מכירה 69 - חלק ראשון - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove and filter and
- ישראל (32) Apply ישראל filter
- jewish (32) Apply jewish filter
- אישים (21) Apply אישים filter
- ציונות, (21) Apply ציונות, filter
- ציונות (21) Apply ציונות filter
- ישראל; (21) Apply ישראל; filter
- ומדינת (21) Apply ומדינת filter
- ארץ (21) Apply ארץ filter
- יהודים (21) Apply יהודים filter
- israel (21) Apply israel filter
- israel; (21) Apply israel; filter
- note (21) Apply note filter
- palestin (21) Apply palestin filter
- person (21) Apply person filter
- zionism (21) Apply zionism filter
- zionism, (21) Apply zionism, filter
- book (17) Apply book filter
- of (16) Apply of filter
- יד (14) Apply יד filter
- כתבי (14) Apply כתבי filter
- manuscript (14) Apply manuscript filter
- prayer (13) Apply prayer filter
- ואמנות (12) Apply ואמנות filter
- גרפיקה (12) Apply גרפיקה filter
- art (12) Apply art filter
- graphic (12) Apply graphic filter
- paint (12) Apply paint filter
- וזיטומיר (11) Apply וזיטומיר filter
- אירופה (11) Apply אירופה filter
- ומלכי (11) Apply ומלכי filter
- סלאוויטא (11) Apply סלאוויטא filter
- ספרי (11) Apply ספרי filter
- קהילות (11) Apply קהילות filter
- communiti (11) Apply communiti filter
- european (11) Apply european filter
- monarch (11) Apply monarch filter
- slavita (11) Apply slavita filter
- zhitomir (11) Apply zhitomir filter
- וחתימות (10) Apply וחתימות filter
- ספרים (10) Apply ספרים filter
- מיוחסים (10) Apply מיוחסים filter
- ועותקים (10) Apply ועותקים filter
- עם (10) Apply עם filter
- הגהות (10) Apply הגהות filter
- gloss (10) Apply gloss filter
- import (10) Apply import filter
- ownership (10) Apply ownership filter
- signatur (10) Apply signatur filter
- with (10) Apply with filter
אוסף נרחב של מסמכים, תצלומים, פריטים בולאיים, יצירות אמנות, תעודות עליה לארץ ישראל, פרסומי תעמולה ופריטים נוספים המתעדים את מחנות המעצר בקפריסין ואת עליית עצירי המחנות לישראל. קפריסין, ארץ ישראל, ארה"ב ומקומות נוספים, 1946 עד 1949 בקירוב.
באוסף:
• כרוז מטעם "ועד הקהלה העברית בחיפה" המוחה על החלטת שלטונות המנדט לגרש את המעפילים למחנות בקפריסין. [1946].
• כ-20 מעטפות דואר שנשלחו לעצירים בקפריסין ומהם, חלקן נושאות חותמות דואר ארץ-ישראליות, קפריסאיות ואחרות, וחלקן נושאות חותמות של מזכירויות המחנות (עברית), חותמת "דאר המרכזית" במחנה קראולוס, ועוד. • מכתבים מאת עצירים במחנות קפריסין ומכתבים שנשלחו אליהם, בהם טלגרמה שנשלחה משבדיה לעצירה במחנה פמגוסטה בקפריסין.
• כרטיסי ברכה ופרסומים שונים של "הועד למען גולי קפריסין".
• קבלות ותעודות על תרומות כסף, מפעל איסוף ספרים ומפעלים נוספים למען העצירים בקפריסין.
• כרטיסי חבר בתנועת "גורדוניה המכבי הצעיר" ובמפלגת "פועלי ארץ ישראל" במחנות קפריסין.
• 13 רישומים ומתווים מעשה ידי עצירים במחנות, בהם תרגילי טבע דומם ודיוקנאות מעשה ידי תלמידי סדנת האמנות בהדרכת נפתלי בזם, רישומים המתעדים את החיים במחנות וקריקטורות על מצבם של העצירים. בין אלו מופיעות עבודות חתומות בידי אמנים שהדפסים מעשה ידיהם הופיעו באלבום "בגירוש קפריסין" (ראו הפריט הבא) – דוד טשמובסקי, פרץ ווינרייך, דב רוטרמן ואחרים. • חיתוך עץ שכותרתו "Liberation Cyprus" [שחרור קפריסין] ובו נראית משפחה יהודית מאחורי גדר תיל, מעשה ידי האמן היהודי-אמריקני Leon G. Miller.
• מחברות שחילק הג'וינט לילדי קפריסין (אחת מהן מכילה "יומן קריאה" ספרותי שכתב מעפיל במחנות קפריסין. גרמנית); ספר לימוד עברית "לילדי ישראל במחנות קפריסין" (נדפס בקפריסין. חתום בחותמת של ארגון הג'וינט); שאלון פרטים אישיים והערכת ידיעות לילדי בתי הספר בקפריסין; טופס הרשמה של ילדים בגיל בית הספר בזרם החינוך הדתי במחנה 70.
• דף זיכרון (הוצא מחוברת) לזכר חבר השומר הצעיר שלמה חיימסון שנורה בבריחתו מאחד ממחנות קפריסין.
• כתובה דאירכסא (המחליפה כתובה קודמת שאבדה) שנערכה לזוג יוסף בן יעקב וחיה בת מנחם מנדל ב"מחנה ישראל העצורים סמוך למתא דיקיליא באי קפריסין". חתומה בחותמות "הרבנות הראשית קפריסין" ו"ועד הרבנים דגולה קפריסין". טבת תש"ח [דצמבר 1947]. • תעודת לידה להולדת שרה שדלצקי, בתם של בני הזוג יוסף שדלצקי וחיה לבית עלמר (ככל הנראה בני הזוג שלהם נערכה הכתובה שבסעיף הקודם), אף היא מטעם הרבנות הראשית לקפריסין ו"ועד הרבנים דגולי קפריסין". ספטמבר 1948.
• שש תעודות לעולים מקפריסין שהנפיקה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.
• כ-15 פריטי דואר הנושאים את חותמת הדואר המיוחדת "ברוכים הבאים" לרגל חיסול מחנות קפריסין. החותמת מציגה את מפת קפריסין לצד אוניות הנושאות דגלי ישראל. ינואר-פברואר 1949.
• כ-50 תצלומים, רובם תצלומי עיתונות ותצלומים מתוך אלבומים פרטיים המתעדים את הגעת עצירי המחנות בקפריסין לישראל ביולי 1948 ובראשית שנת 1949, ומיעוטם מתעדים את החיים במחנות המעצר בקפריסין.
• ועוד.
כ-140 פריטים. גודל ומצב משתנים.
מקור: אוסף משפחת רימון.
---------------------------------------------------------------------------------
מחנות המעצר בקפריסין
עם תום מלחמת העולם השנייה היו באירופה עשרות מיליוני עקורים ופליטים. רובם חזרו לארצותיהם או יושבו מחדש תוך חודשים ספורים, ומתוכם נותרו שני מיליון עקורים חסרי מדינה, כמחציתם על אדמת גרמניה. מתוך מאות אלפי הפליטים היהודים, שהו רבים במחנות העקורים, וגם מי מהם ששבו לארצותיהם או שנשארו בהן חשו שאינם רצויים עוד וכי עליהם לקום ולהמשיך הלאה. מרביתם ביקשו להגר לארץ ישראל. כך החל זרם מעפילים יוצא את חופי אירופה לכיוון ארץ ישראל, בניצוחו של המוסד לעליה ב' מייסודה של ה"הגנה".
ספינות מעפילים יצאו מנמלים באיטליה, בצרפת, ביוון, ברומניה ובמדינות נוספות. בין אוגוסט 1945 ודצמבר 1945 הצליחו שמונה ספינות להגיע לחופי הארץ, והביאו יחד 1040 מעפילים. לאחר תקופה זו החלו הבריטים לפעול ביד חזקה יותר, ולאתר אוניות מעפילים בעודן בים. המעפילים שנתפסו הובאו למחנה עתלית ולאחר מכן שוחררו. אף שמדיניות הספר הלבן קבעה שהעלייה היהודית לארץ תפסק בשנת 1944, החליטו הבריטים כמחווה הומניטרית לאפשר את כניסתם של 1500 איש בחודש, ואישורי הכניסה שניתנו למעפילים נוכו ממכסה זו. מוסדות הישוב ביקשו לפרוץ מסגרת זו, והחלו להוציא ספינות מעפילים גדולות יותר בקצב מואץ. באוגוסט 1946 החלו הבריטים ליישם מדיניות חדשה – העברת כל המעפילים הבלתי-לגאליים למחנות מעצר בקפריסין, אז מושבת כתר בריטית. הישוב התקומם על החלטה זו, אולם הפעילות הדיפלומטית והמחאה דעכו לאחר שהבריטים עמדו על שלהם.
לשם קליטת המעפילים בקפריסין הוקמו תחילה על חוף הים מחנות אוהלים, שכונו "מחנות קיץ". בהמשך הוקם גם גוש מחנות שבהם התגוררו המעפילים בצריפי פח – "מחנות החורף". יחס הגופים הבריטיים שבידיהם הופקדו המחנות נע בין נוקשות, אטימות ואף אכזריות – כמו הקצבת מים במשורה ללא סיבה של ממש, איסור על רחצה בים, מניעת ביקורים, הזנחת סוגיית התברואה ובמקרים ספורים אף ירי בבורחים – לכבוד ואף התחשבות, כמו מתן האוטונומיה המנהלית בתוך המחנות בידי המעפילים עצמם ואיסור על החיילים המופקדים על המחנות להיכנס אליהם בעודם חמושים.
בתוך המחנות עצמם גאה מחד גיסא גל של התארגנויות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, שסייע לקיום בהם הן משום שמעפילים המאורגנים בקבוצות זכו למזון רב יותר, לאפשרויות תעסוקה בתחום השירותים, ולגוף בעל כוח פוליטי שיעמוד מאחוריהם בשעת הצורך, והן משום שהפעילות במסגרתם מילאה את הצורך בתעסוקה, מן הצרכים הדחופים ביותר של יושבי המחנות. מאידך גיסא, רובם של המעפילים במחנות ניהלו חיי בטלה מכורח. הבטלה הכללית ששררה במחנות השליטה אווירת אפתיה ודיכאון, ומעפילים רבים עסקו ביצירת עבודות אמנות ואומנות עממית מחומרים זמינים – אבן, עץ ופח – כדי לגבור על השעמום. במחנה 65 אף הוקמה סדנה לצעצועים ומיניאטורות בהדרכת שרגא ווייל, "תו-נו" ("תוצרת נוער") שמה.
