מכירה 72 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove חסידות filter חסידות
- (-) Remove and filter and
- chassidut (27) Apply chassidut filter
- חתימות (14) Apply חתימות filter
- מיוחסים (14) Apply מיוחסים filter
- מיוחסים, (14) Apply מיוחסים, filter
- עותקים (14) Apply עותקים filter
- והקדשות (14) Apply והקדשות filter
- copi (14) Apply copi filter
- copies, (14) Apply copies, filter
- dedic (14) Apply dedic filter
- import (14) Apply import filter
- signatur (14) Apply signatur filter
- letter (12) Apply letter filter
- כתבי (7) Apply כתבי filter
- כתבייד (7) Apply כתבייד filter
- כתבי-יד (7) Apply כתבי-יד filter
- והגהות (7) Apply והגהות filter
- יד (7) Apply יד filter
- gloss (7) Apply gloss filter
- manuscript (7) Apply manuscript filter
- דפוס (6) Apply דפוס filter
- ומכתבים (6) Apply ומכתבים filter
- ומסמכים (6) Apply ומסמכים filter
- חב (6) Apply חב filter
- חבד (6) Apply חבד filter
- מכתבים (6) Apply מכתבים filter
- ספרי (6) Apply ספרי filter
- חב"ד (6) Apply חב"ד filter
- book (6) Apply book filter
- chabad (6) Apply chabad filter
- document (6) Apply document filter
תיק החקירה של האדמו"ר רבי ישראל פרידמן מרוז'ין, ובו תעודות ומסמכים רשמיים מחקירת האדמו"ר שנערכה בימים הראשונים לאחר התיישבותו בסדיגורה, בשעה שסכנת הסגרה לרוסיה ריחפה מעל לראשו. התיק מכיל: פרוטוקולים מחקירותיהם של האדמו"ר ומלוויו, ראשי הקהילה היהודית והנוצרית בסדיגורה, ועדים נוספים; תעודת מסע צרפתית עמה הבריח האדמו"ר את הגבול; מסמכים, מכתבים ותזכירים שנשלחו על ידי האדמו"ר ומקורביו ועל ידי משרדי המחוז השונים של בוקובינה, גליציה ומולדובה, העוסקים, בין השאר, בהיתר המגורים של האדמו"ר בסדיגורה; ועוד. סדיגורה, טשרנוביץ, למברג, יאסי ונדבורנה, ינואר 1842 - יולי 1843 [שבט תר"ב - אב תר"ג]. גרמנית. שלוש חתימות בכתב-יד האדמו"ר.
בשנת תקצ"ח, עקב הלשנות ועלילות, נאסר האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין על ידי שלטונות רוסיה וישב קרוב לשנתיים בכלא. גם לאחר שחרורו, המשיכו השלטונות הרוסים להצר את צעדיו, ובשנת תר"ב נמלט האדמו"ר משטחי רוסיה. לאחר תלאות ונדודים רבים התיישב בעיירה סדיגורה שבבוקובינה, שהייתה חלק משטחי האימפריה האוסטרית. הרוסים, שביקשו להשיב לשטחם את האדמו"ר הנמלט, הגישו בקשת הסגרה לאוסטרים. שלטונות אוסטריה לא נעתרו לבקשת ההסגרה, אך החליטו לפתוח בחקירה עצמאית מקיפה על זהותו של האדמו"ר, אופן חצייתו הלא חוקית את הגבול, מטרת הגעתו לסדיגורה וכוונותיו העתידיות בה (אודות מאורעות אלו ראה להלן בהרחבה).
לפנינו תיק החקירה ההיסטורי, ובו פרוטוקולים מקוריים של החקירות שנערכו על ידי שלטונות אוסטריה בשלהי חורף תר"ב, ומסמכים נוספים. בתיק נחשפים לראשונה פרטים רבים לא ידועים על חייו האישיים של האדמו"ר, על משפחתו ומשפחת אשתו, ומידע רב אודות נתיב בריחתו של האדמו"ר ומסעותיו ברחבי נסיכויות בסרביה, מולדובה, גליציה ובוקובינה, קודם להתיישבותו בסדיגורה, עם פירוט מדוקדק של התאריכים והמקומות, ושל האנשים שליווהו וסייעו לו בדרכו המסוכנת, וכן נתונים נוספים מעניינים אודותיו.
סמוך לבואו של האדמו"ר לסדיגורה בערבו של יום חמישי אור ל-א' אדר תר"ב (10 בפברואר 1842), נשלח חוקר מיוחד בשם וגנר (Wagner), שהתמנה על ידי המשרד המחוזי בטשרנוביץ, לחקור את הפרשה. בחקירתו הזדהה האדמו"ר תחת שם בדוי: ישראל דוננפלד (ראה בהרחבה להלן). החקירה ארכה כחודש ימים, ז' אדר – ב' ניסן תר"ב (17 בפברואר - 13 במרץ 1842), ובמסגרתה נחקרו האדמו"ר ושלושת מלוויו שחצו עמו את הגבול, שמונה עדים יהודים ונוצרים בני העיר סדיגורה וסביבתה, וראשי הקהילה היהודית והנוצרית של סדיגורה. החקירה התנהלה בשפה הגרמנית (בחקירתו, האדמו"ר משיב לחוקר שהוא דובר גרמנית אך לא כותב בה) וכללה מאה שבעים ושש שאלות ותשובות, חתומות בידי החוקר ובידי כל אחד מן הנחקרים בסיומה של כל חקירה. לפנינו עשרות דפי פרוטוקול, כתובים משני צדיהם בכתב-יד בגרמנית. עם שלוש חתימות בכתב-יד קודשו של האדמו"ר.
יום החקירה הראשון החל בשעות הבוקר המוקדמות של יום חמישי ז' אדר תר"ב (17 בפברואר 1842) בביתו של האדמו"ר בסדיגורה. עקב חוליו וחלישותו של האדמו"ר, נערכה החקירה כשהאדמו"ר "שוכב על מיטתו... ועשרת הדברות על מצחו [=תפילין]". החקירה נמשכה עד לרדת הליל וכללה שלושים ושש שאלות (שאלות 1-36). כשבועיים מאוחר יותר, בי"ט אדר (1 במרץ), נערכה חקירת המשך של האדמו"ר על ידי אותו חוקר, בעקבות תזכיר שהתקבל מידי השלטונות הרוסים ביאס עם מידע חדש בעניינו של האדמו"ר (תזכיר זה מופיע אף הוא בתיק שלפנינו). חקירה זו כללה שתי שאלות נוספות (שאלות 49-50).
מלבד האדמו"ר נחקרו על ידי החוקר המחוזי: מיכל (ב"ר יעקב) גולדנטל, נתין צרפתי תושב יאס, שבחסות תעודת המסע הצרפתית שלו הבריחו האדמו"ר ומלוויו את הגבול (שאלות 37-48); המשמש יעדל ב"ר פישל (שאלות 153-164); העגלון שמואל בער (שאלות 165-176); משה דוננפלד, אחיו המדומה של האדמו"ר (שאלות 51-54); מספר יהודים מתושבי סדיגורה: בייניש עבנר, ראש הקהילה היהודית בסדיגורה (שאלות 55-66), הירש פרולה (שאלות 67-78) ואחיו וולף פרולה (שאלות 79-90), שרול קיפל (שאלות 91-102) ויעקב גרוניך (שאלות 103-115); ראשי הקהילה היהודית בסדיגורה (שאלות 116-120); השופט הנוצרי של סדיגורה (שאלות 121-134); תושב נוצרי מסדיגורה (שאלות 135-144); ראשי הקהילה הנוצרית בסדיגורה (שאלות 145-148); השלטון המקומי בסדיגורה (שאלות 149-152).
לחקירת החוקר המחוזי קדמה חקירה קצרה מטעם השלטון המקומי של סדיגורה. החקירה נערכה ביום ראשון ג' אדר תר"ב (13 בפברואר 1842), שלושה ימים לאחר בואו של האדמו"ר לסדיגורה, ובמסגרתה נשאל האדמו"ר ארבע שאלות, עליהן השיב תשובות מפורטות.
חתימות האדמו"ר מופיעות בפרוטוקולים אלו בשלושה מקומות: עם פתיחת חקירת החוקר המחוזי בבוקרו של יום ז' אדר (לפני הצגת השאלות), בסיום החקירה בערבו של אותו יום (לאחר תשובה 36), ובתום חקירת ההמשך בי"ט אדר (לאחר תשובה 50). בשלושת המקומות הללו חותם האדמו"ר בשמו "ישראל" בלבד, ולא כפי שנהג לחתום, בשמו ובשם אביו, "ישראל במהור"ר שלום" (כאן נשמט שם אביו מאחר והאדמו"ר השתמש בזהות בדויה, כישראל בנם של הרץ ופייגה דוננפלד מסדיגורה, ראה להלן בהרחבה).
בתיק מופיעות שתי חתימות נוספות בשמו של האדמו"ר, אך הן נכתבו כפי הנראה בידי אחד ממקורביו: בתום החקירה המקדמית בג' אדר (על ידי החוקר המקומי מסדיגורה) חתום "ישראל פרידמאן געבורנ דאנין פעלד [=נולד דוננפלד]", ובמסמך העוסק בהיתר ההתיישבות של האדמו"ר בגליציה מקיץ תר"ג חתום "ישראל פרידמאן" (ייתכן והאות "ן", העבה מיתר האותיות בחתימה זו, נכתבה בידו של האדמו"ר).
תעודת המסע
לתיק החקירה שלפנינו מצורפת תעודת מסע צרפתית באמצעותה הבריח האדמו"ר את הגבול ממולדובה הרוסית לבוקובינה האוסטרית. מתוכנה של תעודה זו אנו למדים לראשונה פרטים רבים, שאינם מתועדים כלל במקורות אחרים (או שהמידע אודותיהם חלקי ושגוי), אודות אופן בריחתו של האדמו"ר ועל נתיב נסיעתו במשך כחודש ימים בעיירות שונות ברחבי בוקובינה וגליציה, קודם להתיישבותו בסדיגורה. תעודה זו, שהייתה לנגד עיניו של החוקר המחוזי, נעשתה לאחד המסמכים המרכזיים בחקירה. האדמו"ר עומת עם המידע העולה ממנה והתאים את גרסתו למתועד בה. חלקו המרכזי של בעליה, מיכל גולדנטל, בפרשת הברחת הגבול חוזר כחוט השני בחקירתם של מרבית הנחקרים.
