחדש כסליו בשנת א'שצ"ה [לשטרות, שנת ד'תתמ"ד ליצירה] בצור, וישאוהו כל ישראל במשא הכתף ולא על הסוסים מהלך שלשת ימים להר הגליל לדלתון ויקבר בראש ההר אצל ר' יוסי הגלילי וסביביו יונתן בן עוזיאל והלל ושמאי ואלעזר בן ערך ואלעזר בן עזריה זקינו וכל הצדיקים כולם, וכל ישראל הספידוהו ויקרעו בגדיהם כולם ויחגרו שקים וישבו לארץ בכל צבי וסוריא וגולה כי ירד מראשותם עטרת תפארתם".
(פרטים נוספים על רבי דניאל בן עזריה, על הגאונים ממשפחת הכהנים ועל קורות הישיבה באותה תקופה, ראה בהרחבה אצל גיל, שם, עמ' 583-606).

רמלה – ממרכזי התורה בתקופת השלטון הפאטמי בארץ ישראל
בתקופת השלטון הפאטמי בארץ ישראל הפכה העיר רמלה לעיר הבירה של מחוז פלסטין (שגם ירושלים היתה כלולה בו). היא הייתה עיר גדולה וחשובה והתקיים בה ישוב יהודי ומרכז תורה. בהיותה על דרך המלך לירושלים שימשה כמרכז התכנסות לעולי רגל, ובמשך תקופות מסוימות היה היישוב היהודי בה גדול מזה שבירושלים. בשנות העשרים של המאה ה-11 עברה ישיבת "גאון יעקב" לזמן מה מירושלים לרמלה, ובמשך תקופות שונות ישבו ברמלה כמה מחכמי וראשי הישיבה הארצישראלית.