במחנות קמו יוזמות חינוכיות שונות, הן של שליחי הישוב והן של המעפילים עצמם, שביקשו ברובן למלא את הפער הגדול בהשכלת ילדי שארית הפליטה, אשר נעוריהם במסתור, במחנות הריכוז ובמחנות העקורים מנעו מהם לימודים סדירים. בסוף שנת 1946, עם פתיחת מחנות החורף, נטלה "עליית הנוער" לידיה את מרבית האחריות לחינוכם של ילדי קפריסין, וסייעה בהקמת כפר נוער שבו חיו ולמדו מאות ילדים. בהמשך הגיע מספרם לאלפים. במסגרת כפר הנוער פעלו תנועות נוער ותנועות פוליטיות שונות. לצד כפר הנוער, הוקם בסיוע הג'וינט הסמינר ע"ש רוטנברג שפעל להקניית השכלה למבוגרים. הסמינר נמנע מנקיטת עמדה פוליטית, והיה ניטרלי באי-השתייכותו לתנועה זו או אחרת. הנהלת הסמינר ביקשה לכונן אווירה תרבותית מסייעת לרכישת השכלה, ולשם כך הוקמה מחלקה אמנותית בניהול זאב בן צבי, חנה ליברמן ונפתלי בזם. בסמינר התקיימו ארבעה מסלולים: מתחילים, מתקדמים, אמנות והוראה, ועד חיסול המחנות למדו בו 1800 איש מעצירי המחנות. הסמינר ביקש להנחיל לתלמידיו השכלה מעמיקה ומקיפה, ומדריכי סדנת האמנות לא נבדלו מרוח המוסד – זאב בן צבי, שלימד פיסול, טבע את הסיסמה "יצירה ולא מלאכה". תלמידיו של נפתלי בזם יצרו יחד אלבום חיתוכי לינולאום, "בגרוש קפריסין" שמו, שתיעד את תנאי החיים במחנות ואת ההווי בהם (ראו פריט 128).
עם קום מדינת ישראל סברו המעפילים הכלואים במחנות כי הגיע רגע השחרור. גם שליחי הישוב השונים האמינו שהמחנות יסגרו במהרה, והחלו לעזוב אותם. אולם הבריטים לא מיהרו להרפות מעציריהם. בין יולי וספטמבר 1948 עלו לישראל כל ה"בלתי-לוחמים", אולם מן הגברים הראויים לגיוס נמנעה היציאה מקפריסין בטענה שהדבר יעניק לישראל יתרון בלתי ראוי על שכנותיה ויערער את המצב באזור. לצד גברים אלו נותרו במחנות גם משפחותיהם ונשים הרות שלא יכלו לעשות את המסע ארצה. יחסם של השלטונות לעצירים הלך ורע, קצבת המזון קוצצה, מצבם הפיזי של האוהלים ופחוני המגורים התדרדר לאחר שנתיים של שימוש, והמורל ירד לשפל. באוגוסט 1948 פרץ במחנות מרד שכוון שבעיקר נגד שליחי ארגוני הסיוע היהודיים. לאחר תום מלחמת העצמאות והשגת שביתת הנשק בינואר 1949, נותרה בריטניה בודדה בעמדתה, ובמהרה נאלצה להיכנע ולשחרר את יתר המעפילים. במהלך החודשים ינואר-פברואר 1949 התנהל "מבצע פדות" להבאת כל מעפילי קפריסין ארצה, עד שב-10 בפברואר יצא אחרון הגולים, פנחס רייכמן ממעפילי "התקווה", את שער מחנה 65.
ספרות: גירוש קפריסין 1946-1949, ההעפלה המחנות וחברת המעפילים, מאת דוד עשרי. הוצאת "הספריה הציונית", ירושלים, תשמ"א.
"בגרוש קפריסין", אלבום עם עשרים ושישה חיתוכי לינוליאום מעשה-ידי קבוצת אמנים מִתְלַמדים מבין גולי קפריסין, בהדרכת נפתלי בזם. קפריסין, [1948 בקירוב]. עותק מעזבונו של נפתלי בזם, חתום בידיו; ההדפסים חתומים בידי האמנים.
אלבום ובו עשרים ושישה חיתוכי לינוליאום המתארים את חיי המעפילים שנכלאו במחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין. האלבום הוכן, תחת הדרכתו של נפתלי בזם, על-ידי תלמידי הסדנה לציור והדפס שעל-יד הסמינריון למדריכים על-שם פנחס רוטנברג בקפריסין, ונדפס ב-120 עותקים בלבד.
חיתוכי הלינולאום חתומים בעיפרון בידי האמנים, תלמידי הסדנה – משה ברנשטיין (עבודותיו, שרבות מהן עוסקות בחיי העיירה היהודית המזרח-אירופאית, הוצגו בתערוכות שונות החל מסוף שנות ה-40. בשנת 1999 זכה בפרס יצירה מטעם מכון "משואה" לחקר השואה, "על תיעוד העולם שאבד בראשית דרכו"), פרץ ויינריך (הציורים שיצר בקפריסין התפרסמו בכמה עיתונים ישראליים. לאחר קום המדינה עבד כקריקטוריסט עבור העיתונים "דבר השבוע" ו"על המשמר". על יצירתו זכה בשנת 2008 בפרס "עיפרון הזהב"), נחום בנדל, שמואל לייטנר, מאיר וכטל, ברוך רנדסברג, ברוך פרידמן, דוד טשמובסקי, אברהם שר, חנה שטרן, אלישבע היימן, יצחק סמושי ואחרים.
בתחילת האלבום מופיע ציטוט מצוואתו של פנחס רוטנברג (חיתוך לינולאום): "... נהיה אחים לחיים ליצירה לפעולה ובנין". בדף שלאחריו מופיעה הקדמה קצרה: "קפריסין תחנה אחת בדרך היסורים לארץ ישראל. משמעותו היהודית של שם זה גדרות תיל דוקרני, בטלה מאונס והידונות לניוון. ואף בתוך מציאות זו שקקו חיים. על אלה ספרו בתוך ספר זה חברים ממחנה ישראל שבגרוש קפריסין". שני דפים אלו, וכן רשימת ההדפסים המופיעה בדף האחרון, אף הם חיתוכי לינולאום. על כריכת האלבום נדפס חיתוך לינולאום נוסף. הדף ובו הציטוט מצוואתו של רוטנברג חתום בידי נפתלי בזם.
הסמינריון למדריכים על-שם פנחס רוטנברג פעל במחנות המעצר בקפריסין, במימון הג'וינט, מאמצע שנת 1947 ועד שנת 1949. הסמינר הקים במחנות בתי-ספר שהקנו השכלה בתחומים רבים. לשם כך הובאו לקפריסין מורים, ובהם גם אמנים (נפתלי בזם, זאב בן-צבי ואחרים) אשר הדריכו בסדנאות מיוחדות לאמנות.
האמן נפתלי בזם (1924-2018), יליד אסן שבגרמניה, עלה לארץ ישראל בשנת 1939 במסגרת "עליית הנוער", ובשנים 1943-1946 למד באקדמיה לאמנות "בצלאל". הוריו, אשר נותרו בגרמניה, נספו בשואה. לאחר שסיים את תפקידו כמורה לאמנות במחנות המעצר בקפריסין, חי כמה שנים בפריז, ועם שובו לישראל בשנת 1952 היה פעיל כאמן בתנועה הקיבוצית. רבות מהעבודות שיצר בזם לאורך השנים עסקו בשואה, בעלייה ובתקומה ובחנו את המרחב הציבורי, החברתי והפוליטי של ישראל. בשנת 1957 זכה בפרס דיזנגוף לציור על ציורו "בחצר הבית השלישי" אותו יצר בתגובה לטבח בכפר קאסם. בשנת 1970 הוזמן לצייר את תקרת אולם קבלת הפנים במשכן הנשיא בירושלים.
[29] דף, 50 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים (בעיקר קלים, בשולי הדפים). הכריכה במצב טוב-בינוני, עם כתמים, קרעים ופגמים. בשוליה כמה קרעים חסרים, משוקמים. קרעים בשדרת הבד.
מקור: עזבון נפתלי בזם (מכירת Hammersite, מרץ 2019).
---------------------------------------------------------------------------
מחנות המעצר בקפריסין
עם תום מלחמת העולם השנייה היו באירופה עשרות מיליוני עקורים ופליטים. רובם חזרו לארצותיהם או יושבו מחדש תוך חודשים ספורים, ומתוכם נותרו שני מיליון עקורים חסרי מדינה, כמחציתם על אדמת גרמניה. מתוך מאות אלפי הפליטים היהודים, שהו רבים במחנות העקורים, וגם מי מהם ששבו לארצותיהם או שנשארו בהן חשו שאינם רצויים עוד וכי עליהם לקום ולהמשיך הלאה. מרביתם ביקשו להגר לארץ ישראל. כך החל זרם מעפילים יוצא את חופי אירופה לכיוון ארץ ישראל, בניצוחו של המוסד לעליה ב' מייסודה של ה"הגנה".
ספינות מעפילים יצאו מנמלים באיטליה, בצרפת, ביוון, ברומניה ובמדינות נוספות. בין אוגוסט 1945 ודצמבר 1945 הצליחו שמונה ספינות להגיע לחופי הארץ, והביאו יחד 1040 מעפילים. לאחר תקופה זו החלו הבריטים לפעול ביד חזקה יותר, ולאתר אוניות מעפילים בעודן בים. המעפילים שנתפסו הובאו למחנה עתלית ולאחר מכן שוחררו. אף שמדיניות הספר הלבן קבעה שהעלייה היהודית לארץ תפסק בשנת 1944, החליטו הבריטים כמחווה הומניטרית לאפשר את כניסתם של 1500 איש בחודש, ואישורי הכניסה שניתנו למעפילים נוכו ממכסה זו. מוסדות הישוב ביקשו לפרוץ מסגרת זו, והחלו להוציא ספינות מעפילים גדולות יותר בקצב מואץ. באוגוסט 1946 החלו הבריטים ליישם מדיניות חדשה – העברת כל המעפילים הבלתי-לגאליים למחנות מעצר בקפריסין, אז מושבת כתר בריטית. הישוב התקומם על החלטה זו, אולם הפעילות הדיפלומטית והמחאה דעכו לאחר שהבריטים עמדו על שלהם.
לשם קליטת המעפילים בקפריסין הוקמו תחילה על חוף הים מחנות אוהלים, שכונו "מחנות קיץ". בהמשך הוקם גם גוש מחנות שבהם התגוררו המעפילים בצריפי פח – "מחנות החורף". יחס הגופים הבריטיים שבידיהם הופקדו המחנות נע בין נוקשות, אטימות ואף אכזריות – כמו הקצבת מים במשורה ללא סיבה של ממש, איסור על רחצה בים, מניעת ביקורים, הזנחת סוגיית התברואה ובמקרים ספורים אף ירי בבורחים – לכבוד ואף התחשבות, כמו מתן האוטונומיה המנהלית בתוך המחנות בידי המעפילים עצמם ואיסור על החיילים המופקדים על המחנות להיכנס אליהם בעודם חמושים.
