מכתב מ"הגניזה הקהירית", מאת סַלאמה בן יוסף אלהארוּני מרמלה, אל "החבר" שמעיה אבו פַרַג' ב"באב אלמגארה" ("שער המערה") בירושלים. [רמלה, אייר ד'תתי"ד, מאי 1054]. ערבית-יהודית.
מכתב שלם. דיו על נייר. דף כתוב משני צדדיו. כתיבה מזרחית.
נכתב בסוף תקופת "הגאונים" בארץ ישראל, ובראשית תקופת "הראשונים" במרכזים אחרים (לשם ההמחשה, בעת כתיבת המכתב היה רש"י נער כבן 14). במכתב נזכרים שני גאונים ששימשו כראשי "ישיבת ארץ ישראל": הגאון דניאל בן עזריה (מוזכר במכתב בכינוי "הראש") והגאון אליהו הכהן ("ישיבת ארץ ישראל", או "ישיבת גאון יעקב", שימשה מהמאה ה-6 ועד המאה ה-12 כמרכז הסמכות וההנהגה של יהודי ארץ ישראל, סוריה, לבנון ומצרים).
המכתב שלפנינו כולל פרטים רבים. במרכז המכתב מופיעה בקשתו של הכותב, סַלאמה הכהן אבן יוסף (בן יוסף) אלהארוּני מרמלה מאת "החבר" שמעיה אבו פַרַג', לגבות למענו סכום כסף שהלווה לחנווני אבו סַעיד כַלפה "המערבי" ("אלמגרבי"), חתנו של יַחיה אלעַמאני (איש רבת עמון), לאחר שהאחרון התעכב בפרעון ההלוואה. הוא מספר באריכות כיצד התנהלה ההלוואה, שהיתה למעשה שותפות עסקית: הוא פגש את אבו סעיד ברדתו מירושלים לרמלה, בדרכו לאשקלון, ונתן לו חמישה דינרים כדי שיסחר בהם עד סוף אותה שנה ("שנת הגויים"), ויחזיר לו את הקרן בתוספת חלק מהרווחים. הוא מוסיף לספר כי נערך חוזה רשמי ביניהם בנוכחות "הראש", כלומר ראש הישיבה [הגאון דניאל בן עזריה]. אבו סעיד נסע משם לאשקלון, קנה סחורה והעלה אותה לירושלים. משם הגיע לרמלה ומסר לסַלאמה כי הרוויח במשך החודשים שחלפו דינר אחד, אך לא היה בידו כסף לשלם לו. הוא הבטיח לפרוע את הסכום כשיבוא שוב לרמלה למחרת הפסח. בינתיים התעכב אבו סעיד וסַלאמה מבקש משמעיה החבר, הנמצא בירושלים, כי יגבה עבורו את החוב. קודם לבקשתו, מביע סלאמה אבן יוסף את צערו על הייסורים שתקפו את שמעיה (אולי לרגל מחלת בנו) וכותב גם על עניינים שונים, מהם עולה כי לקח חלק פעיל בענייני ראש ישיבת "גאון יעקב", והיה מתווך בינו ובין אנשים שונים ברמלה.
שמו של השולח אינו ידוע מתעודות אחרות, אולם שמו של הנמען – "החבר אבו פרג' שמעיה" – ידוע ממסמכים נוספים שנמצאו בגניזה: אבו פרג' שמעיה החבר אבן פרג' (=בן ישועה) היה נכדו של רבי שמעיה גאון, שחי בתחילת המאה ה-11 ושימש כראש ישיבת "גאון יעקב" בירושלים. שמו של אחד מבניו של הנמען, אברהם ברבי שמעיה החבר, מופיע בתעודה משנת 1116 בפוסטאט שבמצרים, וניתן לשער כי על ידו התגלגל המכתב שלפנינו אל הגניזה הקהירית.
