בירת מגדל עוז, ברכות שמים – חלק שלישי מסידור רבי יעקב עמדין. ברדיטשוב, תקצ"ו 1836. מהדורה שניה.
חלק שלישי מסידור "פלטין בית אל", בעריכתו של רבי יעקב עמדין (נדפס לראשונה באלטונה, תק"ה-תק"ז). לא נדפסו חלקים נוספים בברדיטשוב. בחלק זה: סדר ברית מילה, הלכות והנהגות מלידת האדם ועד פטירתו, דרכי החינוך, דיני איסור והיתר, מוסר ופילוסופיה ועוד. "יאיר נתיב מנהגי האיש הישראלי כל ימי צבאו והעתים העוברים על האדם על סדר שנות פרקיו... ע"פ תקון התורה והמצוה והטבע...".
סידור רבי יעקב עמדין התקבל מאד בחוגי החסידות, מהדורתו השניה של הסידור נדפסה בקוריץ בשנת תקע"ח, ביזמת ובהסכמת גדולי החסידות הרב מאפטא ורבי מרדכי מטשרנוביל. במהדורת קוריץ נדפסו רק החלקים הראשון והשני, ובשנת תקצ"ו נדפס בברדיטשוב החלק השלישי שלפנינו, ביזמתם ובהסכמתם של רבי מרדכי מטשרנוביל ורבי ישראל מרוז'ין – רבי ישראל מרוז'ין כותב על הסידור בהסכמתו: "על אדני פז יסודתו ומחצבתו להורות דרך הישר בשכל צח בענין התפילה".
בעל ה"אמרי יוסף" מספינקא כותב בשם בניו של בעל ה"דברי חיים" מצאנז, ששמעו מאביהם שהייתה לו מסורת שהבעש"ט אמר לרבי אפרים אחי היעב"ץ: "אחיך היעב"ץ כל היום הוא דבוק בעולמות העליונים" (הסכמת רבי משה הלברשטאם למהדורת הסידור בהוצאת "אשכול", ירושלים תשנ"ג). בספר "צרור החיים" (להר"ח ליברזון, בילגוריי תרע"ג, עמ' 22) מביא בשם הבעש"ט: "חמשה בנים היו לו להחכם צבי, ועל כולם אמר הבעש"ט שהופיע עליהם רוח הקודש, ואחד מהם הפליג מאד בשבחו ולא גילה מי הוא, רק החברים אמרו שכוונתו על הרב הגאון הקדוש מהר"ר יעב"ץ זצ"ל, זי"ע". האדמו"ר בעל "ישועות משה" מויז'ניץ כותב בהסכמתו לאותה מהדורה: "...סדור תפלה זה לא ירד משולחנם של רבוה"ק ואבוה"ק זי"ע אשר השתמשו בו בכל עת מצוא, ובמיוחד בעת עריכת הסדר הק' בליל פסח". הרבי רמ"מ מליובאוויטש הביא מספר פעמים בשיחותיו דיוקים והנהגות מסידור זה, ופעם אחת אמר כי "רבי יעקב עמדן היה מדייק בכל עניין בתכלית הדיוק, עד לדיוק אפילו בנוגע לאותיות וכו'" (ספר בצל החכמה, עמ' 265).
[2], ד-לד, לז-שסב דף. חסרים דף שער ראשון ו-[3] דפים אחרונים, עם לוח התיקון. 17 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. כתמים. סימני עש בדף השער ובמספר דפים נוספים (רובם משוקמים), עם פגיעות בטקסט. רישום בכתב-יד בדף השער. כריכה חדשה.

ספר אמרי בינה, ביאורים על פי תורת הקבלה והחסידות בענייני קריאת שמע, ציצית ותפילין, מאת האדמו"ר רבי דוב בער שניאוריו [שניער] – "האדמו"ר האמצעי" מליובאוויטש. קאפוסט, [תקפ"א 1821]. דפוס רבי ישראל יפה, מחשובי תלמידיו של בעל התניא. מהדורה ראשונה.
הספר אמרי בינה הוא החיבור העמוק ביותר מהספרים שחיבר והדפיס האדמו"ר האמצעי. הספר עוסק ברובו בביאור המושגים "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה". הספר בנוי ומיוסד על תורת אביו בעל התניא. הספר מחולק לארבעה מדורים: פתח השער, שער קריאת שמע, שער הציצית ושער התפילין.