בתוך המחנות עצמם גאה מחד גיסא גל של התארגנויות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, שסייע לקיום בהם הן משום שמעפילים המאורגנים בקבוצות זכו למזון רב יותר, לאפשרויות תעסוקה בתחום השירותים, ולגוף בעל כוח פוליטי שיעמוד מאחוריהם בשעת הצורך, והן משום שהפעילות במסגרתם מילאה את הצורך בתעסוקה, מן הצרכים הדחופים ביותר של יושבי המחנות. מאידך גיסא, רובם של המעפילים במחנות ניהלו חיי בטלה מכורח. הבטלה הכללית ששררה במחנות השליטה אווירת אפתיה ודיכאון, ומעפילים רבים עסקו ביצירת עבודות אמנות ואומנות עממית מחומרים זמינים – אבן, עץ ופח – כדי לגבור על השעמום. במחנה 65 אף הוקמה סדנה לצעצועים ומיניאטורות בהדרכת שרגא ווייל, "תו-נו" ("תוצרת נוער") שמה.
במחנות קמו יוזמות חינוכיות שונות, הן של שליחי הישוב והן של המעפילים עצמם, שביקשו ברובן למלא את הפער הגדול בהשכלת ילדי שארית הפליטה, אשר נעוריהם במסתור, במחנות הריכוז ובמחנות העקורים מנעו מהם לימודים סדירים. בסוף שנת 1946, עם פתיחת מחנות החורף, נטלה "עליית הנוער" לידיה את מרבית האחריות לחינוכם של ילדי קפריסין, וסייעה בהקמת כפר נוער שבו חיו ולמדו מאות ילדים. בהמשך הגיע מספרם לאלפים. במסגרת כפר הנוער פעלו תנועות נוער ותנועות פוליטיות שונות. לצד כפר הנוער, הוקם בסיוע הג'וינט הסמינר ע"ש רוטנברג שפעל להקניית השכלה למבוגרים. הסמינר נמנע מנקיטת עמדה פוליטית, והיה ניטרלי באי-השתייכותו לתנועה זו או אחרת. הנהלת הסמינר ביקשה לכונן אווירה תרבותית מסייעת לרכישת השכלה, ולשם כך הוקמה מחלקה אמנותית בניהול זאב בן צבי, חנה ליברמן ונפתלי בזם. בסמינר התקיימו ארבעה מסלולים: מתחילים, מתקדמים, אמנות והוראה, ועד חיסול המחנות למדו בו 1800 איש מעצירי המחנות. הסמינר ביקש להנחיל לתלמידיו השכלה מעמיקה ומקיפה, ומדריכי סדנת האמנות לא נבדלו מרוח המוסד – זאב בן צבי, שלימד פיסול, טבע את הסיסמה "יצירה ולא מלאכה". תלמידיו של נפתלי בזם יצרו יחד אלבום חיתוכי לינולאום, "בגרוש קפריסין" שמו, שתיעד את תנאי החיים במחנות ואת ההווי בהם (ראו פריט 128).
עם קום מדינת ישראל סברו המעפילים הכלואים במחנות כי הגיע רגע השחרור. גם שליחי הישוב השונים האמינו שהמחנות יסגרו במהרה, והחלו לעזוב אותם. אולם הבריטים לא מיהרו להרפות מעציריהם. בין יולי וספטמבר 1948 עלו לישראל כל ה"בלתי-לוחמים", אולם מן הגברים הראויים לגיוס נמנעה היציאה מקפריסין בטענה שהדבר יעניק לישראל יתרון בלתי ראוי על שכנותיה ויערער את המצב באזור. לצד גברים אלו נותרו במחנות גם משפחותיהם ונשים הרות שלא יכלו לעשות את המסע ארצה. יחסם של השלטונות לעצירים הלך ורע, קצבת המזון קוצצה, מצבם הפיזי של האוהלים ופחוני המגורים התדרדר לאחר שנתיים של שימוש, והמורל ירד לשפל. באוגוסט 1948 פרץ במחנות מרד שכוון שבעיקר נגד שליחי ארגוני הסיוע היהודיים. לאחר תום מלחמת העצמאות והשגת שביתת הנשק בינואר 1949, נותרה בריטניה בודדה בעמדתה, ובמהרה נאלצה להיכנע ולשחרר את יתר המעפילים. במהלך החודשים ינואר-פברואר 1949 התנהל "מבצע פדות" להבאת כל מעפילי קפריסין ארצה, עד שב-10 בפברואר יצא אחרון הגולים, פנחס רייכמן ממעפילי "התקווה", את שער מחנה 65.
ספרות: גירוש קפריסין 1946-1949, ההעפלה המחנות וחברת המעפילים, מאת דוד עשרי. הוצאת "הספריה הציונית", ירושלים, תשמ"א.
הטיוטה שלפנינו, המתבססת על נאום חריף שנשא בן-גוריון בפני חברי הסתדרות הפקידים, עוסקת בסכנה הנשקפת לכלל היהודים, למרות סופה הקרב של מלחמת העולם השניה, ובנחיצות שבהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
בפתח הדברים כותב בן-גוריון: "בימים אלו נפלו שני דברים: אחד אי שם בגרמניה ואחד בשיקאגו בארצות הברית. הדבר שקרה בגרמניה מראה באופק את קץ המלחמה [ייתכן שמדובר בפלישה לנורמנדי]. הדבר שקרה באמריקה הצפונית, בועידה של המפלגה הדימוקרטית... חשוב במיוחד בשביל העם היהודי. בועידה ההיא הוכנס סעיף יהודי מיוחד הדורש פתיחת שערי ארץ-ישראל לעליה יהודית והקמת מדינה יהודית בארץ. שני המאורעות האלה יש בהם עדוד רב, אבל אינם צריכים להשלות אותנו שאנחנו קרובים למטרתנו. עוד המלחמה לא נסתימה... הסכנה האיומה הנשקפת לשארית ישראל לא חלפה. וגם המדינה אינה מונחת עדיין בקופסה".
בהמשך מדגיש בן-גוריון שוב ושוב ששואת יהודי אירופה עשויה להוביל לניסיונות חוזרים לפתרון "הבעיה היהודית" באמצעות השמדה, ומתייחס לקהילות יהודיות ברחבי העולם (ארה"ב, אנגליה, רוסיה, מצרים ועיראק) ולאיום המרחף מעליהן – "מה שקרה עכשיו באירופה – העובדה הפיסית שנשמדו 6 מיליונים יהודים – עלול ליתן את אותותיו גם לגבי המיליונים שנשארו. עד השנים האחרונות לא יכול היה איש להעלות על הדעת, שיתכן פתרון השאלה היהודית בדרך ההשמדה... אולם לאחר שהדבר נעשה על ידי היטלר ונעשה בהיקף שלא היה דוגמתו בהיסטוריה, הרי נקבעה עובדה פסיכולוגית, פוליטית, מחנכת לא רק בקרב הנאצים בלבד, ביודעים או שלא ביודעים מתעוררת המחשבה בקרב הרבה גויים שיש סו"ס [סוף סוף] פתרון מוחלט לשאלה היהודית הארורה המטרידה אותם כל כך, פתרון ההשמדה".
בסוף דבריו קורא בן-גוריון: " אני רוצה שמכאן יביאו כל חבר וכל חברה לבני ביתם ומכיריהם ולכל אדם בישוב את הרגשת החרדה החיה בשארית ישראל, שביום פקודה יופיעו כל העובדים וכל האזרחים בישוב ויתבעו את התביעה הציונית הגדולה: 'ארץ-ישראל כמדינה יהודית!".
חלק מהטיוטה שלפנינו (החלק הכתוב בכתב-ידו של בן-גוריון) פונה ישירות לשומעי ההרצאה – חברי הסתדרות הפקידים, והוא מתאר בהרחבה את מקומם ותרומתם של הפקידים בחברה עברית עובדת, על פי החזון הסוציאליסטי-ציוני: "הפקיד היהודי בארץ עושה אף הוא שליחות לאומית וחברתית חיונית. במידה שהוא יצמד יותר ויותר לצבור העובדים בכללו ולחזון ההיסטורי הפועם בתוכו, לחזון הציוני-הסוציאליסטי של פועלי א"י – יעלה כוחו ומשקלו [...] עבודת הפקיד בבית מסחר, בבית חרושת, במשרד... כשהיא משתלבת מתוך זיקה הדדית ואחריות הדדית עם עבודת הפועל בשדה, בסדנה, בנמל, ועם עבודת איש המדע במעבדה ועבודת המורה בבית הספר – מהווה את המסד של עצמאותנו והמשען של כוחנו".
בתוך כך, מסביר בן גוריון את מרכזיות העבודה העברית כבסיס לחברה ריבונות וחופשית בארץ ישראל: " עצמאות האדם, עצמאות העובד ועצמאות העם תושג כשהעבודה לא תהיה אמצעי לשלטון אדם באדם, לשלטון עם בעם ולשלטון מעמד במעמד – אלא להיפך, כשהעבודה תשלוט בעם, העבודה היוצרת, בת-החורין שאינה כפופה למרות חיצונית אלא משליטה את האדם על גורלו, על הטבע, על כוחות חוץ. וכל ענף עבודה יש לו תפקיד חיוני בתהליך זה של שחרור האדם העובד והעם המשועבד והבטחת עצמאותו וחירותו".
טיוטת המאמר שלפנינו מורכבת מארבעה דפים מודפסים במכונת כתיבה, עם תיקונים ותוספות בכתב-ידו של בן-גוריון (וכמה הערות בכתב-יד אחר) ושני דפים בכתב-ידו.
גרסה סופית של המאמר התפרסמה ב-1944 בגיליון כתב העת "שורות, פנקס לענייני הפקידים". בגרסה זו הוכנסו מרבית התיקונים שהוסיף בן-גוריון בכתב-ידו על הדפים המודפסים, אולם החלק הכתוב בכתב-ידו של בן-גוריון הושמט ברובו. המאמר נדפס מחדש בספר "בעקבי המשימות", מאת עקיבא גוברין (הוצאת "עם עובד", תל-אביב, 1974) – ראו חומר מצורף.
ארבעה דפים מודפסים, 29 ס"מ בקירוב; ושני דפים בכתב-יד (שלושה עמודים כתובים), 24.5X20 ס"מ. מצב כללי טוב. סימני קיפול וקמטים. כתמים. קרעים קלים. נקבי תיוק בכל הדפים. קרעים חסרים לצד כתמים שחורים בשולי הדפים המודפסים (כתוצאה משריפה), עם פגיעות קלות בטקסט.
באוסף:
• כשלושים מכתבים ששלח יוסף לאשתו ובנו, גולדי ועמירם, בשנים 1948-1947. מכתבים אלה חוברו במהלך מלחמת העצמאות, כאשר כיהן יוסף כמושלה הצבאי של ירושלים, והם מספקים עדות אישית ויוצאת דופן לתקופה היסטורית זו. אף שכתיבתו בשפה העברית רצופה בשגיאות, מקפיד יוסף לכתוב אל בנו רק בשפה זו.
