מכירה 78 - פריטים נדירים ומיוחדים
ספר שיריו הראשון של נפתלי הרץ אימבר (1856-1909), הכולל לראשונה בדפוס את שירו "תקוותנו", שהיה ל"התקווה", המנון התנועה הציונית ומדינת ישראל.
בגב דף השער, הקדשה (חתוכה בחלקה) מאת אימבר: "Dem Manne[?] sein Volkes. [מנהל?] המושבה ראש פנה, זאת המחברת היא מזכרת [ל]נדיב עם רך בשנים [ו]אב בחכמה יצחק עטינגער. מאת המחבר, ראש פנה תרמ"ז" [כפי הנראה, מדובר באמיל יצחק אטינגר, סגן-מנהל המושבה ראש פינה בשנים 1886-1887; ראו להלן].
את הגרסה הראשונה של "תקוותנו" כתב אימבר, על-פי עדותו, בשנת תרל"ח (1877/1878), בזמן שהותו בעיר יאשי שברומניה. על פי גרסה אחרת, המובאת ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" (עמ' 1586), חובר השיר בשנת תרמ"ו (1886), לאחר ששתה אימבר עד דלא ידע בחגיגות הפורים במושבה גדרה, כאשר קם מעלפונו והכריז "חיברתי זה עתה את שני הבתים הראשונים לשיר הלאומי שלנו, להבעת התקוה שלנו'". בהמשך, במהלך סיוריו במושבות ארץ ישראל, שינה אימבר את השיר והוסיף לו בתים, עד שפרסמו בגרסתו הסופית בקובץ השירים "ספר ברקאי". כשנה לאחר פרסום הקובץ הולחן השיר בידי שמואל כהן (1870-1940), מחלוצי ראשון לציון. הלחן של כהן מבוסס על שיר עגלונים רומני בעל שורשים סלאביים (במנגינה כמעט זהה השתמש המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה בפואמה הסימפונית "ולטאבה").
השיר המולחן אומץ על-ידי מתיישבי המושבות, משם הגיע לאירופה, ובמהרה החל לשמש גם בקונגרסים הציוניים (הושר בסיומם). במהלך השנים חלו שינויים אחדים במילות השיר, בהם שינוי שמו ל"התקוה". השינויים העיקריים נערכו ב-1905 כאשר השורה "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" הוחלפה בשורה "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", וצמד המילים "התקווה הנושנה" הוחלפו ב-"התקווה [בת] שנות אלפיים". מבלי שנקבע כך בחוק או תקנה רשמיים, התקבלו שני בתיו הראשונים של השיר כמעט ללא עוררין כהמנון הלאומי של העם היהודי. בשנת 1933 הוכר "התקוה" כהמנון התנועה הציונית, ועם קום מדינת ישראל שימש באופן בלתי-רשמי כהמנון המדינה. רק בשנת 2004 עוגן "התקוה" רשמית בחוק כהמנון מדינת ישראל.
נפתלי הרץ אימבר נולד בז'לוטשוב, באימפריה האוסטרית (כיום באוקראינה), קיבל חינוך יהודי מסורתי עד לנעוריו, אז נקשר בזרם ההשכלה, ובהמשך – בציונות. נדד ברחבי מזרח ודרום אירופה, ושלח ידו בעבודות שונות. בשנת 1882 פגש בסופר, העיתונאי, וחבר הפרלמנט הבריטי, הנוצרי הציוני סר לורנס אוליפנט (1829-1888), לו הקדיש אימבר את "ספר ברקאי". אוליפנט לקח את המשורר תחת חסותו והביאו עמו אל ארץ ישראל. בארץ ישראל שימש אימבר כמזכירו האישי של אוליפנט, ובמידה רבה נתמך על-ידו ועל ידי אשתו. יחסיו של אימבר עם אנשי היישוב היו אמביוולנטיים: הוא התפעל עמוקות מהחלוצים עצמם, נדד בין המושבות והפיץ את כתביו שהתקבלו יפה, ובד בבד התנגח עם פקידי הברון. ב"פולמוס השמיטה" (1887-1889) נקט אימבר את עמדתם של אנשי הממסד הרבני, ותקף בשיריו את נציגי ותומכי הישוב החדש – הברון רוטשילד, אליעזר בן יהודה ואליהו שייד; באותה תקופה, כאשר נמתחה עליו ביקורת חריפה על שהסכים לקבל כספים וטיפול רפואי ממיטבו אוליפנט וממיסיונרים שונים, תקף אימבר בחריפות את שחיתותם ואזלת ידם של אנשי הברון. יחד עם זאת, עמדתו לא הייתה עקבית, ולעיתים אף נטה לתמוך בפקידי הברון, ובעיקר כשאלה סיפקו לו תנאי קיום נוחים.