במכתב מוזכרים גם: "הראש" – כשהכוונה לראש ישיבת "גאון יעקב" רבי דניאל בן עזריה; רבי יוסף [הכהן], אב בית דין בישיבת "גאון יעקב" (נפטר בחנוכה ד'תתי"ד, דצמבר 1053); ורבי אליה "השלישי" (רבי אליהו הכהן גאון שירש את ראשות הישיבה מרבי דניאל בן עזריה בשנת ד'תתכ"ג 1063). על רבי יוסף הכהן אב בית דין, על אחיו רבי אליהו הכהן גאון ועל אופן תיארוך המכתב שלפנינו ראה להלן.
עוד נזכרים במכתב: אבן אלחסן עמאר הרופא (מקהילת הקראים ברמלה), אבו עלי אבן אלדבאב, ואישים נוספים.
באשר לכתובתו של הנמען, הדר ב"באב אלמגארה", חלוקים החוקרים בדעותיהם: ייתכן כי השם "שער המערה" מתייחס למערת צדקיהו, השוכנת בקרבת שער שכם, אך לפי דעה אחרת, "המערה" היה כינויו של בית הכנסת המרכזי של העיר ירושלים ומרכז החיים של הרובע היהודי באותה תקופה.
[1] דף. 16X13 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. קרעים ובלאי, עם פגיעות קלות בטקסט.
מקור המכתב באוסף פרופ' אליעזר דב (ברנרד) שפירא (1880-1967). בשנים 1910-1912 לקח שפירא חלק במשלחות שיצאו למצרים ע"י החברה למדעי היהדות בפריז ומטעם החוקר והאספן ז'אק מוצרי. במסעות-מחקר אלה נתגלו וסודרו אלפי קטעים מהגניזה, שלא אותרו קודם לכן בידי ש"ז שכטר, רובם נמצאים באוסף מוצרי, האוסף הפרטי הגדול בעולם של ממצאי הגניזה, וחלקם נמכרו לספריה הלאומית בירושלים.
המכתב שלפנינו פורסם בידי פרופ' שפירא בשנת 1953 בקובץ "ירושלים, מחקרי ארץ ישראל", במאמרו "מכתב מרמלה לירושלים מאמצעה של המאה האחת-עשרה" (מצורף). במאמרו הופיעו לראשונה תעתיק המכתב בערבית-יהודית, תרגום מלא לעברית ומידע אודות השמות והפרטים הנזכרים במכתב. כשפורסם שנית, בידי ההיסטוריון משה גיל בשנת 1983, כינה גיל את המכתב "MS Chapira 1" וציין כי כתב היד המקורי לא נמצא לעת עתה.
ספרות:
1. מיכאל איש-שלום, מאיר בניהו, עזריאל שוחט (עורכים), ירושלים: מחקרי ארץ ישראל. ירושלים, הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ג [1953]. עמ' קיח-קכב.
2. משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634-1099), חלק ג', כתבים מגניזת קהיר. תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב ומשרד הבטחון, 1983. עמ' 319-322.
3. יהושע פראוור, ספר ירושלים, התקופה המוסלמית הקדומה, 638-1099 (כרך א'). ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1987. עמ' 40, 45-46, 63, 143.
4. Moshe Gil, The Jewish Quarters of Jerusalem (A.D. 638-1099) According to Cairo Geniza Documents and Other Sources. In: Journal of Near Eastern Studies, Vol. 41, No. 4 (October 1982). Chicago: University of Chicago Press. Pp. 265, 271-272.

מכתב מרמלה לירושלים בשנת ד'תתי"ד – תרגום המכתב
"מכתבי אליך, אדוני ורבי החבר הנכבד – ייתן לך אלהים אריכות ימים ויתמיד את גדולתך ואת חסותו לך ואת אושרך ואת שלומך – מן הבית. שלומי טוב ואני בריא. יפגיש אותנו אלהים במיטב השמחות, בחסדו ובנדיבותו. אלהים, יתעלה, הוא היודע את עגמת נפשי מפני טירדת לבך ומפני מצוקת הנפש שעברה עליך בשנה מבורכת זו, והדאגה הרבה. ונוסף על עגמת נפש הרבה גם האסון הזה. אבקש מאלהים, יתברך ויתעלה, כי ישימך במחוז השלום ויחַיה את בנך רב ישועה וכי תהיה האחרית טובה בחייך ובחיי בנך ובחיי בני ביתך, ישמרם האלהים.