במכתב מיום 4.1.1948, כותב יוסף: "העיר העתיקה כמעט מנותקת ואין נכנס או יוצא, כי הערבים שמו מחסום בשער יפה [יפו] והממשלה [האנגלית] מפחדת להסיר אותו [...] לאיזה מדרגה של שפלות נפלה הממשלה! קשה לתאר – היא ממשיכה את הקו שלה לא לגעת בערבים". בהמשך של אותו המכתב, מתייחס יוסף ל"טבח בתי הזיקוק" בידי אנשי האצ"ל: "המקרה הרע ביותר היה בבתי הזקוק הודות לנבזות של אצ"ל, שזרקו פצצה במקום עבודה מעורבת [...] בחורינו [אנשי "ההגנה"] אינם הורגים ערבים סטם [סתם]". במכתב מחודש פברואר 1948 מופיעה התייחסות מעניינת לגישתו המדינית של חיים וייצמן: "אתה מתאונן על נאומו של ד"ר וייצמן – בודאי לא היה צריך להגיד את דברי השבח שלו לאנגליה דוקה בימים אלה, אבל הוא איש זקן וקשה לו לשכוח את אהובת נעוריו", ובמכתב אחד מאותו החודש, מתייחס יוסף בחריפות לשר החוץ הבריטי, ארנסט בווין: "בווין יודע יפה מה שהוא רוצה [...] הוא היה רוצה שהערבים ישמידנו, וזה בלי גוזמה". אחד המכתבים הבוטים שבאוסף נכתב לאחר שהצהירה ארה"ב על נסיגתה מתכנית החלוקה באו"ם (מרץ 1948): "אכן עוד מהלומה. עוד בגידה [...] אנגליה הכלב ואמריקא הזנב של הכלב [...] אנו בטוחים שביכלתנו להצליח, וגם לא לפחוד לעמוד בכל קרב וקרבן שיהיה דרוש אם נדע שהם יביאו לעצמאות".
• ארבעה עשר מכתבים ששלח יוסף אל בנו ומכתב אחד ששלח בנו בחזרה בשנים 1943-1945, כאשר שירת הבן ב"בריגדה היהודית". באחד המכתבים מתייחס יוסף להתפטרותו של בן גוריון מהנהלת ה"סוכנות היהודית": "אנו שקועים עכשיו במשבר פנימי בקשר עם התפטרותו של בן גוריון, אשר הודיע שאינו יכול לשאת באחריות בעד הפעולה המדינית... הוא עומד על התפטרותו ואינו רוצה לחזור ממנה". במכתב אחר, שנשלח ביום הולדתו ה-21 של עמירם, כותב יוסף: "תמיד ראיתיך בגיל זה בדמיוני יושב באוניברסיטה ושואב ידיעות... אין לי נחמה אחרת מאשר שהמלחמה בכל זאת מתקרבת לסופה... כל פעם שרואה אני את מעשי הצעירים שלנו מתחזקת אמונתי העמוקה בעתיד עמנו".
• כארבעים מברקי תנחומים שנשלחו אל יוסף לאחר נפילת בתו, לילה נעמי, ביום 9.10.1948 בקרבות מלחמת העצמאות (לילה שירתה בגדוד השלישי של חטיבת "יפתח" ונהרגה בהפצצת חיל האוויר המצרי).
• שלוש פתקאות הכתובות, כנראה, בכתב-ידו של דוד בן גוריון, ובהן מסרים אישיים ליוסף: הפצרה שלא להתפטר מהממשלה; הפצרה לסייע בבחירות בירושלים; ופתקה עם מסר קצר – "תחזקנה ידיך!, תעשה ותצליח".
• כשלושים וחמש פתקאות בכתב-ידו של יוסף, חלקן, כנראה, הוכנו כטיוטות לנאומים לאחר הקמת מדינת ישראל, בנושאים שונים (משטר הבחירות הדמוקרטי, הישגי מפלגת מפא"י) וחלקן נכתבו כתזכורות שונות.
• שמונה עשר מכתבים ופריטי נייר משנות העשרה והעשרים, המתעדים את תקופת חייו המוקדמת של יוסף (חלקם כתובים על גבי ניירות מכתבים רשמיים של הצלב האדום בקנדה).
• ופריטים נוספים.
דב (ברנרד) יוסף (1899-1980), משפטן ושר בממשלות ישראל, יליד מונטריאול. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה ממארגני ההתנדבות לגדודים העבריים בקנדה, ובשנת 1921 עלה לארץ ישראל והשתקע בה. בארץ הצטרף למפלגת מפא"י, נעשה ליועץ המשפטי של "הסוכנות היהודית" וייצג אותה בפני שתי הוועדות הבריטיות לפתרון בעיית ארץ ישראל – "ועדת פיל" ו"וועדת וודהד". לאר פרוץ מלחמת העולם השנייה, מונה יוסף לעמוד בראש "המרכז להתגייסות היישוב", ובתפקידו זה ריכז את הטיפול במתנדבים העבריים לצבא האנגלי. ב-2 לאוגוסט 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, מונה יוסף לתפקיד החשוב בחייו – מושלה הצבאי של ירושלים. העיר נמסרה לידיו בעיצומה של תקופת המצור, כשגורלה תלוי ועומד, ויוסף ראה את תפקידו בחיזוק האזרחים והטמעת מעמדה כבירת ישראל. לאחר המלחמה נתמנה לשר האספקה והקיצוב והוביל את מדיניות ה"צנע", ובשנים הבאות כיהן בשורה של תפקידים בכירים: שר המשפטים, שר הבריאות, שר החקלאות, שר התחבורה ותפקידים נוספים.
מצורפים שלושה תצלומים גדולים: שני תצלומים של יוסף בוועידה להעלאת פליטים יהודים ארצה (ניו-יורק, 1949); תצלום של דב יוסף ודוד בן גוריון (מתואר בצדו האחורי בכתב-יד: "מדרשת שדה בוקר – 1969").
גודל ומצב משתנים.
כתב היד לספר "יומן וייטנאם" מאת משה דיין – למעלה מ-150 דפים בכתב-ידו, ובהם טיוטה לחציו הראשון של הספר ודפים נוספים המתעדים אירועים מתאריכים שלא נזכרים בו (אפשר שכמה מהם נכתבו עוד בוייטנאם).
בשנת 1966, בעודו חובש את ספסלי האופוזיציה, נענה משה דיין להצעתו של עורך "מעריב" לצאת לווייטנאם, שם הייתה ארצות הברית שקועה עד צוואר במלחמה בין הצפון לדרום, ולהעלות את רשמיו על הכתב בסדרת כתבות. בהיותו בוייטנאם, התלווה לכוחות ארה"ב ככתב וניהל יומן מפורט שהתפרסם לימים בתור ספר – "יומן וייטנאם".
בהקדמה לכתבה הראשונה בסדרת כתבותיו של דיין ב"מעריב", שהתפרסמה ב-14 באוקטובר 1966, נכתב: "רב אלוף דיין הכין את עצמו לקראת המשימה ביסודיות של קצין היוצא לקרב. הוא נסע תחילה לפאריס, שם שוחח עם גנרלים צרפתים... משם נסע ללונדון ונפגש עם מומחים בריטיים... ועם מרשל מונטגומרי... לבסוף הגיע רב אלוף דיין לארה"ב ושוחח עם שר ההגנה האמריקני [...] רב אלוף דיין רשם את יומנו בוייטנאם על פיסות נייר ליד מנורת נפט פעם בחזית בלב הג'ונגל, ופעם באהל במחנה שעה קלה לאחר שחזר מסיור מפרך; הוא רשם לאחר שהשתתף בנחיתות הליקופטרים באזור קרבות... רשם את תוכן שיחותיו עם גנרלים וחיילים; את התרשמותו מחקירת שבוי וייטקונגי; את רשמיו מביקור במחנה פליטים – קרוב ל-400 עמודים תוך חמישה שבועות. כתבים צבאיים רבים נמצאים בווייטנאם, ביניהם גם אנשי צבא לשעבר. אך ספק אם נמצא עוד כתב בעל דרגה צבאית כה גבוהה... על כן מהווה היומן של משה דיין מסמך יחיד במינו, לא רק לגבי הקורא הישראלי, אלא גם בקנה מידה בינלאומי".
עיקר כתב היד שלפנינו הנו טיוטה ראשונית לחציו הראשון של הספר "יומן וייטנאם" (עמ' 1-97 במהדורת "דביר", 1977) העוסק בתקופה שבין 4 ביולי ל-10 באוגוסט 1966. הטיוטה נכתבה על-גבי שני סוגי נייר שונים בעטים שונים, ונבדלת מעט מן הספר (ישנם כמה הבדלי נוסח. כמה שורות וקטעים קצרים שמופיעים בכתב-היד לא נדפסו בספר).
כמה מדפי כתב היד מתארים אירועים המתרחשים בתאריכים שלא נזכרים בספר – חלקם טיוטות לפרקים שלא נדפסו בספר וחלקם, אולי, דפים מקוריים שכתב דיין בווייטנאם:
• דף המתאר את אירועי 3.7.1966 ("יומן וייטנאם" מתחיל ביום למחרת).
• שבעה דפים המתארים בעיקר את אירועי 30 ביולי 1966.
• ארבעה דפים המתארים אירועים מ-31 ביולי ומאוגוסט 1966, ובהם מבצע הייסטינגס (Operation Hastings). דפים אלו שונים מיתר דפי כתב היד. הם כתובים לרוחב הדף, משני צדיו (ארבעה עמודים בדף), בכתב-יד חטוף ומסודר פחות. באחד מהם כתב דיין: "אני רושם תוך הליכה איטית – מקווה שניתן יהיה לקרוא". הדפים ממוספרים בכתב-יד (1-9 ו-5-7. ייתכן ובמקור היו חלק מקבוצת דפים גדולה יותר).
ב"יומן וייטנאם" לא מופיעות רשומות מהתאריכים 30 ביולי עד 1 באוגוסט 1966. ברשומה מ-2 באוגוסט, כותב דיין: "בימים האחרונים הייתי בשדה עם יחידות, במסגרת מבצע [...] בהיותי עם היחידות (במטה הפלוגה) השתתפתי בסיורים עם יחידות המישנה – מחלקות. רשמתי – לרוב תוך הליכה – רק בהעתק אחד. את רשימותי שלחתי עם ג'ון סנידר... שליווה אותי. אני מקווה שהרשימות הגיעו בסדר לארץ... ולא אנסה לכתוב עכשיו מחדש את החלק הזה".
ייתכן שארבעת הדפים שלפנינו הם חלק מאותן רשימות שמזכיר דיין, אותן כתב בהיותו בשדה הקרב עם הצבא האמריקאי.
• לכתב היד מצורף: "יומן וייטנאם", מאת משה דיין. הוצאת "דביר", תל-אביב, 1977. בעמוד הראשון הקדשה בכתב-ידו של דיין.
דפי כתב היד והספר נתונים יחד בקופסה מהודרת שעוצבה במיוחד עבורם. בצדה האחד מופיע דגל ישראל ובצדה השני מופיעה הרטייה המזוהה עם דיין.
סה"כ כ-200 דפים, רובם בכתב-יד. כעשרה מהדפים הם העתקי כתב-יד (באמצעות נייר "קופי"). 28 ס"מ בקירוב. מצב כללי טוב. כתמים וקמטים בחלק מהדפים. פגמים קלים. נקבי תיוק בשולי חלק מהדפים.