כאשר עזב אוליפנט את הארץ אחרי מות אשתו איבד אימבר את פטרונו, וזמן מה לאחר מכן שב לחיי הנדודים: הוא ביקר בהודו וחי תקופה מסוימת בלונדון, ולבסוף השתקע בארצות הברית. ב-1909 נפטר בניו-יורק, וב-1953 הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר המנוחות בירושלים.
את הספר שלפנינו הקדיש אימבר, ככל הנראה, לאמיל יצחק אטינגר, יהודי-צרפתי ששירת כמנהלן (אמרכל) במערך הפקידות של הברון דה רוטשליד בשנים 1885-1896. בין קיץ 1886 לחורף 1887 היה סגן-מנהל המושבה ראש פינה ובמסגרת תפקידו אף שימש כמורה לצרפתית. במהלך שהותו בארץ ישראל מילא שורה של תפקידים נוספים במערך הפקידות של הברון, עד שפרש בשנת 1896 וחזר לפריז.
VI, [2], 127, [1] עמ', 15.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. קמטים קלים. קרעים קלים בשולי אחדים מהדפים. כריכת קרטון, עם שפשופים ופגמים קלים. קרעים לאורך השדרה. לוחות הכריכה מנותקים חלקית. רצועת נייר דבק לחיזוק בחיבור בין לוח הכריכה הקדמי לדף השער. שרידי מדבקות על השדרה.
ספרות: אליהו הכהן, "עוד לא עבדה תקוותנו". בתוך: "אריאל", גיליון מס' 186, ינואר 2009. עמ' 101-104.
ההסכמים שלפנינו נחתמו בעיצומה של מלחמת העצמאות, זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב, והם מתעדים את מצב המלחמה לאחר שהצליחו כוחות צה"ל להדוף את הכוחות המתקדמים אל פנים הארץ (חלוקת השטח בהסכמים מתעדת את תוצאותיהם של חלק מהקרבות המכריעים במלחמה; היישובים צמח, דגניה א', דגניה ב', מטולה ויישובים נוספים נותרו בידי הצד הישראלי לאחר הקרבות).
על גבי כל אחת מהמפות משורטט קו הפסקת האש, ולצדו, בכתב-יד, נוסח ההסכם, חתום בידי מפקדי הצבאות ואנשי האו"ם. בשוליים התחתונים של שני ההסכמים מופיעה חותמת הדיו של "ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות" (UNTSO).
לפנינו:
1. הסכם הפסקת אש בעמק הירדן. כתוב על גבי מפה של אזור דרום הכנרת ונהר הירדן, עם סימון ארבעה קווי גבול המגיעים לשפת הכנרת – קווי הגבול של כוחות צה"ל וקווי הגבול של הכוחות הסורים, היוצרים ביניהם שטח הפקר.
בשוליים הימניים מופיע מקרא קצר לסימונים (באנגלית), ותחתיו נוסח ההסכם (בצרפתית). חתום בידי נציג צה"ל "י. ספקטור" (כנראה, יצחק ספקטור, קצין הקשר של צה"ל עם האומות המאוחדות בחזית הצפון), נציג הכוחות הסוריים "Cl. Charpy" ונציג האו"ם.