אלהים הוא היודע כי לא חסכתי שום מאמץ כדי לדבר עם אבו אלחַסַן עַמאר הרופא וכמו-כן עם אבו אלפַרַג' הארון. אבל לא מצאתי אצל איש מהם רצון למלא את בקשתך. אין יום עובר מבלי שאדבר עם אדוני 'הראש' ש"צ [=שמרהו צורו] בעניין הזה, אבל הוא אומר כי כל אדם בירושלים מפחד מהם ואין דרך לסדר זאת אלא על-ידי משא-ומתן ובקשות, כדי להשיג דבר פעוט, והוא עובר בשתיקה על הנעשה שם מפני הפחד שתבוא הרעה עליו; והלא הייתי חושב שהוא אדם אציל... עכשיו הוא עולה (לירושלים), ייתן אלהים את מיטב ההצלחה. הפגשתי אותו עם אבו עַלי אבן אלדַבּאבּ, והוא יעלה אחרי השבת. דיברתי עם 'הראש' בעניין אבו סַעיד בן נחמן על דבר בגדיו ואמר: הן הבגד הוא אצל בַּרַכּאת כפי שהיה. אמר שהוא לא יחלק (?) והודעתיו זאת.
אבקש ממך, ישמרך אלהים, כי עם בוא פיתק זה שלי תואיל להיפגש עם אבו סַעיד כַלפה המערבי החנווני, בעל בתו של יחיה אלעַמאני, ותמסור לו את מיטב דרישת השלום בשמי ותקבל ממנו בשבילי את חמשת הדינרים החדשים ואת הרווח שהכניסו. והריני מודיעך כיצד היתה השותפות, והוא שירדנו לרמלה ופגשתיו והיה נוסע הלוך ושוב לאשקלון ולירושלים ויורד לרמלה. אמרתי לו: קבל חמישה דינרים ותעשה בהם כפי שיעזור לך אלהים, עד סוף השנה, משמע שנת הגויים. אז הלכנו אל 'הראש' והִקנו משנינו יחדיו. ונסע לאשקלון ועלה לירושלים וירד ואמר לי: 'במשך חודשיים הרווחתי דינר ואין לי. למחרת הפסח ארד לרמלה'. אבל עד עכשיו לא בא, ונאמר לי כי יש בדעתו לנסוע לעמאן. ואני (רק) מתווך בעניינם והמועד כבר הגיע, ובעליהם תובעם ממני. הואילה אפוא אדוני החבר, יתמיד אלהים את גדולתך, גבֵה את הדינרים האלה כדי שלא איאלץ לעלות, כי הלא יש לי כאב... ושלחֵם על-ידי מי שיבוא לקבלם מצויד במכתב ממני על-פי רצון בעליהם, אבל עשה זאת במהירות. אמנם יודע אני את טירדת לבך ואת עגמת הנפש שלך בזמן הזה, אלא שאני לחוץ נחפז; ואם חס ושלום לא תקבל ממנו שום דבר, ענה לי במהירות, כדי שאטריח עצמי ואעלה. אבל אני מקווה שלא יהיה צורך בזאת. ואם יטען שקיבל אותם בנוכחות ר' יוסף אב בית דין, כי אז ישלם לך אותם לפני ר' אליה השלישי ש"צ.
אם יהיה לך צורך במשהו, כבדני בו. ותנשק בשמי את ר' שלמה, יחייהו אלהים ואת בני הבית, יחיים אלהים ויביאכם, אותך אדוני ואת בנך, אל מחוז השלום ויביא את רבי אהרון בשלום; ואל יגרום עגמת נפש לאותה ישישה; יוסיף לו (שנות חיים) כחיי אדם שעברו עליו חייו בשלום. הריני מוסר להדרתך את מיטב דרישת השלום, ולכל הנתונים לדאגתך מיטב דרישת השלום, ולר' שלמה ולבני הבית דרישת שלום ולעמאר ולבני ביתו דרישת שלום; מסתפק אני באלהים לבדו. ישע יקרב.