התעודה הונפקה על ידי הקונסוליה הצרפתית ביאס, בירת מולדובה, בד' שבט תר"ב (15 לינואר 1842), על שמו של מיכל גולדנטל, שמלווה ב"אחיו" האדמו"ר (בפרוטוקולים מתואר מיכל גולדנטל כבן אחותה של הרבנית שרה, אשת האדמו"ר), ובמשרתו (המשמש יעדל ב"ר פישל). הנוסעים, נכתב בתעודה, רכובים בכרכרה רתומה לארבעה סוסים, נהוגה בידי העגלון שמואל בער, ויעד נסיעתם הוא וינה בירת אוסטריה ופסט שבהונגריה (כיום מזרח בודפסט).
התעודה מודפסת וממולאת ביד (בצרפתית), עם חתימות וחותמות רשמיות של הקונסול הצרפתי במולדובה. בשוליה השמאליים, תחת הכותר "פספורט", מופיע תיאור פיזי מפורט של בעליה מיכל גולדנטל. בגב התעודה רישומים (בגרמנית) המתעדים שבעה מן המקומות בהם חנו האדמו"ר ואנשיו בדרכם לסדיגורה, עם ציון התאריכים, ומלווים בחתימות, חותמות-דיו וחותמות נייר רשמיות (מודבקות) של פקחי ובקרי תחנות המעבר והמכס השונות. בין המקומות המתועדים בגב התעודה, הערים: יאס ובוטושאן שבמולדובה, סוצ'אבה (שאץ) וקמפולונג-מולדובנסק שבבוקובינה, קוסוב שבגליציה, ועוד (בחקירתו של החוקר המחוזי, שאלה ותשובה מס' 21, מציין האדמו"ר מקומות נוספים בהן שהו, עם תיאור מפורט של התאריכים והזמנים עד להגעתם לסדיגורה ב-10 בפברואר 1842).
מהרשום בגב התעודה אנו למדים לראשונה שמסע הבריחה של האדמו"ר ממולדובה החל בעצם יום השבת פרשת בא שחל בד' שבט תר"ב (באותו יום בו הונפקה התעודה). כיוון שסכנת ההסגרה של האדמו"ר לרוסיה נעשתה מוחשית יותר מיום ליום, הייתה נסיעה זו בגדר פיקוח נפש המותרת בשבת (ראה: שו"ת "בית יעקב", סימן קטו).
לתיק החקירה שלפנינו מצורפים מסמכים נוספים העוסקים בפרשה, ובהם: פרוטוקול חתום על ידי ראשי הקהילה היהודית בסדיגורה, הכולל הצהרה חתומה לגבי זהותו הבדויה של האדמו"ר, 13 בפברואר 1842; מסמך מטעם המשרד המחוזי בטשרנוביץ, ממוען אל החוקר וגנר, המתאר את הרקע לפרשה ואת מטרות החקירה, 14 בפברואר 1842; תזכיר מטעם המשרד המחוזי של מולדובה ביאס שנשלח אל המשרד המחוזי של בוקובינה בטשרנוביץ, המבקש להוכיח את נתינותו הרוסית של האדמו"ר (שאלה 49 בחקירת האדמו"ר עוסקת בתזכיר זה), 21 בפברואר 1842; מספר מסמכים ומכתבים מקיץ 1843 העוסקים בהיתר המגורים של האדמו"ר בגליציה ובוקובינה, ובהם תיעוד מעניין ונדיר על התלבטותו של האדמו"ר היכן לקבוע את מקום מגוריו: הוראה מטעם הנציבות הגליציאנית בלמברג אל ראש המשרד המחוזי בטשרנוביץ, הקובעת כי האדמו"ר יצטרך להגיש בקשה רשמית להתיישבות בגליציה ולהוכיח כי ברשותו לפחות 10 אלפים פלורין, 31 במאי 1843; מכתב חתום בשם "ישראל פרידמן" (כנראה נחתם בידי אחד ממקורביו), ובו מבקש האדמו"ר למשוך את בקשתו הקודמת להיתר מגורים בסדיגורה עד שיחליט סופית היכן לקבוע את מקום מגוריו, טשרנוביץ, 17 ביולי 1843 (תמוז תר"ג); מכתב חתום על ידי ראשי הקהילה בנדבורנה שנשלח אל הנציבות הגליציאנית בלמברג, ובו בקשתם להעניק לאדמו"ר היתר מגורים בעירם; ועוד.
[52] דף, כתובים משני צדיהם, של פרוטוקולי החקירה + [18] דף של מסמכים שונים. 35 ס"מ בקירוב. + [1] דף, תעודת מסע. 44.5 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים. קרעים בדפים בודדים. נתונים בקלסר עור מהודר עם עיטורים מוזהבים ונרתיק עור תואם.
מעשה אושיץ - מאסרו של האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין ובריחתו מרוסיה
בשנת תקצ"ו, בתקופת שבתו של האדמו"ר ברוז'ין, נמצאו שני הרוגים בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה. ההרוגים היו שני "מוסרים" יהודים, שעסקו בהלשנות לממשלה על חייבי גיוס מהקהילה שאינם רשומים במפקד האוכלוסין, וכן על העלמות מס (על פי הנפסק בשלחן ערוך, חושן משפט, סימן שפח, סעיף י, הריגת "מוסרים" מותרת, ולדברי הרמב"ם בהלכות ממרים, פרק ג, הלכה ב, היא אף "מצוה גדולה"). במהלך חקירת הפרשה הגיש המשכיל יוסף פרל תזכיר, שבו טען, בין היתר, כי הרצח בוצע בהוראתו של האדמו"ר מרוז'ין. בתחילת קיץ תקצ"ח נאסר האדמו"ר והוחזק במשך 22 חודשים בכלא צבאי בקייב לצורך החקירה. לבסוף, זוכה האדמו"ר מכל אשמה ובט"ו אדר א' שנת ת"ר הוא שוחרר לביתו שברוז'ין. עם זאת, גם לאחר שחרורו, הטילו עליו השלטונות מעקב ופיקוח משטרתי הדוק שהצרו את צעדיו.
בקיץ תר"א, כששמע שאויביו זוממים עליו בסתר הלשנות חדשות, קיבל האדמו"ר החלטה לעקור מרוז'ין, שהייתה כפופה לשיפוטו של המושל הכללי של החבל הדרום-מערבי באוקראינה, ולעבור יחד עם כל בני משפחתו (כולל אמו הרבנית חוה) אל העיר קישינב, בירת בסרביה. ואכן, בספטמבר 1841 (אלול תר"א או תשרי תר"ב) הגיעו האדמו"ר ופמלייתו לקישינב. שבועות בודדים לאחר מכן התקבלה ידיעה ממקור מוסמך כי הוחלט, על פי הוראתו הישירה של הצאר ניקולאי, לגרש את האדמו"ר מ"תחום המושב" היהודי ולהגלותו אל אחד הפלכים הרחוקים שבפנים רוסיה. משמעות הדבר הייתה להרחיקו אלפי קילומטרים מכל יישוב יהודי, ובכך לנתקו מחסידיו ומבני עמו. ביוזמתם של כמה ממקורביו, ובתמורה לשוחד רב שניתן למושל קישינב, הונפקה לאדמו"ר תעודת מסע לנסיעה למולדובה (שהייתה בימים ההם נסיכות עצמאית, הנמצאת בשליטה עות'מאנית ותחת חסות רוסית). במולדובה שהה האדמו"ר בקרב חסידיו שביאס ובבוטושאן במשך כשלושה חודשים, מאמצע-סוף אוקטובר 1841 עד אמצע ינואר 1842 (בני משפחתו נותרו לפי שעה בקישינב). כאשר פקודת הגירוש של האדמו"ר הגיעה לידיו של מושל קישינב, מיהר המושל לבקש משלטונות מולדובה להשיב לרשותו את האדמו"ר. כשנודע על כך לאדמו"ר ואנשיו, הוחלט כי עליהם להתרחק לחלוטין מכל תחום ההשפעה הרוסית ולהעתיק את מקום מגוריהם לבוקובינה או לגליציה שבשליטת אוסטריה.
בערבו של יום ב' לפרשת בשלח, אור לז' שבט, בשעה שבע בערב, החל מבצע הברחת הגבול מבוטושאן שבמולדובה לסוצ'אבה (שאץ) שבבוקובינה. בין שתי הערים הללו הפריד נהר הסירט (Siret), ובמסורת החסידית נכרכו סיפורים מופלאים שהתרחשו במהלך חציית הנהר הקפוא באישון ליל. על פי המתועד בפרוטוקולים ובתעודת המסע הנמצאים בתיק החקירה שלפנינו, הפמליה עברה את שומרי הגבולות באמצעות תעודת מסע צרפתית על שם מיכל גולדנטל, שנסע בלוויית האדמו"ר, המשמש יעדל ב"ר פישל והעגלון שמואל בער שנהג בכרכרה רתומה לארבעה סוסים. בתעודה מופיע האדמו"ר כאחיו של מיכל גולדנטל. לאחר למעלה משלושה שבועות של נדודים בעיירותיהם השונות של בוקובינה וגליציה, הגיעו האדמו"ר ופמלייתו לסדיגורה שבמחוז טשרנוביץ באור ליום שישי, א' אדר תר"ב, בשעה תשע בערב.
אולם בזאת לא תמו תלאותיו של האדמו"ר וסכנת הגירוש עדיין ריחפה מעל לראשו. מלבד זאת שהאדמו"ר נזקק להיתר מגורים קבוע בבוקובינה (אליה נכנס באופן לא חוקי), שלטונות רוסיה המשיכו לפעול בדרכים דיפלומטיות שונות אל מול שלטונות אוסטריה כדי להשיב אליהם את הנמלט, והאוסטרים מצדם החליטו לפתוח בחקירה עצמאית לבירור זהותו ומקורו של האדמו"ר (חקירה זו מתועדת בפרוטוקולים שלפנינו). כדי להימנע מהסגרתו של האדמו"ר לרוסיה, נקטו מקורבי האדמו"ר בתחבולות שונות ומחוכמות. הם מצאו ברשומות התושבים של סדיגורה רישום של ילד בשם ישראל דוננפלד, בנם של הרץ ופייגה דוננפלד מסדיגורה, שעקבותיו נעלמו כארבעים שנים קודם לכן, בהיותו בן שמונה, ומאז לא נודעו עקבותיו. מכיוון שגילו של ישראל דוננפלד תאם את גילו של האדמו"ר, הוצע שהאדמו"ר יאמץ את זהותו. על פי התכנית, יטען האדמו"ר כי בילדותו ביקר דודו העשיר, שלום פרידמן מפוהרבישצ'ה, בסדיגורה למטרת עסקיו, וכאשר ראה את מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, החליט לאמץ לו לבן את ישראל הצעיר ובשובו לרוסיה נטל עמו את הנער. כך גדל בבית דודו וקיבל את שם משפחתו - פרידמן. כעת עם זאת, החליט לשוב לארץ ולעיר מולדתו. במשך כחודש ימים שטחו האדמו"ר והעדים השונים מטעמו את גרסתם זו בפני החוקרים, וטענו כי האדמו"ר הנו למעשה אותו ישראל דוננפלד, שאומץ בצעירותו ושב כעת למולדתו. משכך, בהיותו נתין אוסטריה, לא ניתן להסגירו לרוסיה (גרסה זו מתועדת באריכות ובפרוטרוט בפרוטוקולים של החקירה שנמצאים לפנינו).