---------------------------------------------------------------------------------
משה דיין (1915-1981), יליד קבוצת דגניה ובן מושב נהלל, איש צבא, מדינאי ואיש ציבור ישראלי. בתולדות חייו מתגלמים פרקים נרחבים מקורות הישוב היהודי, תלאות הקמת מדינת ישראל ועלייתה של המדינה לגדולה כמעצמה צבאית מול שכנותיה-אויבותיה. את שנות נערותו עשה דיין בעמק יזרעאל, ובגיל 15 צורף לפעילות ה"הגנה". שירת במשטרת היישובים העבריים ובפלוגות השדה בראשות יצחק שדה; על תצלום מיום העלייה לקרקע של קיבוץ חניתה שבו נראה דיין עם יצחק שדה ויגאל אלון, כתב חיים ויצמן את המילים הנבואיות "המטה הכללי". בשנת 1939 נידון דיין, לצד מ"ג אסירי ההגנה, לעשר שנות מאסר, אולם ב-1941 שוחרר מן הכלא והתגייס לפלוגת סיור ולוחמה זעירה בפיקוד יצחק שדה, שלימים הפכה לפלמ"ח. במהלך פעולה מצפון לראש הנקרה נפצע בעינו השמאלית; מאותו יום ואילך עטה את הרטייה המפורסמת שהייתה לסמלו. במלחמת העצמאות פיקד על פעולות שונות, הועלה לדרגת סגן אלוף ושימש כמפקד אזור ירושלים, ולאחריה היה חבר המשלחת שניהלה את שיחות שביתת הנשק עם ירדן.
בשנת 1953 מונה דיין לרמטכ"ל ובתפקידו זה נקט מדיניות התקפית ואקטיבית; על כל פעולת פדאיון בשטחי ישראל הגיב צה"ל בפעולת תגמול בשטחי האויב, ועד מהרה הסלים המצב והתדרדר לכדי מאבק צבאי מתמיד. ב-1956, עם חסימת מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים, פתחה ישראל ב"מבצע קדש", שבו נחלה הישגים חשובים וחיזקה את מעמדה הצבאי באזור. ב-1958 הסתיימה כהונתו של דיין כרמטכ"ל.
לאחר היבחרו לכנסת הרביעית התמנה לתפקיד שר החקלאות בממשלת בן גוריון, תפקיד שבו כיהן כחמש שנים, אף שהיה רחוק מנטיות ליבו ומאופיו. בכנסת החמישית מצא עצמו דיין ב"מדבר פוליטי", באופוזיציה, ללא כל תפקיד של ממש. את זמנו הקדיש לכתיבת ספרו "יומן מערכת סיני" ולעיסוקים צדדיים נוספים. בתקופה זו אף יצא לווייטנאם, לסיור הקרבות שאת רשמיו העלה על הכתב ב"יומן וייטנאם". ביקורו של דיין בזירת מלחמה בעודו מכהן כחבר כנסת עורר עליו ביקורת עזה מצד הכנסת והממשלה, שראו בביקור זה משום הפרה של הניטרליות הישראלית. שר החוץ אבא אבן התבטא כי אף שדיין רשאי לבקר בכל מקום שיחפוץ, הביקור בדרום וייטנאם הוא "פגיעה בטעם הממלכתי", ושגרירויות ישראל בעולם אף קיבלו הוראה שלא להגיש לו כל עזרה מלבד העזרה המגיעה לו מתוקף היותו אזרח ולצרכים אישיים בלבד.
בתקופה המתוחה שלפני מלחמת ששת הימים החל הציבור לקרוא למינוי משה דיין לתפקיד שר הביטחון. אשכול ביקש אמנם למנות לתפקיד את יגאל אלון, אולם הלחץ הציבורי עשה את שלו, ולרווחת רבים מונה משה דיין לתפקיד. בבוקרו של חמישה ביוני 1967 הורה דיין לתקוף את מטוסי האויב על הקרקע; למחרת הורה על כיבוש העיר העתיקה, החלטה שהייתה לה משמעות מדינית מכרעת, וכן הורה לכבוש את רמת הגולן. לאחר המלחמה נהנה משה דיין מתהילת המצביא הבלתי מובס, אולם כחלוף שש שנים, לנוכח שאננותו אל מול האיום הכלל-ערבי ערב מלחמת יום הכיפורים ונבואות האיוב שהשמיע לאחר שפרצה, התחלפו זרי הדפנה בזעם ציבורי ובלחץ על הממשלה להעבירו מתפקידו. דיין פוטר, אולם חזר לכהן כשר החוץ בממשלת בגין והשתתף בפתיחת שיחות השלום עם מצרים.
ב-1979 פרש דיין מתפקיד שר החוץ. לאחר כהונה קצרה נוספת כחבר כנסת במפלגה שלה שני מנדטים בלבד, הלך דיין לעולמו בלא עת. בן 66 בלבד היה במותו.
בעשורים שלאחר הקמת מדינת ישראל, נהגו ראשי הממשלות לעמוד בקשרים עם משפחות הנופלים ולשלוח מכתבי תנחומים לקראת חגים ומועדים רשמיים. גולדה מאיר, שהתמנתה לראשות הממשלה בשנת 1969, הקפידה מאוד על מנהג זה, והרבתה להתכתב עם בני המשפחות הן באופן פרטי והן באופן רשמי. במסגרת התכתבות זו, שלחה גולדה מכתב גם בערב יום הכיפורים של שנת 1973, שחל ב-5 באוקטובר. שעות ספורות לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים, הנחשבת עד ימינו למחדל המודיעיני החמור בתולדות ישראל. המלחמה גבתה את חייהם של כ-2,500 חיילים ישראלים.
המכתב שלפנינו מבטא את החשיבות העצומה שייחסה גולדה לנופלים ולמשפחות השכולות, והוא מואר באור ייחודי בשל האסון העתיד להתרחש בלי ידיעתה בתוך זמן קצר. בין היתר, כותבת גולדה: "ב ערב יום הכיפורים, יום של חשבון נפש, מעלים אנו בכאב את זכרם היקר של גבורי ישראל... לעת חג עולים לנגד עינינו הדמויות האהובות של חללינו היקרים, אשר במותם זיכו אותנו בחיים". בהמשך, מביעה גולדה את התקווה למניעת הרג נוסף ולכינון שלום, המצטיירת, על רקע הרגע ההיסטורי, באופן טראגי: " כאבכם, הוא כאבו של העם כולו... ראש לכל – השגת שלום לישראל. זכרון יקירינו ממריץ אותנו לעשות הכל למען לא יהיה עוד הרג ולא נדע עוד שכול".
מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום 6 באוקטובר 1973. בשעה שתיים בצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה, בתמיכת חילות משלוח מארצות ערב, בהתקפה מתואמת על מדינת ישראל. בימיה הראשונים של המלחמה חדר הצבא הסורי לעומק רמת הגולן והצבא המצרי צלח את תעלת סואץ. למרות ההפתעה הגדולה, הצליחו כוחות צה"ל להדוף את המתקפה בחזית הצפון, לצלוח את תעלת סואץ בחזית הדרום ולכתר את הארמייה השלישית של צבא מצרים. ביום 24 באוקטובר 1973 נכנסה לתוקף הפסקת אש בין הצדדים. המלחמה חוללה זעזוע עמוק בחברה הישראלית, ובעקבותיה חל מפנה ביחסי האמון שבין הציבור והממשלה. הועדה לחקר מחדלי המלחמה, "ועדת אגרנט", הטילה את האחריות על הדרג הצבאי, אולם הציבור סירב לקבל את מסקנותיה. בעקבות הביקורת הגוברת, הגישה גולדה מאיר בחודש אפריל 1974 את התפטרותה מראשות הממשלה.
מצורף: מכתב נלווה, מודפס במכונת כתיבה על נייר מכתבים רשמי, מאת המזכיר הצבאי לרשות הממשלה ישראל שניאור אל יו"ר מרכז יד-לבנים בנתניה, אברהם יהל.
[1] דף, 28 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים בשוליים. קמטים קלים וסימני קיפול. נקבי תיוק עם קרעים חסרים בין הנקבים ובין שולי המכתב. נקבי סיכות בשוליים העליונים. נתון בתוך מארז מעוצב, עם שוליים מעור והשם "גולדה מאיר" בהטבעה מוזהבת.
הצלם נחום גוטמן נולד בשנת 1934 למשפחה חסידית בעיר דברצן שבהונגריה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה הריכוז ברגן בלזן, ולאחר שחרורו זנח את אורח החיים הדתי. בגיל 14 עלה לבדו לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער", השתקע בכפר סבא והתפרנס בדוחק כשוליה של מסגר. אל מקצוע צילום העיתונות התגלגל ממש במקרה, בסוף שנות ה-50, כאשר התברר לו שקבוצת רוחצים שצילם ברמת-גן הסתבכה בפרשייה דיפלומטית. הצילומים פורסמו בעיתון "העולם הזה", חוללו שערוריה וסללו את דרכו לעולם העיתונות. בשנים הבאות נעשה גוטמן לצלם מבוקש בכל מערכות העיתונים, לאחד מ"צלמי הבית" של מפלגת מפא"י ולצלם מוכר ביחידות צה"ל. בשנות ה-60 הקים את סוכנות הצילום "ניוזפוט", שהייתה אחראית לכמה מהצילומים הנודעים ביותר של מלחמת ששת הימים. גוטמן עצמו הגיע עם כוחות השריון עד לתעלת סואץ. שש שנים אחר כך, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נשלח בשנית לחזית הדרום והפעם הגיע עם הכוחות שהגיעו לצד המצרי של התעלה. קשריו הטובים בצמרת ההנהגה והצבא אפשרו לו לצלם כמה מבכירי המנהיגים והמצביאים במעמדים ציבוריים וברגעים אינטימיים – משה דיין ואריאל שרון במלחמת יום הכיפורים, דוד בן גוריון ואשתו פולה, מנחם בגין בחברת בני משפחתו ורבים אחרים.
גוטמן עסק גם בתיעוד חיי התרבות בארץ והיה מעורה בחיי הבוהמה. את היכרותו הראשונה עם כמה מאנשי התרבות הבולטים של אותה התקופה עשה בבית הקפה התל-אביבי "כסית". על האופן שבו הצליח לפרסם את שמו כצלם בקרב באי בית הקפה, סיפר בספרו "מזווית אחרת" (תל-אביב, 1998): "כל אימת שיצאתי ל'כסית', בקשתי קודם לכן מן הפקידה שלי לצלצל אלי מפעם לפעם לבית הקפה ולבקש את צלם העתונות נחום גוטמן. חצקל איש כסית או אחד ממלצריו, נהגו לצעוק 'נחום גוטמן הצלם, טלפון!', אני נהגתי לצעוק חזרה כי אני עסוק בצילום או בחזרה [...] אט אט ידעו כל באי הקפה כי אני צלם עתונות והחלו לזרום אלי הצעות".