[המען:] יגיע אל אדוני ורבי החבר אבו פַרַג' שמעיה, יתן לו אלהים אריכות ימים ויתמיד גדולתו, בן פַרַג' עליו שלום. מִמודה חסדו, סַלאמה בן יוסף אלהרוּני. לירושלים, תיבנה, שער המערה".
(התרגום על פי: משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה [634-1099], חלק ג', כתבים מגניזת קהיר. תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב ומשרד הבטחון, 1983. עמ' 319-322).

אחרוני גאוני ארץ ישראל, ה"אריות יושבי ירושלים" שהתכתבו עם חכמי אשכנז הקדמונים
"ר' אליה השלישי" המוזכר במכתב שלפנינו הוא רבי אליהו הכהן גאון (נפטר ד'תתמ"ד 1083), בנו של רבי שלמה הכהן גאון (הראשון), ואביו של רבי אביתר הכהן גאון בעל "מגילת אביתר"; שלושתם שימשו כראשי ישיבת "גאון יעקב" בארץ ישראל, בני משפחת כהנים שהתייחסה לתנא רבי אלעזר בן עזריה. רבי אליהו גאון היה מאחרוני הגאונים בארץ ישראל, בתקופת חיי רש"י.
"ר' יוסף אב בית דין" המוזכר במכתב שלפנינו היה אחיו של רבי אליהו הכהן גאון והוא כיהן כאב"ד הישיבה, המשרה השניה בחשיבותה אחרי ראשות הישיבה.
רבי אליהו מכונה במכתב שלפנינו "השלישי" שכן בתקופת כתיבת המכתב היה ה"שלישי" בסדר ההנהגה, אחרי "הראש" – רבי דניאל בן עזריה, ואחרי אחיו רבי יוסף הכהן ה"אב בית דין" ("השני"). רבי יוסף נפטר בחנוכה שנת ד'תתי"ד (דצמבר 1053), ולכן עם פטירת רבי דניאל (בשנת ד'תתכ"ב 1062) ירש רבי אליהו את מקומו בראשות הישיבה (על ארגון הישיבה ותארי העומדים בראשה, ראה: משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה [634-1099], חלק א' – עיונים הסטוריים, תל אביב, 1983, עמ' 417).
החוקרים תיארכו את המכתב שלפנינו על פי אזכור שמו של רבי יוסף אב"ד במכתב, ממנו נראה כי רבי יוסף כבר לא היה בין החיים, ומסיבה זו ביקש הכותב כי הפרעון ייעשה בנוכחותו של רבי אליהו "השלישי".
רבי אליהו ובנו רבי אביתר כונו בפי תלמידי רש"י "אריות יושבי ירושלים עיר הקודש" (ראה למשל מחזור ויטרי, מהדורת גולדשמידט, ח"ג, עמ' תשט), והם השיבו לרבי משולם ב"ר משה ממגנצא על שאלותיו בכמה עניינים, כגון על השאלה מה יש לאכול בערב פסח שחל להיות בשבת (התשובה נדפסה ב-REJ, עג, 1921, עמ' 84-92; וראה: אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 391-392).
בשנת ד'תתל"א (1071) נכבשה ארץ ישראל על ידי הסלג'וקים וישיבת "גאון יעקב" נאלצה לעבור לעיר צור, שם עמד רבי אליהו בראשות הישיבה עד פטירתו.
רבי אביתר, בנו של רבי אליהו ויורשו בכהונת ראש הישיבה, היה האחרון לגאוני ארץ ישראל. הוא חיבר את "מגילת אביתר" בה תיאר את תלאותיו ואת קורות ישיבת "גאון יעקב". בין היתר הוא מתאר את הכבוד הגדול שעשו לאביו רבי אליהו בפטירתו:
"ונאסף... לגן עדן בחדש כסליו בשנת א'שצ"ה [לשטרות, שנת ד'תתמ"ד ליצירה] בצור, וישאוהו כל ישראל במשא הכתף ולא על הסוסים מהלך שלשת ימים להר הגליל לדלתון ויקבר בראש ההר אצל ר' יוסי הגלילי וסביביו יונתן בן עוזיאל והלל ושמאי ואלעזר בן ערך ואלעזר בן עזריה זקינו וכל הצדיקים כולם, וכל ישראל הספידוהו ויקרעו בגדיהם כולם ויחגרו שקים וישבו לארץ בכל צבי וסוריא וגולה כי ירד מראשותם עטרת תפארתם".