המאמצים הרוסיים להשיב את האדמו"ר לשטחה של רוסיה נמשכו למעלה משנה, ובמסגרתם נדונה בקשת ההסגרה בדרגים הגבוהים ביותר של הפקידות הרוסית והאוסטרית. בתום חקירתם הבינו אמנם שלטונות אוסטריה שגרסתו של האדמו"ר בדויה וכוזבת, והוא אכן, כפי שטוענים הרוסים, יליד רוסיה, בנו האמתי של שלום פרידמן מפוהרבישצ'ה, אך הם העדיפו להימנע מגירושו של האדמו"ר. הם דחו את בקשת ההסגרה של הרוסים בתואנות ובנימוקים פורמליים שונים, וטענו שעל פי חוקי ההגירה של אוסטריה, יכול כל אדם המוכיח שברשותו עשרת אלפים פלורין לקבל אישור מגורים. האדמו"ר אכן שלח הצהרה המעידה שיש בידו את הסכום האמור, ובכך נפטר מאימת ההסגרה לרוסיה. לבסוף, נואשו הרוסים מהסגרתו של האדמו"ר והחליטו להסתפק בשלילת נתינותו הרוסית ולמנוע ממנו בעתיד לשוב לשטחי רוסיה לצמיתות. בקיץ תר"ד הצטוו בני משפחת האדמו"ר (אמו, אשתו שרה וילדיו) לעזוב את קישינב (בה התגוררו מאז ראשית שנת תר"ב) ולצאת לאלתר משטחי רוסיה. בראשית אלול תר"ד התאחדו כל בני המשפחה מחדש בסדיגורה. תהליך קבלת היתר המגורים של האדמו"ר ומשפחתו בסדיגורה נמשך עוד מספר שנים, וכלל הגשת בקשות חוזרות ונשנות והתכתבות ענפה עם לשכות המחוז של גליציה ובוקובינה. בחודש חשון תר"ו, לאחר התערבותו של הברון סלומון רוטשילד, התקבל אישור חתום בידי קיסר אוסטריה, פרדיננד הראשון, ובו נכתב שהאדמו"ר רשאי להמשיך להתגורר בסדיגורה (אזרחות אוסטרית, כפי הנראה, לא קיבל האדמו"ר עד יומו האחרון).
סיפור זה על כל פרטיו ופרטי פרטיו נודע עד היום בעיקר מכתביו של משמשו הנאמן רבי יוסף רַט, שהתלווה אל רבו בחלק מנדודיו במשך אותו חורף של שנת תר"ב והעלה את זכרונותיו באריכות ובפירוט על הכתב (גרסה מעובדת ומקוצרת נדפסה לראשונה בספר "ישועות ישראל", פאדגורזע תרס"ד, ואילו הגרסה המקורית והמורחבת נדפסה לראשונה בספר "מגדיל ישועות", ירושלים תש"ן). על מאורע זה בהרחבה, ראה בספרו של פרופסור דוד אסף, דרך המלכות, ירושלים תשנ"ז, פרקים ו-ט.
תיק המסמכים ההיסטורי שנמצא לפנינו כולל את החקירות שנערכו על ידי שלטונות אוסטריה בשלהי חורף תר"ב, ומסמכים נוספים הקשורים בפרשה, והוא מספק לנו לראשונה עדות ראשונית ובלתי אמצעית על המאורעות. הפרוטוקולים והמסמכים מאששים ומאמתים את הגרסה המוכרת, אך גם חושפים פרטים רבים שאינם ידועים ומעניקים תמונה מלאה ואותנטית של הסיפור כולו. שלושה מהפרוטוקולים חתומים בכתב-יד קדשו של האדמו"ר - "ישראל".
חתימות הרה"ק מרוז'ין כסגולה לרפואה, שמירה והצלחה
ידוע ומפורסם שהרה"ק מרוז'ין התקשה בכתיבה. את מכתביו היה מקריא לסופריו ומשמשיו הנאמנים, והוא היה חותם עליהם בלבד. נוסח חתימתו במכתביו ששרדו הוא "ישראל במהור"ר שלום". חתימתו תמיד באותיות גדולות, ובקולמוס עבה, כשכל אות מופרדת מחברתה. "ובעצמו אמר פעם, אימתי לומד אדם לכתוב, בנערותו, ואני מעודי לא הייתי נער" (האדמו"ר רבי יצחק מהוסיאטין, שיח יצחק, ירושלים תשנ"ז, עמ' טו).
יחסם של החסידים למכתב שהשתמרה בו חתימתו היה כאל חפץ קדוש שיש בעצם החזקתו סגולה לרפואה וישועה, שמירה והצלחה. על כך אנו למדים מפיהם ומכתביהם של חשובי חסידי רוז'ין: "חסידים אנשי שלומנו המיחסים חשיבות ראשונה במעלה לאגרת או העתקה באשר היא כתובה וחתומה ע"י רבותינו הקדושים, מפיהם ומפי כתבם, ולו רק בשמם. ואילו אגרת הקודש עצמה בה מתנוססת חתימת יד קדשם המקורית, אין ערוך לחשיבותה בעיני אנ"ש החסידים אשר שמרו עליהם מכל משמר, והונחלה מאבות לבנים מדור לדור. בסילודין ורגש קדושה התיחסו אליהם כחפצי סגולה וקמיע של שמירה והצלחה" (אגרות הרה"ק מרוזין ובניו, א, עמ' יט).
מסופר על הגה"ק רבי שמואל הלר מצפת: "כששכב לישון היה מניח מראשותיו לשמירה מכתב בחתימת יד קדשו של הרה"ק מרוזין" (מאמר מרדכי, סלאנים). כמו כן כותב משמשו הנאמן של הרה"ק מרוז'ין, רבי יוסף רַט, שהייתה בידו הזמנה שקיבל מרבו הקדוש מרוז'ין לחתונת בנו הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב "עם חתימת ידו הקדושה, ואחזתיו ולא ארפנו עשרים שנה כמו קמיע באמתחתי" (מגדיל ישועות, ירושלים תש"ן, עמ' לט-מ).
סיפור פלא מסופר על האדמו"ר רבי נחמיה מביכוב, בנו של "היהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידו המובהק של הרה"ק מרוז'ין, שפעם לאחר שמל תינוק, נחלה מאד הרך הנולד והיה נראה ששעותיו ספורות: "ויקח זקני [רבי נחמיה] אגרת כתובה על נייר ישן, ויקפל אותה ויתננה ביד אבי הילד, ויצוהו להניח את האגרת למראשותי הילד תחת הכר... והנה תיכף כאשר הניחו הנייר תחת הכר... ראו בחוש כי מרגע לרגע הוטב להילד, עד כי כעבור שעה אחת היה הילד כאחד האדם בריא ושלם. כאשר נתפרסם הדבר בעיר... ראו כי הוא מכתב פשוט כתוב אל זקני בחתימת ידו הקדושה של הרב הקדוש והנורא מרן ישראל מרוזין זי"ע" (ספר "מעשה נחמיה", פראמפאל תרע"ג, אות לז).
האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין
הסבא קדישא, עטרת תפארת ישראל, רבינו ישראל פרידמן מרוז'ין (תקנ"ז-תרי"א), המכונה בקהל חסידים "דער הייליגער ריז'ינער", מנהיגם של אלפים ורבבות ברחבי רוסיה, ומאוחר יותר בגלילות בוקבינה וגליציה. גדולי עולם החסידות בדורו (אף אלו שהיו מבוגרים ממנו בעשרות שנים, כדוגמת "האוהב ישראל" מאפטא ואחרים) העריצו אותו בצורה מופלגת, והתבטאו בביטויים נשגבים ומופלאים, שאין להם אח ורע בעולם החסידות, אודות קדושתו ורוממות נשמתו. רבים מגדולי החסידות בדורו אמרו עליו שהוא הוא "צדיק הדור" ושנשמת משיח בן דוד שוכנת בקרבו. הרה"ק רבי אהרן משה מגזע צבי מירושלים, מתלמידי "החוזה" מלובלין, כתב לנכדו רבי צבי אריה מבוטושאן: "תהיה אתה מהקודמים לפניו לרחוץ רגליו ולשתות מימיו, כי השגתי אותו בשנת ת"ר [בחזיון שמימי]... שהוא מלכינו מלך המשיח באמת, והוא נשמת ה"ר ישראל בעש"ט זללה"ה... ואין אתה יודע ערך מעלתו וגדולתו בבית דין הגדול שבירושלים של מעלה, שכולם יראים מלפניו ומבקשים טובתו. ועליו נאמר ישראל אשר בך אתפאר בשמים ממעל ובארץ מתחת. ואין כל העולם כולו כדאי לספר בשבחו אפילו כטיפה מן הים הגדול" (מגדל דוד, למברג תרל"ב; קובץ תפארת ישראל, כ, עמ' 19). הגה"ק מקומרנא כותב אודותיו בהקדמה לספרו "היכל הברכה": "הרב הקדוש, איש אלהים, אור מופלא ומכוסה, מוהר"ר ישראל מרוזין, בעת היותי אצלו לקבל אנפי שכינתא [=פני השכינה]... היה יודע ברוח קדשו הכל". הגה"ק רבי אריה ליבוש ליפשיץ אב"ד ווישניצא, מחבר שו"ת "אריה דבי עילאי", כותב עליו בשנת תר"ו: "מאור הגולה, בוצינא קדישא האמיתי, יחיד בדורינו מרוזין, אשר דירתו כעת בק"ק סאדיגערא... אשר תפארת חכמתו נשמע עד להפליא".