בסוף שנות ה-80 פתח גוטמן חנות צילום בתל-אביב ומשך את ידיו מצילום עיתונות. את ההחלטה לערוך הסבה במקצועו הסביר כך: "כצלם עיתונות שאפתי תמיד לצלם את אותן התמונות שיוכלו לבוא במקום אותן 'אלף המילים'. תמיד השתדלתי שצילומי יהיו הטובים ביותר. רציתי תמיד שהם יבטאו בצורה מרשימה ביותר את הנושא המצולם... הקליק של מצלמתי צריך היה ליצור את אותה תמונה שתהיה שונה מתמונותיהם של צלמים אחרים... בד בבד עם שאיפתי להשיג את אותם צילומים מיוחדים, שאפתי גם להגיע לפרסום צילומי לפני כל הצלמים האחרים... אולם, עם חלוף השנים התחלתי לחוש בעייפות מסוימת. לא חשתי שוב באותו רצון להמשיך ברדיפה האינסופית אחרי אותם צילומים מיוחדים... ולשלם את המחיר... לא פרשתי לחלוטין מענף הצילום... נראה שמי שנדבק פעם אחת בחייו בחידק הצילום לא יירפא ממנו לעולם" ("מזווית אחרת". תל-אביב, 1998. עמ' 240).
הארכיון שלפנינו כולל תיעוד יוצא דופן בהיקפו של מגוון היבטים בהוויה הישראלית על פני קרוב לשלושה עשורים – מרבית שנות פעילותו של גוטמן כצלם עיתונות.
בין היתר, מופיעים בארכיון:
• תצלומים המתעדים מנהיגים, פוליטיקאים, אנשי ציבור ורבנים ישראליים, בחייהם הציבוריים והפרטיים – דוד בן גוריון, מנחם בגין, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון, יגאל ידין, יצחק רבין, שמעון פרס, אריאל שרון, אבא אבן, דב יוסף, הרב עמרם בלוי (במהלך ביקור באתר חפירות ארכיאולוגיות), הרבנים איסר יהודה אונטרמן ואריה לוין בחברת מנחם בגין, ורבים אחרים.
• תצלומים המתעדים אירועים פוליטיים ואקטואליים, בהם: תצלומי הפגנות מכל קצווי הקשת הפוליטית (הפנתרים השחורים, הפגנה של מפלגת מק"י, הפגנת חרדים במחאה על הצעת החוק בנושא "מיהו יהודי", הפגנת שי"ח בהשתתפות דן בן אמוץ, ועוד); סיור של משה דיין, טדי קולק והראשון לציון יצחק ניסים בעיר העתיקה לאחר מלחמת ששת הימים; ביקור טדי קנדי בארץ; ביקורי דיפלומטים ומנהיגים מרחבי העולם; הלוויות אישים (לוי אשכול, פולה בן גוריון ואחרים); ועוד.
• תצלומים המתעדים את מלחמות ישראל, חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, בהם תצלומים רבים המתעדים את מלחמת יום הכיפורים (צליחת התעלה על גשר הגלילים, חיילי צה"ל בגדה המערבית של תעלת סואץ, משה דיין מבקר ביחידות השונות, הרמטכ"ל דוד אלעזר, מפקד חזית הדרום חיים בר-לב, אריאל שרון, ואחרים); תצלומים המתעדים את כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים, חיילי צה"ל נכנסים להר הבית ולרחבת הכותל; אימוני צה"ל, מצעדים ומטסים בימי עצמאות, תצלומים רבים של משטרת ישראל, ועוד.
• תצלומים המתעדים אישים ואירועים מעולם האמנות, התרבות והבידור הישראלי, בהם: תצלומי קולנוע (הקרנות סרטים, פסטיבלי קולנוע, שחקני הסרטים "אקסודוס", "איי לייק מייק", "אלדורדו" ועוד, חלקם על סט הצילומים); תצלומים של אמני במה ותיאטרון (בהם חנה רובינא, אריק איינשטיין, שלישיית "הגשש החיוור", שייקה אופיר, גידי גוב, שלמה ארצי ורבקה מיכאלי); תצלומים של סופרים ואנשי רוח (תצלום משותף של נתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן, ותצלומים של נתן אלתרמן, אורי צבי גרינברג ואחרים); תצלומי דוגמניות ותצוגות אופנה; ותצלומים רבים של תחרויות ספורט (כדורגל, כדורעף, שחייה, סיף ועוד).
• תצלומים נוספים, המתעדים את חיי היום יום ברחבי הארץ.
רבים מהתצלומים חתומים בצדם האחורי בחותמות-דיו וחלקם חתומים בחתימת-ידו של גוטמן. כמה מהתצלומים צולמו בידי צלמים אחרים.
התצלומים נתונים בלמעלה ממאה קופסאות, ומחולקים על פי נושאים שונים (מסודרים לפי סדר האלף-בית). לתצלומים נלווית הכרטסת המקורית ששימשה את גוטמן בעבודתו.
לצד התצלומים, כולל האוסף גם כ-95,000 תשלילים. התשלילים מתעדים גם הם את מגוון הנושאים בהם עסק גוטמן ומעשירים את החומר התיעודי שבאוסף.
גודל ומצב משתנים.
שלומית פרידה פלאום, הנחשבת לאשת המסעות העברייה הראשונה, נולדה בשנת 1893 בעיר קובנה שבליטה, נצר לרבי שלמה לוריא. בשנת 1911 עלתה לארץ ישראל לבדה, ובמשך עשר שנים נדדה בין עריה השונות ותיעדה אותן ביומנים ובציורים. בשנת 1921 החליטה להרחיב את מסעותיה מעבר לים, נסעה לארה"ב ובעיר ניו-יורק פגשה לראשונה את המשורר רבינדרנת טאגור. לאחר פגישתם כתבה ביומנה: "מעתה ואילך לא נהלוך שוב עצומי עיניים". טאגור גילה עניין רב בסיפורה של פלאום, במוצאה היהודי ודעותיה הציוניות, והזמינה לבקרו באשראם שהנהיג במערב בנגל – "שנטיניקטן". שנה אחר כך, הגיעה פלאום למקום ונותרה בו במשך שנתיים. בתקופה זו, החשובה והמשפיעה בחייה, הייתה פלאום תלמידתו הקרובה של טאגור, ובין השניים נקשרה חברות אמיצה, שהתמידה עד יום מותו של טאגור.
לפנינו אוסף מכתבים, כתובים בכתב-יד ומודפסים במכונת כתיבה, ששלח טאגור לפלאום במשך קרוב לעשרים שנה. במכתבים פונה טאגור לשלומית בשם Shanti (מילה שמשמעותה בהינדית "שלום", והיא נבחרה כמעין תרגום לשם העברי "שלומית") והם משקפים את עולמו הרוחני של טאגור, את התמורות שהתחוללו בעולם בתקופה זו וכן את הקרבה הגדולה שבינו ובין פלאום.
המכתבים המוקדמים שבאוסף כתובים ברובם בכתב-יד, והם מרבים להתייחס לתקופת שהייתה של פלאום באשראם שהנהיג טאגור, "שנטיניקטן". במכתב מחודש אוקטובר 1923, כותב טאגור: "יש בי חיבה עמוקה כלפיך, וכולנו כאן אסירי תודה על התרומה הנדיבה שלך [...] אני תוהה אם אי פעם ימולא המקום שהשארת באופן ראוי". במכתב אחר מאותה השנה, כותב טאגור: "הבאת עמך למקדש-האידאל שלנו אהבה [...] הבאת אותה ממעבר לים, מעבר להבדלי התרבות והגזע, שומרת עליה זכה, ומשיבה בעדינות לקריאת סביבה שאינה ידועה לך".
במכתבים אחרים מתקופה זו, מגלה טאגור עניין רב בארץ ישראל ובציונות, מודה לפלאום על ספרים ששלחה לו בנושאים אלה ואף מביע את כוונתו להגיע לביקור: "הלוואי והחיפזון שלי לנסוע לדרום אמריקה לא היה מונע ממני לבקר בארץ ישראל ולכונן קשרים עם אלו מכם שנאבקים עבור הזדמנות גדולה" (1925).
המכתבים המאוחרים שבאוסף מודפסים ברובם במכונת כתיבה, והם מרבים להתייחס למצב העולם, המלחמה שבפתח, וגילו המבוגר של טאגור. במכתב משנת 1938, כותב טאגור: "אם אמנם לא קבלת כל תגובה על מכתבך הקודם, האשימי בזה את גילי, או את המזכיר שלי, אבל עלי תהיי מוכרחה לחוס. זכרי שלעט האומלל שלי רשות כלשהי לבקש מנוחה, מקץ שלושת-רבעי מאה של שירות נאמן כל כך". במכתב מעניין משנת 1936, מתייחס טאגור באריכות ל"מרד הערבי הגדול": "כואב לי מאוד לקרוא על הסכסוך המדמם בין יהודים וערבים בארץ ישראל [...] אנו, שהכרנו כבר בעיות בין קהילות בהודו, יכולים בקלות להעלות בדמיוננו את המצב – האכזריות וחוסר השחר הגמורים של מאבק בין-גזעי מטורף מסוג זה. אולם היכן היא הדרך החוצה? האינך מרגישה שהעולם הלמוד-מלחמה שלנו נעשה רק יותר דוחה וברוטאלי מאשר היה? נדמה, כמעט, שאנו נסוגים בחזרה לעבר ימי הביניים, אל תקופה שבה זוועת מצמררות היו מתחוללות מדי יום בשם הדת והאנושות. אני הולך ונואש מן העולם". אחד המכתבים האחרונים שבאוסף נכתב לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובו כותב טאגור: "היום כולנו שותפים למשאלה אחת ויחידה – שהעולם המעונה הזה יחלים במהרה מקדחת הטירוף שאחזה בו. רעד עובר בי למחשבה על העתיד, שמא שנת 1940 תסתיים כפי שהחלה, עם מעשי-טבח מכל עבר [...] טוב לשמוע שארץ ישראל שקטה יותר ושאתם כולכם כשורה. מסרי את מיטב האיחולים לפרופסור איינשטיין ולפרופסור גייגר, אם הם עוד שם".
חלק מהמכתבים כתובים על גבי ניירות מכתבים רשמיים של טאגור, ועל גבי מקצתם מודבקת תווית נייר עם ראשי התיבות של שמו.
לצד המכתבים, מופיעים באוסף שלושה שירים בכתב-יד (ייתכן שצורפו למכתבים או הוענקו כמזכרת לפלאום): שיר מספר 70 מתוך המחזור Fruit-Gathering, חתום בחתימת-ידו של טאגור; שיר ארוך בן שני חלקים, חתום ומוקדש בכתב-ידו של טאגור (שיר זה הופיע במכתב ששלח טאגור למהאטמה גאנדי בשנת 1919, העוסק בפציפיזם); ושיר ארוך (שלושה עמודים) הכתוב בבנגלית.