האדמו"ר האמצעי הדפיס בחייו עשרה חיבורים, ואמר שכל אחד מהם מיועד לסוג שונה של אנשים. על הספר "אמרי בינה" אמר שאותו הוא מייעד למעמיקים ביותר, ופעם אף אמר שייעד אותו לתלמידו רבי יקותיאל ליעפלער. האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש סיפר שפעם התקשה בהבנתם של פרקים לב ולז שבספר, ונכנס לשאול את אביו האדמו"ר ה"צמח צדק" את פירושם, והשיב לו אביו שישאל את ר' יקותיאל (האדמו"ר הריי"ץ, לימוד החסידות, עמ' 30).
מסופר על האדמו"ר בעל ה"דברי חיים" מצאנז שהיה מעיין בכל לילה לפני קריאת שמע שעל המיטה בספר "אמרי בינה" של האדמו"ר האמצעי (שלשת הרואים, ברוקלין תשס"ד, עמ' שכ). ה"דברי חיים" אף מביא מדבריו בספרו "דברי חיים" על התורה בפרשת ויקהל (כח/2): "מבואר בספרים וביותר ביאור בספר אמרי בינה בכוונת יחודא עילאה דשמע".
האדמו"ר רבי דוב בער שניאוריו [שניער], המכונה "האדמו"ר האמצעי" מליובאוויטש (תקל"ד-תקפ"ח), בנו של רבי שניאור זלמן האדמו"ר הזקן מלאדי, בעל ה"תניא". לאחר פטירת אביו בעת בריחתו ממלחמת נפוליאון, החל לכהן כאדמו"ר בעיר ליובאוויטש. בחיי אביו היה כותב את תורת אביו, ודורשה ברבים, אף בפני אביו, בתוספת ביאוריו שלו. ניחן בעמקות גאונית ובנביעה אין סופית כמעיין המתגבר. מאמרי החסידות שלו היו נמשכים שעות ארוכות. התברך בכח הסברה מדהים בכתב ובעל פה, וביכולת לבאר ולפשט לפני אנשים פשוטים את המושגים הכי עמוקים ומופשטים בקבלה ובחסידות. חונן בכח ריכוז נדיר, והיה יכול להתבונן שעות על גבי שעות במושגים אלוקיים, כשהוא לא מבחין כלל בנעשה סביבו, לא רואה ולא שומע. הרבי מליובאוויטש סיפר עליו שבתפילות יום כפור היה עומד על מקומו כל שעות היום, בדביקות עצומה ובהתפשטות הגשמיות, בלי תנועה ותזוזה, ומראשו היו נוטפים פלגי זיעה. פטירתו הייתה תוך כדי אמירת מאמר חסידות.
רישומים וחתימות בדפי המגן.
[2], כא; א-נו, [1], נה-קמ דף. 21.5 ס"מ. נייר ירקרק. מצב טוב. כתמים. סימני עש. רישום מחוק בדף השער. כרוך מחדש, עם חלקים גדולים מכריכת העור המקורית (שדרה חדשה לגמרי).
סטפנסקי חסידות, מס' 55.

כתב-יד ["ביכל" חב"די], מאמרי חסידות שנאמרו על ידי האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי – בעל התניא, בשנת תקס"ג. [בלרוס? תקס"ג? 1803?].
כתיבה נאה.
רובם הגדול של המאמרים בכתב-היד שלפנינו נדפסו בספר "מאמרי האדמו"ר הזקן - תקס"ג", ויתר המאמרים נדפסו בכרכים אחרים. בדף ו/1 נכתב התאריך: "פ' נשא בעז"ה תקס"ג". ההעתקה שלפנינו נכתבה, כפי הנראה, בתחילת המאה ה-19.
האדמו"ר הזקן הקפיד מאד על העתקת מאמריו שלא יפלו בהם טעויות העתקה. בשנת תק"ס כתב האדמו"ר הזקן במכתב לציבור החסידים כמה תקנות ואזהרות בענייני העתקת ה"ביכלאך": "כל הנערים הנוסעים למחנינו מהיום והלאה, יביאו עמהם הכתבים והעתקות מד"ח [=מדברי חסידות] חדשים גם ישנים... להיות כי רבו בהם השבושים וטעויות סופרים במאד מאד... וכל אחד ואחד יכרוך כתבים שלו, ויכתוב שמו על הכרך, וימסור ליד אחי נ"י [רבי יהודה ליב מיאנוביץ, בעל ה"שארית יהודה"] ויגיה אותם, בצירוף מגיהים אחרים דקהלתינו דוקא, בהשגחת אחי עליהם להגיה, ואחר כך יוחזר לכל אחד ואחד הכתבים שלו...".