הרה"ק מרוז'ין היה בעולם החסידות לסמל של שלימות הדביקות והיראה והביטול להשם יתברך. כל הגיגיו ורעיונותיו היו בעניין הדביקות בהשי"ת, ורבות מאמרותיו שנדפסו עוסקות במעלת הדביקות בהשי"ת. הוא נהג לומר: "אם הייתי יושב אפילו אלף שנים על קעמפא (אינזעל) [אי בודד] ולא היה עמדי אפילו ספר אחד, לא הייתי מסיח דעת אפילו על רגע אחד מהתדבקות בהבורא ברוך הוא" (אביר יעקב, עמ' יג). היה מפורסם בחכמתו ופקחותו ובתפיסתו המהירה. רבים, בהם גם מאנשי האריסטוקרטיה והאצולה הרוסית, צבאו על ביתו ברוז'ין כדי להיעזר בעצותיו המפוכחות בכל שטחי החיים.
הסבא קדישא מרוז'ין היה בנו של הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהביטש (בן הרה"ק רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד הגדול ממעזריטש). התייתם בגיל שש מאביו, והתחנך וגדל אצל אחיו הגדול הרה"ק רבי אברהם מפרוהביטש (פוהרבישצ'ה). בהיותו בן 17 נפטר אחיו הגדול, ומאז החל להנהיג את עדת החסידים. בשנת תקע"ז בקירוב עקר לרוז'ין, עיירה בפלך ז'יטומיר שבאוקראינה, ומני אז דבק שם המקום לשמו. בשנים תקצ"ח-ת"ר, עקב עלילה, ישב קרוב לשנתיים במאסר. בשנת תר"ב התיישב בסדיגורה, פרוור של עיר המחוז טשרנוביץ שבבוקובינה, ושם גדלו מאד השפעתו ופרסומו בעולם היהודי.
רוב תקופת הנהגתו חפפה לתק
מהדורה שנדפסה בחיי המחבר, האדמו"ר הזקן בעל התניא. לוח ברכת הנהנין נדפס בחיי האדמו"ר במספר מהדורות, אך רובן לא שרדו ומחלקן שרד עותק אחד בלבד.
"לוח ברכת הנהנין" נועד להביא בקצרה את פסקי הלכות ברכות כהכרעת האדמו"ר הזקן. הביבליוגרף ר' חיים ליברמן העלה השערה כי החיבור נקרא בשם "לוח", מפני שבמקור נדפס כלוח שנועד לתליה על כותלי בתי כנסת ובתי מדרש (כדוגמת לוחות שנה וכיו"ב).
האדמו"ר הזקן כתב תחילה בהרחבה את פסקיו בהלכות ברכות הנהנין בשולחן ערוך שחיבר (בהיותו במעזריטש, בשנים תקל"ב-תקל"ג). השולחן ערוך נדפס רק לאחר פטירתו, בקאפוסט תקע"ו, אך קודם לכן כבר חיבר האדמו"ר את ה"לוח" ובו קיצר את הפסקים שכתב בשולחן ערוך, שישמשו הלכה למעשה. חיבור זה נדפס כאמור כבר בחייו והוא תואם להכרעות של האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו.
מאוחר יותר כתב האדמו"ר הזקן חיבור שלישי בהלכות ברכות, שנקרא "סדר ברכת הנהנין". חיבור זה נדפס אף הוא מספר פעמים בחיי האדמו"ר הזקן, בתוך סידורו, ובו שינה הרבה מן הפסקים וההכרעות שפסק בשולחן ערוך וב"לוח". בעוד שבחיבורים הנ"ל פסק על פי דעות הפוסקים האחרונים ובראשם ה"מגן אברהם", הרי שב"סדר ברכת הנהנין" חזר בו והכריע על פי דעות הראשונים.
חתימות ורישומי בעלות בדף השער, בדף ב/1, ובדפי המגן האחוריים: "יוסף יוזפא במה' צבי הירש ז"ל", "שמואל ליב בר"ג", "עקיבא הכהן...", ועוד.
[1], ב-כז, [1] דף. 18.5 ס"מ. מצב בינוני. כתמים ובלאי. קרעים בדף השער ובדף שלאחריו, עם פגיעה בעיטור ובטקסט, משוקמים בהשלמת נייר עם צילום של הטקסט החסר. קרעים גסים בשולי מספר דפים נוספים, ללא פגיעה בטקסט. כריכת עור חדשה.
מביא המהדורה שלפנינו לבית הדפוס, רבי יעקב ב"ר נפתלי הירץ מבראד, היה זה שהדפיס את ספר התניא במהדורתו השניה, בזולקווא תקנ"ט.
סטפנסקי חסידות, מס' 262. ראה: ליברמן, אהל רח"ל, חלק א', ניו יורק תש"ד, עמ' 144; מונדשיין, ספרי ההלכה של אדמו"ר הזקן, ניו יורק תשמ"ד, עמ' 202 ואילך.
1. ספר שער התשובה והתפלה, חלק ראשון, על ענייני תשובה ותפלה, שמחה ומרירות. עם קונטרס "שער הבחירה", ה"מדבר בעניינים המשברין לבו של אדם בתשובה שלימה". שקלוב, [תקע"ז 1817]. מהדורה ראשונה.
[4], כב; יא, [1], [2]; פד, [2] דף. 16.5 ס"מ. מצב בינוני. כתמים ובלאי. קרעים בשוליים הפנימיים של הדפים הראשונים. דף השער כהה ומוכתם, עם קרעים. פגעי עש ובלאי בדף השער ובמספר דפים (עם פגיעות קלות, חלקן משוקמות). קרעים ופגמים עם חסרון בטקסט במספר דפים. מספר דפים הושלמו כנראה מעותק אחר. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 586. במפעל הביבליוגרפיה מביאים בשם הביבליוגרף החב"די חיים ליברמן, כי יתכן שהספר נדפס בקאפוסט ולא בשקלוב.
2. ספר שער התשובה והתפלה, חלק שני, "עניני תשובה ועבודה שבלב". שקלוב, [תקע"ח 1818]. מהדורה ראשונה.
רישומי בעלות, חותמות וחתימות.
[2], מב, ב, ה-פא, [1] דף. חסר דף יז מהספירה הראשונה. 16.5 ס"מ. מצב כללי טוב. סימני עש במספר דפים. כתמים. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 586. לספר זה מספר ווריאנטים שונים (בכותרות העמודים של הקונטרס הראשון).
הספר נכתב מפיו של בעל התניא על ידי אחיו רבי יהודה ליב מיאנאוויטש, בעל "שארית יהודה", וסודר ונערך לדפוס על ידי נכדו-תלמידו האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש בעל ה"צמח צדק" (תקמ"ט-תרכ"ו). כשעסק ה"צמח צדק" בעריכת והגהת הספר "תורה אור", לא עסק בשום עניין אחר, ואף לא השיב תשובות בהלכה בכתב ובעל פה, מגודל הטרדה והאחריות שהיו לו בהגהת ועריכת כתבי זקנו בעל התניא. כאשר יצא הספר מבית הדפוס כתב ה"צמח צדק" אגרת לחסידיו על חשיבות הספר "תורה אור", ש"כל דבריו כגחלי אש להלהיב הלבבות ולקרבן לאביהן שבשמים, ולהמשיכן על אפיקי מים חיים התורה והמצוה" (אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק", מהדורת ברוקלין תשע"ג, עמ' מא-מג).
[2], ב-קסז, [1] דף. שני שערים. חלק מהאותיות בדף השער הראשון בדיו אדומה. 20 ס"מ. מצב בינוני-טוב. כתמים. פגעי עש, עם פגיעה בטקסט במספר מקומות, חלקם משוקמים. בדפים ב-ג קרעים גדולים עם חסרון טקסט, משוקמים בצילום. מספר דפים באמצע הספר חרוכים וקרועים בשוליהם, בדפים עד-עה פגיעה בטקסט. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 610.
הספר שלפנינו הוא מהספרים האחרונים שנדפסו ברוסיה טרם סגירתם של כל בתי הדפוס היהודיים בשנת תקצ"ז בעקבות הלשנת המשכילים. מאז ואילך הורשו להתקיים רק שני בתי דפוס בווילנא ובזיטומיר שעמדו תחת פיקוח חמור של הממשלה הרוסית. רק בשנת תר"ח נדפס בזיטומיר חלקו השני של הספר על חומשים ויקרא-דברים במתכונת אחרת בשם "לקוטי תורה".
2. ספר תורה אור, מאמרי חסידות על חומשים בראשית ושמות, חנוכה ופורים, עם קונטרס "הוספות לספר תורה אור", מאת האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי – בעל התניא. זיטומיר, תרכ"ב 1862. דפוס רבי חנינא ליפא ורבי יהושע העשיל שפירא, נכדי הרב מסלאוויטא. מהדורה ראשונה של קונטרס ההוספות.
בדף השער השני נדפס: "נדפס מחדש בתכלית ההידור, ובהגהות אמתיות ונתקנו בפנים...".
בקונטרס ההוספות נוספו 15 מאמרים חדשים של בעל התניא. בעוד שרוב הספר, כאמור, נדפס על פי הנוסח שכתב אחי המחבר רבי יהודה ליב מיאנאוויטש, המאמרים שנדפסו בקונטרס ההוספות הם מכתיבתו של בן המחבר, רבי דוב בער, האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, כפי שנכתב בדף השער לקונטרס ההוספות.
הספר "בית רבי" מאת רבי חיים מאיר היילמן (ברדיטשוב תרס"ב, ב', עמ' 34), מביא מסורת שהמאמרים שנדפסו בקונטרס ההוספות עברו עריכה וקיצור בידי האדמו"ר ה"צמח צדק", חתנו של האדמו"ר האמצעי: "ושמענו שאדמו"ר בעל צ"צ נ"ע תיקנם, היינו שלקח דרושי חותנו רבינו [האדמו"ר האמצעי] הארוכים מאד וקצרם".
קב; כד דף. שני שערים. חלק מהאותיות בדף השער הראשון בדיו אדומה. שער נוסף לקונטרס ההוספות. 27 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. כתמים ובלאי. סימני עש. כריכה חדשה.
סטפנסקי חסידות, מס' 612.
• שבעה-עשר מכתבים מאת האדמו"ר הריי"ץ (מרביתם כתובים במכונת כתיבה על נייר מכתבים רשמי, ומקצתם נכתבו בכתיבת-יד סופר), חלקם לא נדפסו. המכתבים חתומים בחתימת-יד קדשו; בחלקם מופיעה חתימתו המלאה, כולל שם משפחתו, ובשלשה מהם חתימתו המיוחדת בשנה האחרונה לחייו (עם האות יו"ד בכתיבה אשורית). במספר מכתבים נוספו כמה מילים בכתב-יד קדשו.