מצורפים: מברק ששלח טאגור לפלאם בשנת 1928; שישה מכתבים שנשלחו אל פלאום מאת בנו של טאגור ורעייתו, רת'ינדראנאת ופרטימה טאגור; מכתב אחד מאת מזכירו האישי של טאגור (מודיע שטאגור חלה וכמעט הוציא את נשמתו במהלך הלילה); חמש מעטפות שבהן נשלחו המכתבים.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
המשורר רבינדרנת טאגור (1861-1941) נולד בעיר קולקטה (כלכותה) לאחת המשפחות המיוחסות והמשפיעות בבנגל. אביו, דבנדרנת טאגור, היה פילוסוף ומנהיג דתי מהקאסטה הברהמינית (כוהני הדת המהווים את המעמד העליון בחברה ההודית), ובילה את מרבית זמנו בנסיעות הרחק מילדיו. טאגור ואחיו התחנכו בעיקר בידי משרתים, וספגו בביתם השפעות תרבותיות מערביות ומסורתיות רחבות מאוד (מרבית האחים נעשו בבגרותם לסופרים, משוררים ואנשי רוח). בגיל 17 נשלח טאגור ללימודי משפטים באנגליה ולאחר ששב לארצו, החל לפרסם שירים, מחזות וסיפורים. יצירתו הותירה רושם חסר תקדים בארצו, אולם נותרה בלתי ידועה ברחבי העולם עד להופעת קובץ שיריו הראשון, "גיטאנג'לי" (בנגלית: מתת-שיר), בתרגום לאנגלית. מאה ושלושת השירים שנכללו בקובץ, כולם בתרגומו של טאגור עצמו, חשפו לראשונה את עבודתו לעיני המערב וחוללו טלטלה בעולם הספרות. בהקדמה שחיבר לספר, כתב המשורר וויליאם באטלר ייטס (זוכה פרס נובל אף הוא) – "השירים האלו, שבשפתם המקורית, כך אומרים האנשים מהודו, הם מלאי ריתמוס עדין, בעלי גווני צבע בלתי ניתנים לתרגום, בעלי מקצב מקורי כל כך - מציגים בהלך מחשבתם עולם שחלמתי עליו במשך כל ימי חיי". בעקבות הופעת הספר, הוענק לטאגור בשנת 1913 פרס נובל לספרות.
לצד עבודתו הספרותית, נודע טאגור בזכות פעילותו החברתית-פוליטית, ובעיקר בזכות תרומתו לתנועת העצמאות ההודית, שאת הכינוי של מנהיגה טבע בעצמו – מאהטמה (הנפש הגדולה). לאחר שזכתה הודו בעצמאותה, נבחר שירו "ג'אנה גאנה מאנה" להימנונה הלאומי הרשמי. מוכרת פחות היתה אהדתו הגדולה לתנועה הציונית, שטאגור האמין שהיא "אחד הבסיסים של השלום והצדק העולמיים", וההערכה שרחש לעם היהודי, שחשב שנועד לגשר בין המזרח והמערב.
ההיכרות בין טאגור ובין פלאום תועדה בשני ספרים שחיברה פלאום: "בת ישראל נודדת" (ירושלים, תרצ"ה) ו"רבינדרא-נת טאגור" (ירושלים, תש"ו). חלק מהמכתבים שלפנינו הובאו בספרים בתרגומה של פלאום וחלקם, כנראה, טרם ראו אור.
מקור: אוסף עוזי אגסי.
1-5. חמש טיוטות, כתובות בכתב-יד גדול ומנוקד, למעשיות ושירי ילדים: • "הבת קול האחרונה" – גרסה שחיבר טשרניחובסקי לאגדה על אביו של רש"י והאבן היקרה. גרסה זו שונה מעט מגרסאות מוכרות יותר של האגדה (בין היתר, שונה מקורה של האבן למקדש בג'ונגל, ותחבולתו של האב הוחלפה בניפוץ של האבן על רצפת ביתו של חשמן). בסוף הסיפור הערה בכתב-יד: "ספור זה שמעתי מפי אמי ז"ל, ולא עלתה אז בדעתי שעתיד אני לספר דבריה לתינוקות של בית ישראל בארץ ישראל"). • הזנבנוע – שיר לילדים על ציפור שמגיעה מהצפון הרחוק בעונת הסתיו (על פי הערה בשולי השיר, מבוסס השם "זנבנוע" על שמה הרוסי של הציפור, המניעה את זנבה תוך כדי הליכה. שם זה לא נקלט בעברית, ובמקומו נבחר שם אחר – "נחליאלי"). • "שירי בדיחותא" – שלושה עשר שירים קצרים עם שעשועי לשון. • "בֻּבָּתי חולה" – שיר ילדים. • "האלה והאלון" – מעשיה לילדים (כפי הנראה, חסר עמוד אחד בטיוטה זו).
על גבי ארבע מהטיוטות נכתב (בשוליים או בצדן האחורי) שם העיתון "דבר לילדים", שנדפס לראשונה בארץ ישראל בשנת 1936 (יתכן שהשירים והמעשיות פורסמו בגיליונות של עיתון זה).
6-11. שישה מכתבים (חמישה מהם כתובים על גבי גלויות) ששלח שאול טשרניחובסקי להיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, 1901-1918. המכתבים עוסקים בעיקר בעבודתו הספרותית של טשרניחובסקי, והם מתעדים את המתחים, הדוחק והאינטריגות ששררו בעולם הספרות העברית אותן השנים: במכתב משנת 1911, מוחה טשרניחובסקי על היחס הרע שמעניקה לו הקהילה הספרותית, ואף מספר כיצד שמע על חגיגות יום הולדתו של מנדלי מוכר ספרים ממש במקרה מפי אחד העם; במכתב משנת 1917, מפציר טשרניחובסקי בקלוזנר להגיע אל ה"ועידה בפטרוגרד" (כנראה – כינוס "אגודת חובבי העברית" שבו הוסב שם האגודה ל"תרבות") ומתוודה ששלח תרגום חדש לאפוס הפיני קָלֶוָלָה אל "הוצאתו של הפונד הביאליקאי" (הוצאת "שטיבל"?); במכתב אחר משנת 1918, מתייחס טשרניחובסקי לכתב העת "שפתנו" ו"זכרונות ועד הלשון", ומציע לשלוח רשימה של שמות פטריות בעברית.
המכתבים כתובים בלשון לבבית מאוד, והם נחתמים בביטויי חיבה מפליגים, המשקפים את הקרבה הגדולה בין השניים: "רעך מנשקך", "בנשיקת רעים", "כ[ו]לו שלך", וכדומה.
חוקר הספרות וההיסטוריון יוסף קלוזנר, מהחשובים שבאנשי הרוח בתקופת "התחייה", הכיר את טשרניחובסקי עוד בנעוריו והיה ידידו כל חייו. קלוזנר ליווה את טשרניחובסקי עוד כשעשה את צעדיו הראשונים כמשורר, ומיד לאחר צאת ספרו הראשון, "חזיונות ומנגינות", פרסם מאמר בקורת תחת הכותרת "משורר בחסד עליון". לאורך השנים סייע לו בפרסום עשרות משיריו (בעיקר בכתב העת שערך – "השלח"), חיבר למעלה מעשרים מאמרים מקיפים על יצירתו וסמוך לאחר פטירתו כתב ספר מסכם: "שאול טשרניחובסקי, האדם והמשורר" (ירושלים, תש"ז).
שאול טשרניחובסקי (1875-1943) – רופא, משורר ומתרגם; מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה. ספר שיריו הראשון, "חזיונות ומנגינות" (חלק ראשון), ראה אור בשנת 1898, ונחשב לאבן-דרך בתולדות הספרות העברית. בשנים 1906-1899 למד רפואה באוניברסיטת היידלברג, ולאחר שובו לרוסיה נאלץ לחלק את זמנו בין רפואה וכתיבת שירה. בשנת 1931 עלה לארץ ישראל. טשרניחובסקי חתום על כמה מהישגיה המרשימים ביותר של "תקופת התחייה", ועבודתו הציגה שפע של מסורות אירופאיות בלבוש עברי חדש. לצד שיריו שלו, העמיד טשרניחובסקי גם כמה מהתרגומים החשובים ביותר לעברית, ובראשם תרגומיו לשירת הומרוס – האודיסיאה והאיליאדה.
מצורף: תצלום דיוקן של שאול טשרניחובסקי, חתום בחתימת ידו ומתוארך: תל-אביב, 1935. מחולק בצדו האחורי לשימוש כגלויה.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
מקור: אוסף עוזי אגסי.
במהלך חייה הקצרים הספיקה רחל המשוררת לתרגם כמות צנועה של שירים מאת משוררים שאהבה במיוחד. שירים אלה, עשרים ושישה בסך הכל, פורסמו ברובם לאחר מותה, והם מלמדים על השפעותיה הספרותיות, שורשיה התרבותיים וטעמה האישי. לפנינו שלושה תרגומים בכתב-ידה: שני תרגומים למשוררים מן הקלאסיקה הרוסית ושיר אחד מאת משוררת ידועה פחות – ישע (ג'סי) סמפטר, שהייתה שכנתה של רחל בירושלים והכירה אותה באופן אישי. השירים:
1. "אל נא תשירי" (Непой, красавица, примне), תרגום לשיר מאת אלכסנדר פושקין, המוקדש לאחת מאהבותיו – אנה אולנינה (השיר המקורי נכתב בשנת 1828, לאחר ששמע פושקין את אולנינה מאלתרת על פסנתר בביתה). תרגומה של רחל פורסם בעיתון "דבר" בשנת 1939, ומאוחר יותר הולחן בידי ירוסלב יעקובוביץ' והופיע באלבומה של ענת עצמון – "לילה, כר ודמות עלמה" (שם הלקוח מתוך השיר גם כן).
2. "אי ילדך השחור, איהו" (Где, высокая, твой, цыганенок…), תרגום לשיר מאת אנה אחמטובה. נכתב במקור בשנת 1914. בשורה הראשונה מופיעה מילה אחת מחוקה ומתוקנת.
3. "עיר בשמים", תרגום מאנגלית לשיר מאת ישע (ג'סי) סמפטר. בשוליים העליונים רישום מעניין בכתב יד – לצד שם המחברת מופיעים שלושה שמות מחוקים: "ישע?"; "ג'סי"; ו"ישע סמטר". תרגום זה מופיע גם במכתב ששלחה רחל בתקופה שבה התגוררה בירושלים (בשנים 1924-1925), וככל הנראה הוא נכתב בתקופה זו (ראו: מכירת "קדם" מס' 64, פריט 259).
רחל המשוררת (רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע, 1890-1931), ילידת האימפריה הרוסית, מן המשוררות הבולטות בשירה העברית המודרנית. בשנת 1909 הגיע לביקור בארץ ישראל, הוקסמה מחיי המושבות והחליטה להשתקע ברחובות. הבית שבו התגוררה עם שתיים מאחיותיה, שושנה ובת שבע, זכה לימים לכינוי "מגדל שלוש האחיות". בשנת 1911 הצטרפה לקבוצת ההכשרה "חוות העלמות" שעל שפת הכינרת, ובתקופה זו הכירה כמה מהדמויות המזוהות ביותר עם תקופת העלייה השנייה: אהרן דוד גורדון, ברל כצנלסון, זלמן שזר (שכמה משיריה הוקדשו לו) ואחרים. לימים סיפרה שתקופה זו הייתה היפה בחייה.