49.5X68.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים. כתמים. קרעים קלים ונקבים לאורך סימני הקיפול ובשוליים. המפה מוצמדת לבד פשתן.
2. הסכם הפסקת אש באצבע הגליל. כתוב על גבי מפת צפון הארץ ודרום לבנון, עם סימן קו הפסקת האש מסביב ליישוב מטולה.
נוסח ההסכם (באנגלית) נכתב בצדה השמאלי העליון של המפה, על גבי הים התיכון; חתום בידי נציג צה"ל "פ. וינשטין" (כנראה, פנחס ויינשטיין, מפקד גדוד 92 של חטיבת עודד), נציג הצבא הלבנוני "Commander Cheab" ושני נציגים מטעם האו"ם.
52.5X73.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. כתמים. קמטים ופגמים קלים.
הקלטה יחידה, שלא פורסמה מעולם, של נאומו של מנחם בגין ביום ו' באייר תש"ח, יום לאחר קום מדינת ישראל.
במוצאי שבת, ו' באייר תש"ח (15.5.1948), ערבו של היום הראשון לעצמאותה של מדינת ישראל, נשא מנחם בגין נאום בתחנת הרדיו המחתרתית של האצ"ל, "קול ציון הלוחמת". בנאומו זה, המהווה מעין "הכרזת עצמאות" אלטרנטיבית לזו של דוד בן-גוריון, התייחס בגין לפירוק המחתרת, לצורך בצבא חזק ומאומן, למדיניות החוץ ההכרחית עם ארה"ב ובריה"מ, לשיבת ציון, ועוד, והתווה למעשה את קווי היסוד האידיאולוגיים של המפלגה שעמד להקים – תנועת החרות.
היה זה נאומו הפומבי הראשון של מנחם בגין מאז ירד למחתרת ושידורה האחרון של תחנת הרדיו "קול ציון הלוחמת" (בתום נאומו של בגין שונה שמה של התחנה ל"קול החרות").
מסיבות שטרם הובהרו, החליטו אנשיו של בגין לגנוז את הקלטת הנאום לאחר שידורו. נוסח הנאום המוכר כיום (נאום "השחר המאדים") מבוסס על טיוטה מוקדמת, שונה מהנאום ששודר.
ההקלטה שלפנינו נשמרה, על אף שהאמינו שאינה קיימת עוד, ומאפשרת האזנה לדבריו של אחד המנהיגים הבולטים בתולדות מדינת ישראל, כפי ששודרו בנאום נרגש לאזרחי ישראל עם קום המדינה.
בגין נחשב בחייו לנואם בחסד עליון. לאורך הקריירה הפוליטית שלו, נשא מספר נאומים שנחקקו בדברי ימי ישראל, ובהם הנאום נגד הסכם השילומים עם גרמניה, הנאום בעצרת הבחירות בשנת 1981 (נאום התגובה ל"נאום הצ'חצ'חים"), הנאום לאחר ביקור אנואר סאדאת בישראל ונאומים נוספים.
ההקלטה שלפנינו מהווה דוגמה לסגנונו הסוחף וכישרונו הגדול. על אף שלא נאם מול קהל אלא דיבר למיקרופון בלבד בחדר סגור, ניתן לשמוע היטב את הפאתוס וההתלהבות בקולו וזאת בשונה מההקלטה שנעשתה לאחר שנים בה הוא מקריא את הנאום בצורה אינפורמטיבית בלבד.