[44] דף (כתובים משני צדיהם). דפי כתב-היד הופרדו זה מזה (נתונים בקלסר). 31 ס"מ. נייר כחול. רוב הדפים במצב טוב-בינוני. מספר דפים במצב בינוני. כתמים ובלאי. קרעים חסרים בשולי מספר דפים, חלקם עם פגיעה בטקסט, משוקמים במילוי נייר.
--------------------
ה"ביכל" החב"די
בערך משנת תק"ן ואילך, קרוב למאה וחמישים שנה, היה ה"ביכל" החב"די חלק בלתי נפרד מההויה החסידית החב"דית בערי ועיירות בלרוס (רייסין). על דרכי היווצרותו של ה"ביכל", ועל תפוצתו, מספר החוקר הביבליוגרף רבי חיים ליברמן באחד ממאמריו, ואלו דבריו:
"...יצרה חב"ד שיטה של מעתיקים או "כותבים" ("שרייבער" בלשון חסידי חב"ד). לראשונה בליאזנא, ערש חסידות חב"ד, אחרי כן בליאדי... מאוחר יותר בליובאוויטש... שם ישבו מעתיקים, שהעתיקו את תורותיו של הרבי, שנאמרו קודם לכן בעל-פה לפני החסידים.
הסדר בזה היה כך: בשבתות וימים טובים, ובהזדמנות גם בימות החול, היה הרבי אומר תורה לפני החסידים. אחר שבת ויו"ט היה הרבי מוסר תורה זו גופא, כתובה בכתב-ידו, למעתיק הראשי. הלה העתיקה, החזיר את כתב היד לרבי, והשאיר לעצמו את העתקתו, שממנה עשה אחר כך מספר העתקות בכתב ידו שלו, ומכרם לחסידים. אם לא הספיק לו הזמן למלאות את כל הדרישות לרכישת העתקה, והחסידים היו נחפזים לחזור לעריהם, היה מוסר למעתיק משנה. הללו גם הם עשו העתקות ומכרו לכל הרוצה. חסיד שלא השיגה ידו לקנות העתקה, התכבד, ישב וטרח והעתיק בעצמו מאחת ההעתקות שהשיג.
את החסיד שחזר לביתו ותורה חדשה בתיקו, פגשו החסידים דמתא [=מבני עירו], שהמתינו לשובו, וכמובן נאלץ לאפשר לכל הרוצה להעתיק את התורה לעצמו... חסיד שנתקבצו אצלו במשך הזמן מספר הגון של תורות, מסרם לכריכה, וכך נוצר ה'ביכל', ובדרך זו אצר לו כל חסיד, במרוצת השנים, ספריה של מאמרי חסידות..." (אהל רחל, ג, עמ' 26).
זלמן שז"ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שהגיע מבית חב"די, הקדיש בזכרונותיו פרק מיוחד בשם "ספריתו של אבא", וכך כותב: "ספריתו של אבא ספריה רגילה היתה, ספרית בעל-בית תורני, אבל הספרים שהיו בביתו לא מקריים היו ולא רק לנוי. ספרי חיים היו הם לאבא, ונחוצים לו, ספר ספר בזמנו, וספר ספר וערכו...
ולמעלה, על הארון, בתכריך מיוחד נשמרו קונטרסים בלתי מכורכים של דא"ח (דברי אלהים חיים). אלה היו קונטרסים של דברי חסידות, כתובים בידי המעתיקים, שסבא היה מביא מבית הרבי בשובו מלאדי, או 'החוזר' היה מביאם שנה בשנה בבואו לביקורו המסרתי, וסבא היה נוהג ללמוד מהם עם אבא, כשאני יושב ומאזין. מה נחקקו בלב האותיות המעוגלות המזהירות כפנינים והרצות על פני השורות המקומרות כקשתות..." (כוכבי בקר, עמ' 9-16).