(פרטים נוספים על רבי דניאל בן עזריה, על הגאונים ממשפחת הכהנים ועל קורות הישיבה באותה תקופה, ראה בהרחבה אצל גיל, שם, עמ' 583-606).

רמלה – ממרכזי התורה בתקופת השלטון הפאטמי בארץ ישראל
בתקופת השלטון הפאטמי בארץ ישראל הפכה העיר רמלה לעיר הבירה של מחוז פלסטין (שגם ירושלים היתה כלולה בו). היא הייתה עיר גדולה וחשובה והתקיים בה ישוב יהודי ומרכז תורה. בהיותה על דרך המלך לירושלים שימשה כמרכז התכנסות לעולי רגל, ובמשך תקופות מסוימות היה היישוב היהודי בה גדול מזה שבירושלים. בשנות העשרים של המאה ה-11 עברה ישיבת "גאון יעקב" לזמן מה מירושלים לרמלה, ובמשך תקופות שונות ישבו ברמלה כמה מחכמי וראשי הישיבה הארצישראלית.

כתב-עת "דורש טוב לעמו" – "טאלב אל כ'יר לקומו" – כתב-עת יהודי בערבית-יהודית. בומביי, תרט"ז-תרכ"ו 1855-1866. דפוס ליטוגרפי. אחד עשר כרכי גליונות מכל שנות פרסומו של כתב העת.
החל מגליון 11 של השנה הראשונה נוסף לכתב העת שם באנגלית: "The Hebrew Gazette".
כתב העת שלפנינו הוא מקור עשיר ויחידאי לתולדות יהודי בבל שהיגרו להודו. בעמוד הראשון של הגליונות מופיע מידע על לידות, בריתות, חופות ופטירות בקהילה זו. כתב העת כולל חדשות מקומיות על הנעשה בקהילה, ידיעות כלליות ומסחריות, עם מעט ידיעות על הנעשה בעולם היהודי מחוץ לתחומי הודו ומאמרים היסטוריים. ככלל, בשנתיים הראשונות הופיע כתב העת אחת לשבועיים, ומשנת 1858 החל להופיע מדי שבוע. בתקופה בה יצא כתב העת לאור התחולל בהודו "המרד ההודי הגדול", וכתב העת מדווח על מאורעות המרד בגליונותיו.
כתב העת נכתב כולו בכתב-יד, רובו בערבית-יהודית ומיעוטו בעברית, בכתיבה בגדאדית רהוטה, ושוכפל בדפוס ליטוגרפי. שני הגליונות הראשונים משנת תרט"ז, נכתבו בידי ששון בן דוד ששון (ראה להלן). יתר הגליונות נכתבו בידי דוד חיים דוד (אשר חתימתו הליטוגרפית "כאתבהי הצעיר דויד חיים דויד יצ"ו", מופיעה בסוף כל אחד מהגליונות). הגליונות היו בדרך כלל בני 4 עמ', אך לפעמים נדפסו גליונות בני 8 עמ', ובזמנים מיוחדים אף נוסף לגליון "מוסף" בן כמה עמודים (ב"מוסף" לגליון מס' 26 של השנה הרביעית מופיע כרוז ארוך מטעם רבני ונכבדי בגדאד ובו תקנות נגד מותרות, עם למעלה מ-60 סעיפים, אשר הוכרז בבתי הכנסת בטבת תרי"ט – ראה תרגומו המלא אצל: אברהם בן יעקב, מנהגי יהודי בבל בדורות האחרונים, כרך ב', ירושלים תשנ"ג, עמ' 180-193).