בפתח הנאום, מופיעה מעין "הכרזה שנייה" על הקמת המדינה: "קמה מדינת ישראל, והיא קמה 'רק כך': בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקרבנות"; בהמשך, מתייחס בגין לצבא העברי והלוחם היהודי: "הצבא העברי יכול להיות ומוכרח להיות מן המאומנים והמשובחים בצבאות העולם... הרוח של לוחמינו מהי? את זאת הוכיח הנוער העברי כולו, הנוער של ההגנה, הנוער של לח"י, הנוער של אצ"ל... אשר שום דור מדורות ישראל, מבר-כוכבא ועד הבילויים, לא ראה כמוהו"; וכן לפירוק האצ"ל: "הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית... במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא. רק תיזהר נא הממשלה העברית... שהיא עצמה לא תיצור... מחתרת חדשה".
לא פעם, חורג בגין מן הטקסט הכתוב לשם הדגשות, חזרות והרחבות, ובמקומות מסוימים אף מוסיף קטעים שלמים שלא נדפסו בגרסה שפורסמה עד כה - תפקידה של האם העברייה בהקמת הארץ: "בת ישראל הגיבורה, מי ימלל גבורותיך. ידוע ידענו את דמעותיך בלילות... חנה ושבעת בניה אינה עוד אגדה, את חנה, חנות לאלפים ולרבבות..."; סבלו ההיסטורי של העם היהודי: "מאורע כביר זה קם והיה אחרי שבעים דורות, שבעים דורות של פיזור, של פירוק נשק, של שיעבוד, של נדודים בלי סוף ורדיפות..."; תרומתה של ארצות הברית להקמת המדינה, ועוד.
סיפור ההקלטה שלפנינו
יומיים לפני נאומו של בגין ב"קול ציון הלוחמת", הגיע למטה האצ"ל בבית החולים "פרויד" בתל-אביב שליח מטעם בן-גוריון ומסר את בקשתו לראות את טיוטת נאומו של בגין, כפי הנראה, על מנת לתאם בין נאומי הכרזת המדינה של השניים. בגין הסכים תחילה לבקשה, אולם בעקבות התנגדות מצד חבריו במפקדת האצ"ל, נאלץ לבסוף למסור לשליח תשובה שלילית.
אירוע משמעותי זה אינו מתועד בספרות העוסקת בימי קום המדינה ולא בכתביו של בן-גוריון. הוא מוזכר בקצרה רק בספרו של בגין, "המרד":
"הוחלט אצלנו, כי אם דבר הקמת הממשלה יפורסם ביום ששי, יובא גלוי הדעת של הארגון הצבאי הלאומי לידיעת הציבור למחרת היום, במוצאי שבת, ו' באייר תש"ח. אולם יום, או יומיים לפני כן הופיע במטה שלנו... שליח אישי של מר בן-גוריון וביקש להודיעני, כי יושב ראש הסוכנות היהודית מבקש לראות את טכסט הנאום אשר עמדתי לשדר. אפשר להניח – אולי אפשר גם להבין – כי למר בן-גוריון היו סיבות לגלות התענינות מוקדמת בגילוי-הדעת של הארגון הצבאי הלאומי. בקשתו נמסרה לי גם ברוח טובה. לי לא היו כל סיבות לכחד את עמדתנו בפני מי שעמד להיות ראש הממשלה הזמנית, על כן הסכמתי להמציא לו את טכסט הנאום לאחר שאכינו. אך חברי סברו כי אין הצדקה להסכמתי. קבלתי את דעתם. לשליחו של מר בן-גוריון ניתנה תשובה שלילית, אינני מצטער על כך. אני מצטער על עניין אחר הקשור בתוכן נאומי" ("המרד", מנחם בגין. הוצאת אחיאסף, תל-אביב, 2003, עמ' 504-505).
במוצאי שבת, ו' באייר תש"ח, בשעה שמונה בערב, ניגש מנחם בגין למיקרופון, ובשידור חי בתחנת הרדיו של האצ"ל, נשא בקול נרגש את נאומו לאומה. את הנאום הקריא מטיוטה שכתב מראש, אולם במהלך הנאום חרג מהנוסח הכתוב והכניס בו שינויים רבים ותוספות.