בין המכתבים הזמנה חתומה בחתימת-יד קדשו של האדמו"ר הריי"ץ לחתונת הרבי מליובאוויטש. עם הוספת התאריך, שם וכתובת הנמען והמילים: "ידידו הדו"ש ומברכו" בכתב-ידו של הריי"ץ.
• שמונה-עשר מכתבים ומברק מאת הרבי מליובאוויטש (כתובים במכונת כתיבה על נייר מכתבים רשמי), חלקם לא נדפסו. המכתבים חתומים בחתימת-יד קדשו; בכמה מהם נוספו כמה מילים או שורות שלמות בכתב-ידו.
בין המכתבים: מכתב ברכת "שנה טובה" מחודש אלול תש"י (שנת האבל על האדמו"ר הריי"ץ), כשבסמוך לחתימת הרבי (שעדיין לא הוכתר לאדמו"ר), מצורפות גם חתימות חמותו הרבנית נחמה דינה שניאורסון, וגיסו הרב שמריהו גוראריה; מכתב על גבי נייר מכתבים רשמי של ה"מרכז לעניני חינוך".
• העתק "שיחה" נדירה ("הנחה", שמונה עמודים) שנאמרה בסעודת פורים תרפ"ו על ידי הריי"ץ ולא נדפסה במלואה מעולם (קטעים קצרים מ"שיחה" זו נדפסו בספר "שמועות וסיפורים מרבותינו הקדושים", א', עמ' 41, ובספר "סיפור של חג – חג פורים", עמ' 161); העתק "שיחה" שנאמרה על ידי הריי"ץ בי"ט כסלו [תרפ"ח] ולא נדפסה מעולם (פיסת נייר, כתובה משני צדיה).
• כמו כן, האוסף כולל: ארבעה-עשר מכתבים מאת הרב יחזקאל פייגין, מזכירו של הריי"ץ (מרביתם בשם הריי"ץ על נייר מכתבים רשמי); שני מכתבים מאת הרב שמואל זלמנוב (אחד מהם נשלח בהוראתו ובשמו של הריי"ץ); מכתב מאת הרב נחמן ישראל הכהן (בשם הריי"ץ); מכתב ארוך מאת הרב שמואל הלוי לויטין (נשלח מכותאיס), העוסק בשליחת כספי "מעמדות" של האדמו"ר הריי"ץ; "קוויטל" שכתב הרב יוסף שמוטקין אל רבו הריי"ץ; מכתבים ארוכים מאת הרב יוסף שמוטקין אל האדמו"ר הריי"ץ ואל המזכיר הרב יחזקאל פייגין; מכתב קבלה על תרומה מאת הנהלת ישיבת "תומכי תמימים" – ליובאוויטש, משנת תרע"ב (על נייר מסמכים רשמי של הישיבה, עם חותמת הריי"ץ); מודעות וכרטיסים המתעדים את ביקור הריי"ץ בארץ בשנת תרפ"ט; "מכתב כללי", עם חתימה מצולמת של הרבי; תעודת חבר רשמית של כולל חב"ד; גזרי עיתונים עם כתבות על הרבי מליובאוויטש, ופריטי נייר נוספים העוסקים בחב"ד.
מצורפים: תמונה של הרבי מליובאוויטש; שני מסמכים משפטיים של הרבנות הראשית בתל-אביב, משנת תרפ"ט, עם חתימות הרבנים הראשיים של תל-אביב – הרב שלמה אהרנסון והרב בן ציון חי עוזיאל; ספר חק לישראל – בראשית, פיוטרקוב תרנ"ח 1898.
הרב יוסף שמוטקין (תרנ"ב-תשל"ט), הנמען של רוב המכתבים, היה פרדסן ואיש עסקים חב"די. עלה לארץ בשנת תרפ"ה והיה ממייסדי קהילת חב"ד בראשון לציון והיזם של בית הכנסת חב"ד בעיר. המכתבים ששלח אליו הריי"ץ עוסקים, בין היתר, בחובות אליהם נקלע, בפרשיות סבוכות בענייני ירושה ובמכירת הפרדס שלו. מכתבים רבים ששלח אליו הרבי עוסקים בבריאותו של נכדו זוהר אולפינר (תש"ה-תשע"ב, בעל משרד לעריכת דין בראשון לציון ויו"ר מועדון השחמט בראשון לציון), שנדבק בגיל 5 במחלת הפוליו, ומאז חלה בשיתוק ברגליו. במכתבים שלפנינו עצות רבות שנתן הרבי בענייני המחלה, בהם מידע על דרכי טיפול, רופאים, אשפוזים וניתוחים. מכתבים אלו, כפי הנראה, עדיין לא נדפסו.
76 פריטי נייר (מתוכם 17 מכתבים עם חתימת האדמו"ר הריי"ץ ו-18 מכתבים עם חתימת הרבי מליובאוויטש) + תצלום. גודל משתנה. מצב כללי טוב.
21 מכתבים מאת הרבי מליובאוויטש, כתובים במכונת כתיבה על נייר-מכתבים רשמי של הרבי. 16 מהם חתומים בחתימת ידו, ו-5 מהם חתומים על ידי מזכירו הרב אליהו קווינט. בחלק מהמכתבים מופיעים תיקונים והוספות של שתיים או שלש מילים בכתב-ידו של הרבי.
האוסף כולל:
• 7 מכתבי ברכת "שנה טובה" מהרבי, מהשנים תשי"ח-תשכ"ד [1957-1963], בחתימת ידו של הרבי.
• 14 מכתבי הדרכה מהרבי שנשלחו אל הרב ישראל הס בצעירותו, בתחילת התקרבותו לחסידות חב"ד. במכתבים תשובות על שאלות בהלכה ובמנהג; ביאורים בעניינים עמוקים בתורת חסידות חב"ד; ברכות לרגל נישואין ולידות, ועוד.
• 3 דפים (5 עמודים כתובים), ובהם תיאור של שיחה נדירה ומעניינת ב"יחידות" [=מפגש פרטי עם הרבי בחדרו], ששוחח הרבי עם הרב דוד הס (אביו של הרב ישראל הס) באור לכ"ט אדר תש"ך [1960], "יחידות" שארכה יותר מארבעים דקות. תיאור ה"יחידות", הכולל תיאור דמותו של הרבי, כתוב בכתב-ידו של הרב דוד הס (הדף הראשון נכתב עוד באותו לילה בו נערכה ה"יחידות"). הדברים כתובים בחן וברגש רב (על פי דברי בנו הרב ישראל הס באחד ממכתביו לרבי, "יחידות" זו הביאה למהפך בנפשו ובעולמו של אביו הזקן, ומאז ואילך הוא דבק בתורת חב"ד, על אף היותו מיוצאי גרמניה).
• 15 מכתבים מאת רבי מיכאל יהודה אריה ליב כהן, מראשי "צעירי אגודת חב"ד", מהשנים תשי"ד-תשי"ח [1954-1958]. במכתבים דברי הדרכה מעניינים בחסידות ובמנהגי חב"ד שנשלחו אל הרב ישראל הס בבחרותו, בראשית התקרבותו לחב"ד.
• 2 מכתבים מאת רבי שמואל אליעזר הלפרין, מחשובי רבני חב"ד, ורבה של שכונת "בית ישראל" בירושלים, משנת תשט"ו [1955].
• מכתב ברכה לנישואי הרב ישראל הס, מאת הרב אלימלך בר שאול, רבה של רחובות, משנת תשי"ז [1957].
• 9 טיוטות מכתבים (16 דפים) של הרב ישראל הס אל הרבי, מהשנים תשט"ו-תשכ"א [1955-1961], בהם הוא שוטח בפני הרבי, בכנות ובצורה נוגעת ללב, את כל ספקותיו והתלבטויותיו לגבי חסידות חב"ד, תורתה ומנהגיה.
הרב ישראל הס (תרצ"ה-תשנ"ז) למד בבחרותו בישיבות "הדרום" ו"מרכז הרב". בסביבות שנת תשי"ד החל להימשך ללימוד תורתה של חסידות חב"ד ואל מנהגיה, ומאז החל להתכתב עם הרבי מליובאוויטש ועם חשובי החסידים והמשפיעים בעניינים מהותיים שהעסיקו אותו בנוגע לחסידות חב"ד. הרב הס היה חתנו של המקובל רבי מרדכי עטיה. בשנת תשי"ט פתח והקים את ישיבת בני עקיבא שברעננה, ועמד בראשותה חמש עשרה שנה, ובשנת תשל"ג התמנה לרב הקמפוס של אוניברסיטת בר-אילן, במשרה זו כיהן שמונה שנים. חיבר ספרים רבים בהגות תורנית, במחשבת ישראל ובהסברת מושגים בקבלה. ספריו בנויים לרוב על יסודותיה של תורת חב"ד.
חלק מהמכתבים, וכן תוכן ה"יחידות", כפי הנראה, לא נדפסו.
באחד המכתבים שלפנינו שלא נדפסו, כותב הרבי: "מובן ופשוט שכל המכתבים הנכתבים אלי קוראם הנני בעצמי, וגם המענה שעליהם בא בהוראתי, אפילו אם חתומים הם מכמה טעמים ע"י המזכירות".
[59] דף (בהם 21 מכתבים מהרבי). מצב כללי טוב. גודל ומצב משתנים.
בסוף הספר חתימתו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש.
על חתימתו זו של הרבי נכתב: "בסיום חודש תשרי תשל"ט, במהלך היחידויות לאורחים, הורה הרבי לגשת למזכירות על מנת לקבל תניא... חיבה מיוחדת נודעה לספרים אלו בהיות חתימת ידו הקדושה מתנוססת על גביהם – על ספר התניא בסופו..." (קובץ לחיזוק ההתקשרות, כט, תשרי תשע"א, עמ' 7).
[4], רטז, [1] דף. 18.5 ס"מ. מצב טוב. פגמים קלים בכריכה.
אגרת שליחות הממוענת לקהילת פאס שבמרוקו, עליה חתומים רבני העדה הספרדית בירושלים, בהם גדולי תורה מפורסמים, ועמם חתום: "יקר ן' הרב כמ"ו אברהם גרשון" – רבי יקר, בנו של רבי אברהם גרשון מקיטוב, גיסו הנודע של הבעש"ט שעלה לארץ ישראל.