עמוד הפתיחה של הגליונות ערוך במבנה קבוע. מתחת לכותרת כתב העת מופיעים פרטים על סדר הקריאה בפרשת השבוע ובהפטרה, בנביאים ובכתובים, המתאימים לשבוע הנוכחי. ברוב הגליונות הופיעו בעמוד הראשון איורים של ספינות מפליגות, עם הכיתובים "לנדן" (לונדון) ו"לג'ין" (לסין), ולצדם מידע על תנועת האניות וזמני הפלגות למקומות אלה (בגליונות אחדים הופיעו פרטי הפלגות לערים נוספות, כגון ליברפול, מרסיי, בצרה, ועוד). במספר גליונות נוספו פרטים (כגון תאריכים, ציונים לפרשיות והפטרות, ועוד) בכתב-יד.
כרכי הגליונות שלפנינו היו ברשותו של הנגיד והאספן דוד סלימאן ששון (בכמה מן הכרכים תווי ספר שלו).
ביום 4 ביולי 1908 פרסם דוד סלימאן ששון מאמר בעיתון "The Jewish Chronicle", תחת השם "A Unique Jewish Newspaper ", ובו סקירה על כתב העת שלפנינו. בעת כתיבת המאמר היו לששון רק שני כרכים של העיתון והוא כותב על המאמצים להשיג גליונות נוספים. בין היתר כותב ששון כי לעיתון היו רק כעשרים וחמישה מנויים, אשר שילמו דמי מנוי חודשיים של שני רופי, ומביא עדות המספרת שהמנויים נהגו להשמיד את גליון העיתון הקודם, טרם יודפס הגליון הבא, "כדי שלא יהיה אוכל לחרקים" (בדף המגן של הכרך השלישי הודבק גזיר עיתון עם המאמר הנ"ל; וכן מצורף עלה הגהה של מאמר זה).
אחד עשר כרכים:
• שנה ראשונה. בומביי, תרט"ז 1855-1856. גליונות מס': 27-1.
• שנה שניה. בומביי, תרי"ז 1856-1857. גליונות מס': 11-4, 26-13. גליונות 1, 2, 3, 12, חסרים ברובם.
• שנה שלישית. בומביי, תרי"ח 1857-1858. גליונות מס': 50-1.
• שנה רביעית. בומביי, תרי"ט 1858-1859. גליונות מס': 51-1.
• שנה חמישית. בומביי, תר"כ 1859-1860. גליונות מס': 48-1 (יתכן וגליונות 5, 11, 15 חסרים בסופם).
• שנה שישית. בומביי, תרכ"א 1860-1861. גליונות מס': 3-2, 18, 42, 48-44.
• שנה שביעית. בומביי, תרכ"ב 1861-1862. גליונות מס': 1, 10, 12, 16, 24-20, 30, 34, 36, 45-44, 48.
• שנה שמינית. בומביי, תרכ"ג 1862-1863. גליונות מס': 6-2, 10-9, 21-14, 27-23, 29, 35, 39-38, 45. גליון 46 מופיע בחלקו.
• שנה תשיעית. בומביי, תרכ"ד 1863-1864. גליונות מס': 1, 9, 15, 21-18, 28-24, 31-30, 35-33, 39-37, 48-46, 51. גליונות מס': 11, 16, 17, 23, 36 מופיעים בחלקם (ומספר דפים נוספים לא מזוהים).
• שנה עשירית. בומביי, תרכ"ה 1864-1865. גליונות מס': 7-4, 9, 11, 13, 15, 17, 20, 26-22, 31-29, 36-33, 38, 42.
• שנה אחת-עשרה. בומביי, תרכ"ו 1865-1866. גליונות מס': 10, 12, 20-15.
11 כרכים. 32-34 ס"מ בקירוב. חלק מהגליונות על נייר כחול. מצב משתנה בין הגליונות. רוב הגליונות במצב טוב – כתמים, קרעים ובלאי. מספר גליונות במצב בינוני ומספר גליונות במצב גרוע – קרעים חסרים וסימני עש גדולים, עם פגיעות רבות בטקסט, חלקם משוקמים בהדבקות נייר ובנייר דבק. כריכות מקוריות מאוסף ששון, כרך ראשון בכריכת עור נאה, עם הטבעות מוזהבות. תווי ספר של דוד סלימאן ששון במספר כרכים. אל הכרכים צורפו דפים עם רשימות בכתב-יד וגזרי עיתונים (חלקם בכתב-ידו של דוד ששון).