בשנת 1914, בעת שביקרה כמה מבני משפחתה ברוסיה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ורחל נאלצה להמתין עד סופה כדי לשוב ארצה. כשהגיעה, לבסוף, לחופי הארץ על סיפון האוניה "רוסלאן", התגלו אצלה סימנים ראשונים של מחלת השחפת. בתחילה הורשתה להתגורר בקבוצת דגניה, אולם לאחר שמצבה החמיר התבקשה לעזוב (נוסח ההודעה, לפי עדותה, היה: "את חולה ואנחנו בריאים. לכן את צריכה לעזוב"). בשנותיה האחרונות נדדה בין ערים שונות בארץ, ולבסוף, כשנואשה מהתקווה להחלים, עברה להתגורר בעליית גג קטנה בתל-אביב, בבית סמוך לים, והתפרסמה בדוחק מפרסום שירים בעיתון. מרבית שיריה חוברו בתקופה זו. לאחר מותה נעשתה רחל לאחר המשוררות הידועות והאהובות בקרב קוראי העברית, רבים משיריה הולחנו והוקלטו ורחובות רבים בארץ נקראו על שמה.
שלושה דפים (עמוד כתוב בכל דף). גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב-בינוני. סימני קיפול אופקיים. כתמים וקמטים קלים. קרעים וקרעים חסרים בשוליים של שני דפים (קלים, ללא נזק לטקסט).
הספר "זר שירים ליוכבד בת מרים במלאת לה שבעים" ראה אור בשנת 1971, כפי הנראה ביוזמת העורך הספרותי והמשורר עזריאל אוכמני, ידידה של המשוררת. לצורך הכנתו, התבקשו מספר משוררים שהכירו את בת מרים, רובם ככולם משוררים עבריים מן השורה הראשונה, לבחור שיר שברצונם להקדיש לה ולהעתיקו בכתב-ידם לקראת הדפסה. התוצאה – מהדורה חגיגית בפורמט אלבומי, ראתה אור בהוצאת "ספריית פועלים" ונדפסה בעותקים ממוספרים.
לפנינו עשרים וארבעה שירים, מועתקים בכתב יד גדול ומנוקד, שהכינו המשוררים השונים עבוד הספר. השירים השונים נבחרו או נכתבו במיוחד עבור בת מרים, והם משקפים היטב את מעמדה בספרות העברית: השיר "ידידות" מאת זלדה (במכתב מצורף ששלחה זלדה לאוכמני, היא מעידה על "הקרבה הגדולה" שחשה לשירי בת מרים); השיר "וכך הכרתי את פניך" מאת אבא קובנר, ידידה הקרוב של המשוררת, המתאר את פניה כ"פני אם בחלון, אמרת ים לסוף מדבר"; השיר "מַכֶּה גופו אהבה" מאת יאיר הורוביץ; השיר "הרוח" מאת תרצה אתר; וכן שירים מאת אברהם חלפי, יהונתן גפן, דן פגיס, ט. כרמי, אמיר גלבע, שמעון הלקין ומשוררים נוספים. אחד השירים, שיר ארוך בשם "היד והמצח" מאת עזרא זוסמן, לא נדפס בסופו של דבר בספר.
המשוררת יוכבד בת מרים (1901-1980) נולדה בעיר קפליץ' שברוסיה הלבנה. את שם משפחתה המקורי, ז'לזניאק, שינתה בגיל שבע עשרה לשמה של המשוררת הראשונה בתולדות ישראל – מרים הנביאה. בראשית שנות העשרים יצאה ללימודי הוראה באודסה ובמוסקבה, ובשנים אלה החלה לפרסם שירים ראשונים בעיתונים. בשנת 1927 עקרה לפריז ושנה אחר כך עלתה לארץ ישראל. בארץ זכו שיריה להערכה עמוקה, ועד שנות הארבעים נעשתה בת מרים לאחת המשוררות הבולטות בשירה הארצישראלית החדשה. שירתה נקטעה לאחר שהתבשרה על נפילתו של בנה, נחום "זוזיק", בקרבות מלחמת העצמאות – בת מרים נדרה נדר שתיקה, התלבשה בשחורים בלבד וחדלה מלפרסם שירים (ידועים שני שירים בלבד שכתבה בתקופה זו). למרות שתיקתה, הוענק לה בשנת 1964 פרס ביאליק ובשנת 1972 – פרס ישראל לספרות. לצד המשוררות רחל, אלישבע ואסתר ראב, נחשבת בת מרים לאחת מ"ארבע האמהות" של השירה העברית החדשה.
24 שירים (מקצתם כתובים על גבי יותר מעמוד אחד). גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
מצורפים: העתק נוסף של השיר "עשרים שנה בגיא" מאת דן פגיס; שלושה מכתבים שנשלחו מאת המשוררים אל עזריאל אוכמני; כרטיס ברכה שנשלח מאת שמעון הלקין ליוכבד בת מרים; הספר "זר שירים ליוכבד בת מרים במלאת לה שבעים", הוצאת ספרית פועל, הקיבוץ הארצי, תל-אביב, 1971.
מקור: אוסף עוזי אגסי.
זיגמונד פרויד היה אחד ההוגים המושמצים ביותר בגרמניה הנאצית, וכבר ב-1933 נערכו בגרמניה שריפות פומביות של ספריו. ימים ספורים לאחר סיפוחה של אוסטריה בשנת 1938, נבזז ביתו של פרויד ובתו אנה נעצרה בידי הגסטאפו. למזלו הרב, היה אחד הקצינים הנאצים הגבוהים, הממונה על נכסי היהודים באוסטריה אנטון סוורוואלד, מעריץ מושבע של כתביו, והלה סייע לו ולבני משפחתו להימלט מאוסטריה. ביום 4 ביוני 1938 חצו פרויד, אשתו מרתה ובתו אנה את הגבול לצרפת ומשם עברו לאנגליה, שם התקבלו בזרועות פתוחות.
המכתב כתוב על גבי נייר מכתבים רשמי עם כתובתו החדשה של פרויד בלונדון, בית מספר 39 ברחוב Elsworthy, ומתעד את ימיו הראשונים בעיר. בפתח המכתב מתייחס פרויד, כנראה, למזכרת שהעניקה לו סטונבורו-ויטגנשטיין לפני צאתו לדרך – קמע חדש לאוסף העתיקות שלו: " הקמע הוכיח את עצמו עד כה. הנסיעה היתה קלה, קבלת הפנים באנגליה היתה לבבית באופן מחמיא, מזג האוויר נאה באופן מפתיע, והבית שבני הארכיטקט בחר עבורנו למגורים זמניים – נוח" (פרויד טיפח במשך עשרות שנים אוסף עתיקות מהמזרח הקדום ומאסיה, ולפני שנמלט מווינה דאג להעבירו לאנגליה; חלק חשוב מהאוסף הוקדש לקמעות). בהמשך, מתייחס פרויד לטרגדיה האישית שפקדה את סטונברו-ויטגנשטיין מעט לפני כתיבת המכתב – התאבדות בעלה-לשעבר. פרויד כותב בנימה מלאת הזדהות ודאגה, ואף מציע "אבחנה" קצרה לסטונבורו-ויטגנשטיין: "כבר מזמן היה בדעתי לשלוח לך מכתב [...] האגרת שחורת-השוליים [מודעת האבל] כמובן זירזה אותי לעשות את אשר התכוונתי. דבר ממה ששמעתי ממך לא הכין אותי לכך. אני חושב על מלנכוליה [...] אני יכול לדמיין היטב באיזה מצב נפשי מסוכסך וכואב המאורע הזה הציב אותך. האם משהו בנסיבות חייך החיצוניות ישתנה כעת? האם תישארי בווינה? יש לי עוד כל כך הרבה שאלות אחרות".
אף שפרויד נמנע לאורך המכתב מלהזכיר במפורש את המצב השורר בווינה, באחת השורות מופיעה התייחסות מרומזת, ארסית והומוריסטית לשינוי שחל בארצו: " הגן והנוף בפארק בגבעת פרימרוז הם יותר מאשר תחליף הולם לגרינצינג, היכן שהגאולייטר בירקל היה נעשה כעת לשכן ממול" (פרויד נהג לבלות את חופשות הקיץ בפרבר הפסטורלי של וינה גרינצינג, לצד רבים מהאינטלקטואלים הגרמנים של תקופתו; לאחר סיפוח וינה לגרמניה הנאצית, קבע המושל החדש והממונה על ביצוע האנשלוס, יוזף בירקל, את ביתו בפרבר זה). המכתב נחתם במילים: "מקווה לשמוע ממך בקרוב, בהבעת אהדה לבבית, שלך, פרויד".
זיגמונד פרויד (1856-1939), אבי הפסיכואנליזיה, מגדולי האינטלקטואלים ומן הדמויות המשפיעות ביותר במאה העשרים. בגיל 17 התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה ובשנים הבאות פרסם מספר מחקרים רפואיים בתחומים מגוונים. בשנת 1895 פרסם ביחד עם מורו, יוזף ברויר, את הספר "מחקרים על היסטריה", שבו תיאר לראשונה שיטת טיפול באמצעות שיחה עם החולה, כאשר הלה מספר על מצוקותיו תוך כדי שכיבה על ספה. בעקבות ספר זה פרסם פרויד שורה של מחקרים פורצי דרך על חיי הנפש: "טוטם וטאבו", "פשר החלומות", "מעבר לעקרון העונג" וחיבורים רבים נוספים, שחוללו מהפכה בתפישת הנפש המערבית. פרויד נפטר בחודש ספטמבר 1939, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. בעקבות הכאבים העזים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו ומת ממנה מוגדלת של מורפיום.
נמענת המכתב, מרגרט סטונבורו-ויטגנשטיין (1882-1958), היתה אחותם של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין והפסנתרן פאול ויטגנשטיין. בשנת 1905 נישאה לאספן האמנות ג'רום סטונבורו. דמותה הונצחה בפורטרט מעשה ידי גוסטב קלימט, שהעניק לה את הציור כמתנת חתונה. לאחר מלחמת העולם הראשונה מונתה סטונבורו-ויטגנשטיין לנציגת "מנהל הסעד האמריקני" (American Relief Administration) באוסטריה, ושמשה כיועצת במוסדות לבני נוער. בתפקידה זה הכירה לראשונה את זיגמונד פרויד. במשך שנתיים טיפל בה פרויד בשיטת הפסיכואנליזה, ולאחר מכן נותרו השניים בקשר עד מותו של פרויד. נישואיה לבעלה הסתיימו בגירושין בשנת 1938. מעט אחר כך, שישה ימים בלבד לפני ששלח פרויד את המכתב שלפנינו, נטל בעלה את חייו.
[1] דף (שני עמודים כתובים), 23.5 ס"מ. מצב טוב. סימן קיפול אופקי. מעט כתמים ופגמים, בעיקר בשוליים.