במסמך שלפנינו חתומים (לפי סדר החתימות): רבי רפאל מיוחס בכ"ר שמואל [תנ"ה-תקל"א. "הראשון לציון" ואב"ד ירושלים, בעל "פרי האדמה", "מזבח אדמה", ועוד. מחברי בית דינו בירושלים היו רבי יצחק זרחיה אזולאי ובנו החיד"א], רבי רפאל משה בולה [נפטר תקל"ג, ראש ישיבת "נוה שלום" בירושלים, שימש בתפקיד "הראשון לציון" כחצי שנה לפני פטירתו. מחבר "גט מקושר" ועוד], רבי מנצור מרזוק [נפטר תקמ"ט, בעל "קרבן אליצור", "צור תעודה" ו"בן פדהצור"], רבי חיים נסים הכהן, רבי אליהו צבי, רבי יעקב בורלא, רבי יקר ב"ר אברהם גרשון מקיטוב, רבי אפרים ב"ר יהודה נבון, רבי שמואל אליהו מיוחס, רבי משה יוסף מיוחס ורבי סעדיה מרזוק.
בגב הדף נרשמה כתובת הנמענים: "לאור באור אחינו אנשי גאולתינו ומעלת הגבירים הרמים והפרנסים ועל ראשיהם הרבנים המובהקים... אשר בעיר תהלה פאס...".
רבי אברהם גרשון מקיטוב (נפטר אדר תקכ"א), גאון ומקובל מגדולי דורו ומחכמי הקלויז הנודע בברודי (מחבריו של ה"נודע ביהודה"). גיסו של הבעש"ט, ומראשוני העולים לארץ ישראל שהשתייכו לתנועת החסידות. יש המייחסים את עלייתו לשליחות גיסו הבעש"ט, שקיווה להפיץ את תורת החסידות גם בארצות המזרח. מפורסמת היא איגרת הבעש"ט ששלח אליו לארץ ישראל, בה הוא סיפר לו על תשובת המשיח: "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". תחילה התיישב רבי גרשון מקיטוב בחברון, אך בסביבות שנת תקי"ד עבר לירושלים והיה לאחד מגדולי חכמי העיר. שם נמנה עם חכמי ישיבת המקובלים "בית אל", ולמד בה אצל גדול המקובלים – הרש"ש. לארץ ישראל עלה רבי גרשון מקיטוב יחד עם אשתו ושניים מילדיו הקטנים, ובהמשך הצטרפו אליו בירושלים שני בניו הגדולים – רבי אהרן חיים ורבי יקר. כבר בחיי אביהם תפסו השניים מקום של כבוד בין חכמי ירושלים, והיו פעילים מרכזיים בענייני הקהילות בעיר ופעלו רבות להחזקתן. רבי אהרן חיים היה ממנהיגי העדה האשכנזית בירושלים, ואילו אחיו רבי יקר היה פעיל מרכזי דווקא בקהילה הספרדית. רבי יקר היה חתנו של המקובל רבי משה אוסטרר מזמושץ', מחכמי הקלויז הנודע בברודי (מחבר הספר "ערוגת הבושם", פירוש על שיר השירים על דרך הנסתר), ומאוהביו של הבעש"ט. לאחרונה גילה הרב יחיאל גולדהבר במחקריו פרטים רבים על מרכזיותו וחשיבותו של רבי יקר כאחד מגדולי ירושלים בכלל, וכאחד מעמודי התווך של הקהילה הספרדית בירושלים בפרט. בין היתר מצא כי רבי יקר היה מחשובי הישיבה "דמשק אליעזר" בירושלים, והוא חתום בראש מייסדי הישיבה. בתעודה שפרסם הרב גולדהבר הוא חותם שני – לאחר ראש הישיבה רבי יהודה נבון (בעל "קרית מלך רב"), בתעודה אחרת – שנחתמה לאחר פטירתו של רבי יהודה נבון – הוא מופיע כראשון החותמים ואחריו חותמים גדולי ירושלים: רבי יהודה ב"ר יעקב כולי, רבי רפאל משה גאליקו, רבי יצחק ב"ר יהודה נבון, רבי אברהם חאיון, ועוד. בשטר נוסף הוא חותם שני לאחר החיד"א.
בשנת תקכ"ו יצא רבי יקר כשד"ר מטעם "כוללות ירושלים", ובשליחות זו שהה בין השנים תקכ"ו-תק"ל. בשנת תקל"ה היה באיטליה בשליחות נוספת יחד עם רבי יעקב בורלא (בליוורנו אירעה כעין "התנגשות" ביניהם לבין זוג שליחים נוסף – רבי יעקב חזן ומהרי"ט אלגאזי, ולשליח נוסף – הגאון חיד"א, אשר הגיעו כולם לליוורנו בתפקידם כשד"רים. הדבר יצר מתיחות מסוימת בין החיד"א ורבי יקר, כפי שתיעד זאת החיד"א ביומנו. ראה: מעגל טוב השלם, עמ' 69), מאיטליה נסע לצרפת ולאחר מכן להולנד וארצות אשכנז. בספר "אוצרות יוסף" לרבי יוסף דמיליו-מוסקאט מקרפינטראץ (שנדפס בליוורנו תקמ"ג), נדפסה הסכמת השד"רים רבי יקר ורבי בורלא בהיותם בקרפינטראץ (דרום צרפת). רבי יקר חותם שם: "יקר גרשון ס"ט". לפני מספר שנים גילה הרב יעקב שלום גפנר את מצבותיהם של רבי גרשון מקיטוב ובניו בהר הזיתים. אז נתגלתה שנת פטירתם המדויקת. במצבתו מכונה "כמה"ר יקר גרשון אשכנזי", ונרשם תאריך פטירתו: יום ו' ח' כסליו תקל"ט.
[1] דף כפול. 25.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, כתמי רטיבות, קרעים וסימני עש, עם פגיעות קלות במספר אותיות.
שני שטרות מכירה, העברת בעלות של דירה בעיר בוטושאן (שהייתה בעבר בבעלותו של הגה"ק רבי חיים טירר אב"ד טשרנוביץ בעל ה"באר מים חיים", קודם לעלייתו לארץ ישראל). חתומים בידי בני משפחת ה"באר מים חיים": בנו רבי יעקב יוסף ואשתו שפרה רייזא (נכדת ה"דגל מחנה אפרים"), בנו ר' קלמן, ושלושה מנכדיו (בניה של בתו דבורה, אלמנת רבי יצחק אייזיק מבוטושאן). קאלוש (Kałusz, מזרח-גליציה) ובוטושאן (Botoşani, מולדובה), אב תקע"ה וניסן תקע"ח [1815-1818].
בשטרות אלו נחשף מידע חדש על שנת פטירתו של ה"באר מים חיים" (ראה להלן), ופרטים לא ידועים על משפחתו.
• שטר מכר, העברת בעלות הדירה בבוטושאן של הרה"ק רבי יעקב יוסף יוסקא, בנו של ה"באר מים חיים", לרשות גיסו רבי יצחק אייזיק ב"ר דוד, חתנו של ה"באר מים חיים" (הדירה הייתה בעבר בבעלות ה"באר מים חיים", ובסיון תקע"ג נתנה במתנה לבנו זה שהתגורר בקאלוש – ראה להלן). בחתימת ידו: "יעקב יוסף באאמ"ו הרב מוה' חיים זללה"ה", וחתימת אשתו "שופרה[!] רייזא בת הרב מו' יצחק נר"ו" (בתו של רבי יצחק מקאלוש, בנו של ה"דגל מחנה אפרים"), בחתימת אחיו, בן ה"באר מים חיים", ר' קלמן: "קלמן טיראר בהרב המנוח זללה"ה ממאהליב", ובחתימת ארבעה עדים. קאלוש, ד' מנחם אב תקע"ה [1815].
גוף השטר נכתב בד' מנחם אב בקאלוש, מקום מגוריו של רבי יעקב יוסף, ואילו חתימת האח ר' קלמן היא מט"ז מנחם אב בבוטושאן, עיר מגוריו. לפני חתימתו של ר' קלמן נכתב כך: "וליתר שאת ולתוקף עוז באו ג"כ האחים של הרבני המופ' מו"ה יעקב יוסף הנ"ל עה"ח [=על החתום] יום ג' ט"ז מנחם תקע"ה ל'[פ"ק]". בפועל, מבין האחים חתום על השטר ר' קלמן בלבד.
[1] דף (שני עמודים כתובים). נייר כחלחל. 34 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים ובלאי. סימני קיפול.
• שטר מכר, העברת בעלות של הדירה הנ"ל של רבי יצחק אייזיק ב"ר דוד (חתנו של ה"באר מים חיים") לרשותו של רבי אלישע ב"ר אלכסנדר זוסמן. בחתימת שלושת היורשים, בניו של רבי יצחק אייזיק: רבי משה יהודה ליב, רבי אהרן ורבי משולם פייבל צבי הירש; בחתימת הקונה רבי אלישע זוסמן; ובחתימת ארבעה עדים ושלושה מדייני בוטושאן. בוטושאן, ב' אדר ב' תקע"ח [1818].
בשטר המכר כותבים היורשים כי המכירה נעשתה לאחר "שסלקנו ליד אמנו הרבנית מרת דבורה תחי' כתובתה משלם". בעמוד האחורי כותבים דייני בוטושאן, שמכיוון שלאחים המוכרים יש אחים קטנים אשר עדיין לא הגיעו לגיל 13, חלק מכסף המכירה יישמר "תחת יד איש בטוח", ולכשיגדלו היתומים יקבל כל אחד מהם את חלקו בירושת אביו.
[1] דף (שני עמודים כתובים). 54.5 ס"מ. נייר עבה איכותי. מצב טוב. כתמים. סימן קיפול.
הדירה הנמכרת בשטרות אלו הייתה בעבר בבעלותו של ה"באר מים חיים". בסיון תקע"ג, טרם עלותו לארץ הקודש, הוא כתב שטר מתנה לבניו רבי יעקב יוסף ור' קלמן, ובו הוא מעניק להם במתנה גמורה את נכסיו שבבוטושאן (שטר המתנה פורסם לראשונה במכירת "קדם", קטלוג 63 פריט 81).