כתב עת נדיר במיוחד (כאמור, לפי ששון נדפס בעשרות עותקים בודדים). בקטלוג הספריה הלאומית מופיעים רק ארבעה כרכים: א, ב, ד, ה. נרשם אצל יערי (הדפוס העברי בארצות המזרח, ב, ירושלים ת"ש, עמ' 95) על פי עותקי ששון שלפנינו. בספרייה הבריטית נמצאים כרכים א, ג, ד, ה ושני גליונות של כרך יא. מלבד זאת לא ידוע לנו על עותקים נוספים בעולם.
מקור:
1. אוסף ששון.
2. אוסף ספריית קרן ולמדונה.

קטעים בעברית בגליונות "דורש טוב לעמו"
רובו של כתב העת נכתב בערבית-יהודית, אך פורסמו בו גם מספר קטעים בעברית, חלקם מעניינים ולא ידועים ממקור אחר.
להלן מבחר דוגמאות:
בגליון 12 של השנה השלישית נדפס נוסח ההקדשה שעל אבן היסוד שהניח דוד ששון לבית הכנסת הראשון של הקהילה הבגדאדית בבומביי – שנבנה ע"י דוד ששון.
בגליון 38 של השנה הרביעית מופיע העתק "פסק" – תשובה הלכתית בענין הוצאת המת בבומביי.
בגליון 43 של השנה הרביעית נדפס שיר תפלה לכבוד המלכה הבריטית ויקטוריה (עם אקרוסטיכון על שמה: "המלכה ויכתורייא"), לרגל דיכוי "המרד ההודי הגדול".
בגליון 5 של השנה העשירית מופיע שיר קינה על מות דוד ששון – ו' במרחשון תרכ"ה.

"חברת בית דוד" של משפחת ששון
"דורש טוב לעמו" יצא לאור ע"י "חברת בית דוד" שייסדו יהודי בבל בהודו ונקראה על שמו של דוד ששון. בראש החברה עמדו דוד ששון ובניו. העיתון היה אחד מפעולותיה החשובות של החברה. הוא נוסד ע"י ששון, בנו של דוד ששון, שכתב בעצמו את שני הגליונות הראשונים (נדפסו בדפוס ליטוגרפי על נייר כחול). בראש הגליון הראשון מופיע מאמר ראשי מאת ששון בן דוד ששון, בו כתב כי הקמתו של העיתון נועדה לצרכיה של העדה הבגדאדית הקטנה בבומביי – שחבריה לא היו בקיאים באנגלית, ומטרתו להרבות דעת וחינוך בעם ולהודיע חדשות מועילות.
בסוף הכרך הראשון שלפנינו נכרכו שני עלונים בדפוס ליטוגרפי (על נייר כחול). בעלון הראשון, מיום ז' אדר תרט"ו, תקנות "חברת בית דוד" – 22 סעיפים בהם צוינו מטרות החברה: עזרה לעניים, לשליחי ארץ ישראל ולתלמודי תורה, שמירה על ענייני הדת ודרך-ארץ, טיפול בכל מקרה המופנה לאומות העולם ויש בו משום "קידוש השם". על התקנות חתומים (בליטוגרפיה) 11 ראשי החברה, בראשם דוד ששון.
בעלון השני, מיום כ"א אדר תרט"ו, פורסמה החלטת החברה בעניין ניקור הבשר בעיר בומביי. גם על עלון זה חתומים 11 ראשי החברה (חלק מהחתימות בליטוגרפיה וחלקן בכתב-יד).
על "חברת בית דוד" ועל תוכן העלונים הנ"ל, ראה: אברהם בן דוד, יהודי בבל בתפוצות, ירושלים תשמ"ה, עמ' 60-63.