על-פי עדויות שונות, היה בגין מתוח ביום שידור הנאום. ייתכן שהסיבה למתח לא היתה רק גודל המעמד, אלא גם עניינים אלו ואחרים הקשורים לתוכן הנאום. כפי הנראה, כעס בגין על שינויים שהוכנסו בנוסח שכתב מראש.
נאומו של בגין נחרט על גבי תקליטים במלואו, אך לאחר השידור הוחלט במפקדת האצ"ל לגנוז את ההקלטה ולפרסם בציבור רק את נוסח הנאום שכתב בגין לפני השידור. הנוסח נדפס בחוברת מטעם האצ"ל, וכארבע שנים מאוחר יותר אף נעשתה הקלטה חדשה של בגין כשהוא מקריא את הנאום פעם נוספת, על-פי הנוסח הכתוב. הסיבה לגניזת ההקלטה המקורית לוטה בערפל, וייתכן שהיא נוגעת לאותו עניין בתוכן נאומו של בגין עליו הביע את צערו בספרו "המרד" (ראה לעיל).
למעשה, נוסח הנאום ששודר ברדיו "קול ציון הלוחמת" לא זכה כלל לתיעוד ולא התפרסם עד היום. לפנינו עותק של נאומו המוקלט של בגין, כפי ששודר ברדיו, שנשמר על אף ההחלטה להשמיד את ההקלטה.
עותק זה הגיע בתחילת שנות ה-70 לידי אביו של הבעלים הנוכחי מידי אדם שהיה בין המפעילים של תחנת הרדיו בערב שידור הנאום. אותו אדם חשף בפניו את סיפור ההקלטה וביקש לשמור את זהותו בסוד ולא לפרסם את ההקלטה עד שיחלפו לפחות 20 שנים ממועד פטירתו של בגין. לפי עדותו של מקבל ההקלטה, כך סיפר לו האיש:
"אחרי הנאום, היה ויכוח והמפקד דרש שמה שיתפרסם בציבור יהיה רק הנאום שאותו כתב יומיים קודם. החברים קיבלו את דרישתו ומישהו החליט שאם כך, צריך לזרוק את התקליטים... ב-48 עשיתי משהו שהייתי חייב לעשות ואני לא מצטער, היה זה פשע אם זה היה נעלם. אז זה אצלי! כעבור ארבע שנים, כשיכולתי והיה אפשר, העתקתי את התקליטים למכונה עם סרט מנייר ורק אז נפטרתי מהם, כמו שהובטח אז. אף אחד מהחברים לא ידע שיש לי את ההקלטה... עד היום, אף אחד לא מזכיר את ההקלטה מ-48, כאילו שלא הייתה קיימת. אם הם היו יודעים שזה אצלי, היו משתגעים. בגלל זה, כל השנים, לא ישנתי טוב בלילה... קח את זה, תציל את מה שאתה יכול ושמור על זה, לדורות הבאים. עדיין על תספר על זה לאף אחד ורק עשרים שנים מלכתו של בגין, תעשה מה שאתה מבין, אבל תזכור, החברים שלו לא יאהבו את זה, אז אולי אפילו תחכה יותר".
ואכן, ההקלטה נשמרה בסוד במשך 32 שנים, ולבקשת חבריו הקרובים של בגין היא לא פורסמה במשך 12 שנים נוספות, אחרי שנודע להם על קיומה.
מנחם בגין ודוד בן-גוריון
היריבות בין דוד בן-גוריון ומנחם בגין, מייסדי שתי מפלגות השלטון של מדינת ישראל, נודעה כאחת המרות והמכוננות בתולדות הארץ. בן-גוריון, שרחש איבה ארוכת שנים לתנועה הרוויזיוניסטית, למד לראשונה על קיומו של בגין בשנת 1944, לאחר שהלה התמנה למפקד האצ"ל. בפגישה שנועדה להסדיר את היחסים שבין הפלגים באותה השנה, נתגלעו חילוקי דעות חריפים בנושא המאבק בבריטים, ומעט לאחר כישלונה נפתחה תקופת ה"סזון" – מבצע החקירה וההסגרה של אנשי האצ"ל בידי אנשי "ההגנה".