שני השטרות מפרטים את גבולות הנכס מכל ארבעת רוחותיו ואת שמות השכנים היהודים והגויים הגובלים עמו. בשטר הראשון משנת תקע"ה נכתב כי הדירה הנמכרת לרבי יצחק אייזיק גובלת בדירת גיסו קלמן, ושלכל אחד מהם היתר לעבור דרך חצרו של השני: "...מצד מזרח הבית של אחי מוהר"ר קאלמן שמואל... ובפירוש הותנה שיש דריסת הרגל למוה"ר קאלמן בהרב מוהר"ר חיים בהחצר הנ"ל, ומוהרי"א יש [לו] דריסת הרגל בהחצר של מוהר"ר קלמן". בשטר השני משנת תקע"ח ישנו פירוט רב של התנאים וההגבלות החלים על הנכס הנמכר (ששכן בתוך מתחם שכלל גם את בית מדרשו של ה"באר מים חיים", וכן סוכות ומבנים נוספים). גם בשטר זה כבקודמו ישנם כמה אזכורים של "...דודינו הרבני מוהר"ר קלונימס קלמן נ"י".
רבי יעקב יוסף יוסקא טירר (נפטר בשנת תרכ"ו, אנצ' לחסידות, ב', עמ' רעב), חתנו של רבי יצחק מקאלוש (בנו של ה"דגל מחנה אפרים"). לפי המובא באנצ' לחסידות (שם), לאחר עליית ה"באר מים חיים" לארץ ישראל בשנת תקע"ג, מילא את מקום אביו כמנהיג החסידים בטשרנוביץ; אך כפי שרואים מהשטר הראשון שלפנינו, בשנת תקע"ה ר' יעקב יוסף התגורר עדיין בקאלוש, מקום מגורי חותנו.
ר' קלונימוס קלמן שמואל טירר נישא בצעירותו (בסוף שנות התק"נ בערך) ליוכבד – בתו של זקן האדמו"רים רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא בעל ה"אוהב ישראל". אך בעקבות יציאתו לתרבות רעה התגרש מאשתו (היא נישאה בשנית לאדמו"ר רבי דן מראדוויל). אף על פי כן, לא זז אביו בעל ה"באר מים חיים" מאהבתו אליו. הוא היה שולח לו מתנות, משכים בבוקר להכין לו מאכל ומשתה, וכל אשר שאל לא מנע ממנו.
בספר "בית קומרנא" מסופר כי קלמן הנ"ל שהה מספר שנים בעיר קומרנא והתחבר שם עם פוחזים וקלי דעת. "בשנת תקס"א בא ר' חיים בעצמו לקומרנא לבקר את בנו, וכשמצא אותו יושב בבית מרזח מהביל מבישול מאכלות אסורות, משחק בקלפים וזיעתו ניגרת לו על פניו, ניגב אביו ר' חיים את הזיעה בממחטתו מפניו, נשק לו על מצחו, ואז גם פעל אצלו שיעזוב את קומרנא ויחזור אתו לצ'רנוביץ". בשעה שעזבו האב ובנו את קומרנא, "אנשי העיר זרקו אבנים אחריהם... ואז יצאה כשגגה היוצאת מפי השליט, קללה מפיו, שהעיר תישרף. ובעודו עוזב גבול העיר, יצאה אש ותאכל כל בתי העיר...". עוד מסופר שם, כי אמרו בשם רבי חיים טירר, שהידרדרותו של בנו היא ניסיון מן השמים עבורו אם ימשיך לאהוב אותו, "מכיון שתמיד היה ממליץ טוב על ישראל והיה טוען: רבונו של עולם ואם בניך חטאו, האם לא תרחם עליהם? סוף סוף אף על פי שחטאו בניך הם! ואז ניסו אותו מן השמים לראות אם הוא בעצמו כשבנו ילך בדרכים נלוזות, יוסיף לאהוב את הבן ולרחם עליו" (בית קומרנא, מאת רבי ברוך ישר שליכטר, ירושלים תשכ"ה, עמ' 16-17). האדמו"ר רבי דוד משה מטשורטקוב אמר על פישרה של הנהגה זאת של רבי חיים: "...למען יוכל להמליץ לפני הקב"ה, ראה כי אני בשר ודם ואוהב את בני ומקרבו בטרם הולך בדרך הישר, כן גם אתה תרחם על בניך, כי בין כך ובין כך קרויים בנים" (ענף עץ אבות, ירושלים תשל"ב, עמ' רד).
בשטר המתנה שהתפרסם בקטלוג 63 אנו רואים שרבי חיים ורעייתו אכן קירבו באהבה את בנם קלמן הנ"ל והקנו לו במתנה מחצית מנכסיהם בעיר, שווה בשווה עם אחיו רבי יעקב יוסף. מהשטרות שלפנינו רואים, שלא רק אביו הקדוש התייחס אליו באהבה ובכבוד, אלא גם אחיו ואחייניו מזכירים את שמו כמה פעמים בדרך מכבדת ומכובדת, זאת על אף שמדובר במסמכים פורמליים בלבד (יתכן שהמסמך משנת תקע"ח אף לא היה למראה עיניו של ר' קלמן, מכיוון והוא לא חתום עליו).
----------------------------------------------- ----------------------------------------
תגלית: שנת פטירתו של ה"באר מים חיים"
מהשטר הראשון שלפנינו עולה לראשונה באופן ברור, שבחודש אב תקע"ה לא היה בעל ה"באר מים חיים" כבר בין החיים, שכן הן בחתימות בניו והן בגוף השטר הוא נזכר בברכת המתים: "זללה"ה". זאת בניגוד למקובל, שתאריך פטירתו הינו בכ"ז כסלו תקע"ח (כנראה על פי הכיתוב המטושטש במצבה המונחת על ציונו הקדוש בבית-החיים בצפת). יתירה מכך, בנו הרה"ק רבי יעקב יוסף אף לא חותם "הכ"מ" [הריני כפרת משכבו] כנהוג וכמקובל לכתוב בתוך השנה לפטירת אב. מכך אנו למדים, שבד' מנחם אב תקע"ה (תאריך החתימה על השטר הראשון) כבר חלפה למעלה משנה מאז פטירת אביו.
הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות, שהיה ידידו ומעריצו של ה"באר מים חיים", כותב בהסכמתו מחודש שבט תקע"ז לספר "באר מים חיים" (מאהלוב-סדילקוב תק"פ): "...ולעת זקנתו הטה את לבבו הטהור להתהלך לפני ה' בארצות החיים. וקודם הפרשה זה פרישותו לקדושה סידר מערכה גדולה, סדורא נקט ואתי בהלכתא רבתא לשבתא [כלומר, קודם נסיעתו אל ארץ הקודש, הדפיס המחבר את ספרו "סידורו של שבת" (מאהלוב תקע"ג), שהסתיימה כתיבתו בי"ז סיון תקע"ג, כמפורש בסוף הספר]... ושף מדוכתיה ויתיב ביני רבנן דקיימי גוואי [=ועקר ממקומו שבחו"ל, והתיישב בין החכמים העומדים בפנים, בארץ הקודש] בשעשוע יום יום בדברי אלקים חיים, אמליך וכתב שופרא ושבחא [=וכתב שם חיבורים טובים ומשובחים, את ספרו "שער התפלה", וחלק מספרו "ארץ החיים"]... ובמלאת ימי טהרתו, זה שנה שפירש מלאו לו שנות חיים, ונחל חלקו על אדמת הקודש". כלומר, שהוא נפטר ונקבר באדמת הקודש של ארץ ישראל, באותה שנה שעלה לארץ. גם בספר זכרון צדיקים (מהדורת קלויזנבורג תרצ"ו, רשומת כ"ז כסלו) מאת רבי פנחס זליג הכהן שווארץ אב"ד אפאהידא מופיע במפורש ששנת פטירת ה"באר מים חיים" היא תקע"ד!
מכל זאת עולה כי ה"באר מים חיים" נפטר בשנת תקע"ד [או תקע"ה], ולא בשנת תקע"ח, כפי שמופיע כיום בנוסח מצבתו הנוכחית (לא ידוע מי כתבה ומתי הונחה).
(טעות דומה נפלה במצבת ידידו הגה"ק רבי דוד שלמה אייבשיץ בעל ה"ערבי נחל", שנפטר בצפת בשנת תקע"ד [באותה שנה פרצה מגפה בצפת, בה נספו רבים. על כך מספר ה"פאת השולחן" בהקדמתו לספרו, ובמקומות נוספים]. בשנת תקצ"ז התחוללה רעידת אדמה חזקה בצפת, ומצבות רבות נעקרו ונעלמו. השד"ר הירושלמי רבי משה ריישר, מספר בספרו "שערי ירושלים" (לבוב תרכ"ו, שער ח), שבשנת תר"ב הוא מצא "בעומק הארץ" את המצבה העתיקה של ה"ערבי נחל" עם "אותיות מטושטשות", והעמיד מצבה חדשה על קברו של ה"ערבי נחל" על פי הפענוח של המצבה הישנה. ברבות הימים התברר שנוסח המצבה שהעמיד ר' משה ריישר היה מוטעה; הן בתאריך שנת פטירתו של ה"ערבי נחל" [שנפטר בשנת תקע"ד, ולא בשנת תק"ע], והן בשם אביו [ר' ירחמיאל, ולא ר' אביגדור]. יתכן וכך ארע גם עם מצבתו של בעל ה"באר מים חיים").
נשלח אל בנו רבי יחיאל אפרים פישל הכהן מלודז', שהיה באמצע נסיעה אל אביו בווארשא. רבי חנוך העניך מתנצל בפני בנו כי היה צריך לנסוע באופן דחוף לעיירה גור, לקבל עצה מרעו ורבו האדמו"ר בעל חידושי הרי"מ: "... לכן הנני נוסע היום לשלום לגור, לשמוע עצה. .. ואחר ש"ק אשובה אי"ה לשלום הנה, ואייחל לשמוח אתך כאשר תבוא לשלום... לדבר אתך פא"פ אי"ה [פנים-אל-פנים אם-ירצה-השם]...".
נכתב על דף שקופל לשנים. בגב הדף רישום בכתב-יד קדשו של רבי חנוך העניך: "ליד בני אהו'[בי]... מו"ה יחיאל אפרים פישל הכהן נ"י". בעמוד שמול המכתב – חותמתו האישית של רבי חנוך העניך: " חנוך העניך במ' פנחס הכהן".
האדמו"ר רבי חנוך העניך הכהן לוין מאלכסנדר (תקנ"ח-תר"ל), מגדולי תלמידי רבי שמחה בונים מפשיסחא, ורבו "היהודי הקדוש" מפשיסחא. כיהן ברבנות קרוב ל-40 שנה. בתחילה כיהן כרב באלכסנדר ובנאווי-דוואהר, ומשנת תרי"ט כיהן כרב בפרושניץ [בשנת תרכ"ה עזב את הרבנות, וחזר לעיר אלכסנדר כאיש פרטי]. מצאצאי רבי שמואל שאטין הכהן מפרנקפורט (המהרשש"ך – שהיה גם סבו של בעל ה"חתם סופר"). לאחר שתמך ב"מרד הפולני" בשנת תקצ"א (1830) נאלץ להחליף את שם משפחתו "שאטין" לשם "לוין". נודע מנעוריו בגאונותו ה'עילוי'ית ובחריפותו הרבה בנוסח פשיסחא-קוצק. כל מעשיו היו בהסתר ובחכמה נפלאה. אמרותיו היו חריפות ומתובלות בהומור חד, וידע להסתיר במילתא דבדיחותא עניינים נעלים שרק יחידי-סגולה הבינו את משמעותם. היתה שגורה בפיו אמרתו של רבו ר' בונים מפשיסחא: כל מצוות ה"לא תעשה" שבתורה נכללים אצלנו ב"לאו" אחד – "אל תהי שוטה!!" [והיה אומר זאת בשפה הפולנית: "ניע באנדזש גלאפי!"], וכל ה"מצוות עשה" שבתורה נכללים אצלנו ב"עשה" אחד – "תהיה חכם!" [בפולנית: "באנדזש מאנדרי!"].
עוד בהיותו אברך צעיר לימים הכתירו רבו "היהודי הקדוש" לאדמו"ר, כשהסיר מעל ראשו את כובע ה"ספודיק" שלו, וחבשו לראש תלמידו הצעיר רבי העניך באמרו: "נאה ספודיק זה לראשך...". כשנה לאחר פטירת רבי בונים מפשיסחא, קיבל על עצמו ר' העניך את מרות רעו האדמו"ר רבי מנדלי מקוצק. גם לאחר פטירת "השרף" מקוצק, קיבל עליו ר' העניך את מרותו של רעו (הצעיר ממנו) רבי יצחק מאיר אלטר מגור. רק לאחר פטירתו של בעל "חידושי הרי"מ" בשנת תרכ"ו (1866) נאות רבי העניך הישיש לקבל עליו את עול האדמו"רות, להנהיג את עדת חסידי קוצק וגור. תלמידיו ובני משפחתו כותבים עליו כי ראו אצלו בעיניהם גילויי רוח הקודש, מופתים ומעשי פלא. אחיינו מעיד עליו כי היה אצלו בעת שהגיעו אליו נשמות מהעולם העליון, כדי לזכות בתיקון. סיפורים אלו לוקטו במהדורה החדשה של ספרו "חשבה לטובה וליקוטים" (הוצאת מוסד הרי"מ לוין, ירושלים, תש"ן), ראה שם.
במבוא למהדורה החדשה הנ"ל מופיע תיאור נאה על הדרך בחסידות אותה הנחיל ר' העניך לדורות אשר תרמה לעיצוב דמותה של חסידות גור: "אלכסנדר של הרבי רבי העניך היתה חבויה וסתומה במשך כשבעים שנה בהן התענפה והסתלסלה החסידות הפשיסחאית לשבעים פנים. עשרות בשנים עמד כתלמיד לפני חבריו, קיבל עליו מרותם ונהנה במסתורי הנפש מהתעלות והתרוממות פשיסחאית, עד שכתר ההנהגה הוטל עליו... הרבי רבי העניך מאלכסנדר איחד בהנהגתו את כל המעיינות אשר יצאו מפשיסחה. בחכמה נדירה ובלתי מצויה מיזג לחטיבה אחת עדת חסידים מסולאים עובדי ה' דורשי אמת, ויחדיו עלו ונתעלו במעלותיה של תורה ועבודת השי"ת. הוא כינס את פשיסחה וקוצק וגור, את המיוחד שבכולן, את המאור שבהיכליהן לפונדק אחד של תורה, חסידות, חריפות, קדושה ומסירות נפש".
מרבותיו של האדמו"ר מגור בעל "שפת אמת" (נכד ה"חידושי הרי"מ"), שהוכתר על ידו כממלא מקומו. צאצאיו היו מהיושבים ראשונה במלכות בית גור, ונכדו רבי חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין היה חתנו של ה"שפת אמת". תלמידיו היו מגדולי גאוני ואדמו"רי פולין, בהם: רבי זאב נחום מביאלה ובנו האדמו"ר רבי אברהם מסוכוטשוב בעל "אבני נזר"; האדמו"ר רבי אברהם מפוריסוב; רבי פנחס מנחם יוסטמן אב"ד פילץ; רבי יואב יהושע מקינצק בעל "חלקת יואב"; רבי יצחק פייגנבוים מוורשא, ועוד. תורתו נדפסה בספר "חשבה לטובה".
[1] דף כפול. 16.5 ס"מ. כתיבה בכתב זעיר וצפוף. מצב טוב-בינוני. כתמים. בלאי וסימני קיפול. מודבק על נייר דק ושקוף לשימור (המטשטש מעט את הרישום שבגב המכתב).
מקור: אוסף האדמו"ר ר' יחיאל מאיר מורגנשטרן מקוצק-לומאז' (תרנ"ד-תשל"ד), בנו של האדמו"ר ר' צבי הירש מלומאז' [שבתקופה מסויימת התגורר בפראגא הסמוכה לווארשא]. חותמות של רבי "יחיאל מאיר בהרב הקדוש אדמו"ר שליט"א מפראגא" ורישום בכתב-ידו "מכתב נומר 87".
מכתב זה וצילומו נדפסו בספר "מכתבים ואגרות קודש", ניו יורק, תשס"ג, עמ' 36-37 (ראה חומר מצורף).
נשלח אל רבי "אלי' יוסף האב"ד ראדזענאווי", בבקשה להשתדל בעיר וורקא, עבור קרובו רבי יחיאל בונם מקהילת בזון [כנראה: בייז'ון (Bieżuń), הסמוכה לעיר ראדזאנוב (Radzanów), פולין].
האדמו"ר הראשון מאמשינוב – רבי יעקב דוד קאליש (תקע"ד-תרל"ח, אנצ' לחסידות, ב', עמ' רסב-רסג), המכונה בחסידות אמשינוב "האדמו"ר הזקן". בנו הגדול של האדמו"ר רבי יצחק מוורקא. בצעירותו התקבל לרב בגוברצ'וב. לאחר מכן נתמנה לרב בפשיסחא, ואחר כך עבר לכהן כרבה של גור – לפני שנתקבל בה רבי יצחק מאיר אלטר בעל חידושי הרי"ם. לאחר מכן עבר לאמשינוב ובה קבע את חצרו, ועל שמה נקבע שם השושלת. מגדולי האדמו"רים בפולין. פעל יחד עם ידידו האדמו"ר בעל "חידושי הרי"ם" בענייני הכלל. קשר חם זה עבר לנכדו בעל ה"שפת אמת" מגור, אשר לאות ידידות כיבדו להיות סנדק בברית המילה של בנו הרה"צ רבי נחמיה אלתר הי"ד. רבי יעקב דוד היה מהחסידים המקורבים ביותר לאדמו"ר רבי מנדלי "השרף" מקוצק, והיה בין היחידים שהצליחו לשכנעו לצאת מן ה"הסגר" בחדרו, ולהסב עם קהל החסידים בקוצק.
מקבל המכתב: הגאון החסיד רבי אלי' יוסף אב"ד ראדזאנוב (Radzanów), מזקני חסידיו של האדמו"ר רבי יצחק מוורקא (אביו של רבי יעקב דוד), שלקחו כרב ומורה דרך לבניו ולחתניו. בצעירותו היה מתלמידיו של רבי בונים מפשיסחא, ובעקבות הוראתו נשתדך רבי אלי' יוסף עם בת החסיד רבי יעקב משעפס.
[1] דף. 14.5 ס"מ בקירוב. כ-14 שורות בכתב-יד קדשו וחתימתו. מצב בינוני. כתמים ובלאי. קרעים, עם חסרון ופגיעות בטקסט. הודבק על נייר ישן לחיזוק.
מכתב ברכות לחולה, על גבי גלויה, בכתיבת ידי סופר וחתימת יד קדשו. בצדה השני של הגלויה: מכתב קצר נוסף בכתב-ידו וחתימתו של כותב מכתביו של ר' ישעיה'לה, החותם: "אלימלך ----". בולים וחותמות דואר, וחותמתו האישית של הצדיק: "Saje Steiner, Bodrogkeresztur".
ברכות ואיחולים לרפואה שלמה ולהצלחה: "... הפד"נ [הפדיון נפש] של האשה... ואני תפלה, השי"ת ישלח דברו וירפאה ברפו"ש [ברפואה שלמה] במהרה, ואך טוב וחסד ירדפה עם כל הנלוים אלי', וישכיל ויצליח בכל אשר יעשה...".
הצדיק הקדוש רבי ישעיה שטיינר מקרעסטיר (תרי"ב-תרפ"ב), תלמידו וממשיך דרכו של האדמו"ר רבי צבי הירש מליסקא בעל "אך פרי תבואה". התייתם מאביו בגיל שלוש ומגיל 12 התגדל כבן בביתו של רבו הקדוש מליסקא. דבק בחסידות ונסע אל רבי חיים הלברשטאם מצאנז ורבי מרדכי מנאדבורנה, אולם עיקר שימושו היה אצל רבי צבי הירש מליסקא והוא קיבל על עצמו להיות שמשו של רבי צבי הירש [גם בתקופת אדמו"רותו כאשר המונים מכל רחבי הונגריה נסעו אליו היה חותם בחותמתו ובמכתביו: "...שהיה משמש בקודש אצל הרב הצדיק מליסקא"]. גדולי האדמו"רים בדורו העריצוהו, בהם האדמו"ר רבי חיים מצאנז והאדמו"ר רבי יששכר דוב המהרי"ד מבעלז [שאמר עליו כי "מפתח של פרנסה" נמצא אצל רבי ישעיה מקרעסטיר]. עשה צדקות לאלפים ורבבות. קיים בהידור ובגופו מצוות הכנסת אורחים, והיה עמוד החסד והתפילה בדורו. צדיק עממי מפורסם. מכל רחבי הונגריה נהרו לחצרו המוני יהודים (ואף גויים) לשאול בעצתו. נודע לרבים כפועל ישועות ונותן קמיעות. עד היום הזה יש שתולין את תמונת פני-קדשו כסגולה להינצל מעכברים, משום מעשה שהיה, כמסופר בספר תולדותיו, "מֵי באר ישעיהו".
גלויית דואר. 9X14 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים ומעט קמטים.