המתיחות שבין המנהיגים הגיעה לשיאה כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל, בפרשת "אלטלנה", שהייתה העימות הגלוי החריף ביותר בין כוחות צה"ל והאצ"ל. במוקד הפרשה עמדה האנייה "אלטלנה", שהגיעה לחופי הארץ כשעל סיפונה כ-940 עולים ומשלוח נשק גדול. בניגוד להוראת דוד בן-גוריון, סירב מנחם בגין למסור את הנשק לידי צה"ל, והתעקש להעביר את חלקו לידי כוחות האצ"ל בירושלים.
בבוקר ה-22.6.1948 הורה בן-גוריון לרמטכ"ל, יגאל ידין, "לעשות את כל הצעדים... למען הבא את האנייה לכניעה ללא תנאי", ולאחר אולטימטום קצר, הופגזה "אלטלנה" באש חזקה והחלה לעלות באש. מנחם בגין, שהיה על סיפון האנייה, הורה לאנשיו שלא להשיב אש בשום פנים, מתוך כוונה למנוע "מלחמת אחים".
לאחר הקמת מדינת ישראל לבשה היריבות בין השניים אופי פוליטי, ובמקביל, נקשרה ביניהם גם היכרות אישית. יחסיהם ידעו עליות ומורדות, אולם בסופו של דבר שינה בן-גוריון את יחסו כלפי בגין לחלוטין, גילה כלפיו הערכה רבה ואף נהג להזמינו לפגישות אישיות כדי להחליף עמו דעות ורעיונות. ערב מלחמת ששת הימים, נסע בגין לשדה בוקר בכוונה לשכנע את דוד בן-גוריון לשוב לראשות הממשלה, ובתום פגישתם זו אמר בן-גוריון: "אילו היכרתי את בגין כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים".
פגישתו של בגין עם שליחו של בן-גוריון לפני הכרזת המדינה מעלה את האפשרות שכבר ב-1948 נוצרה הזדמנות לשיתוף פעולה והיכרות בין השניים. ייתכן שאילו היה בגין נענה להצעה לחשוף את נאומו בפני בן-גוריון, היו נרקמים ביניהם יחסים פוליטיים שונים, ואולי אף היו נחסכות כמה מההשלכות ההיסטוריות של היריבות ביניהם.
נאומו של בגין ארך כחצי שעה. הנאום מורכב מעשרה קטעים, שנחרטו על גבי חמישה תקליטים, משני צידיהם, כשכל קטע נמשך כ-3 דקות, סה"כ כ-32 דקות. מאוחר יותר התקליטים הועברו לסליל הקלטה עשוי נייר דק, שנפגם עם הזמן, ובתחילת שנות ה-70 הועברו לסרט הקלטה מגנטי חדש, אשר גולגל בתוך גלגל המתכת המקורי בו היה סרט הנייר הראשון.
פריט זה עמד למכירה פומבית בקדם בנובמבר 2018 אך הוצא מהמכירה בעקבות פניה לבית המשפט של יורשי מנחם בגין. על פי הסכם שנחתם מאז בין המפקיד לבין יורשי מנחם בגין ביחס להקלטה והזכויות הנלוות לה, המפקיד הינו בעל הזכויות בהקלטה.
העתק ההסכם מצורף לפריט, ויינתן למתעניינים ברכישת הפריט.
מצורפים:
1. אישור על העברת החזקה של ההקלטה לרוכש הפריט.
2. הקלטה דיגיטלית של הנאום.
3. תמלול הנאום המוקלט עם סימון התוספות וההחסרות ביחס לנאום שפורסם.
4. החוברת "דבר המפקד העליון של הארגון הצבאי הלאומי לעם בציון" (ירושלים, 1948).