מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove ישראל filter ישראל
- and (21) Apply and filter
- israel (15) Apply israel filter
- ומדינת (10) Apply ומדינת filter
- ציונות, (10) Apply ציונות, filter
- ציונות (10) Apply ציונות filter
- ארץ (10) Apply ארץ filter
- of (10) Apply of filter
- palestin (10) Apply palestin filter
- state (10) Apply state filter
- the (10) Apply the filter
- zionism (10) Apply zionism filter
- zionism, (10) Apply zionism, filter
- וארצות (6) Apply וארצות filter
- תבל (6) Apply תבל filter
- קהילות (6) Apply קהילות filter
- אמריקנה (6) Apply אמריקנה filter
- americana (6) Apply americana filter
- communiti (6) Apply communiti filter
- jewish (6) Apply jewish filter
- worldwid (6) Apply worldwid filter
- וארץ (5) Apply וארץ filter
- ומסמכים (5) Apply ומסמכים filter
- ירושלים (5) Apply ירושלים filter
- מכתבים (5) Apply מכתבים filter
- document (5) Apply document filter
- eretz (5) Apply eretz filter
- jerusalem (5) Apply jerusalem filter
- letter (5) Apply letter filter
מציג 1 - 12 of 21
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $6,000
הערכה: $10,000 - $15,000
לא נמכר
דף גדול בכתב-יד, אגרת בשפה הערבית שנשלחה מטעם קהילת יהודי צפת, אל הקונסולים של מדינות אירופה [שישבו בחיפה], עם קריאה נרגשת לעזרה בעקבות חורבן העיר ברעידת האדמה, ובעקבות הפרעות שספגה הקהילה קודם לכן בעת "מרד הפלאחים"; בחותמת האדמו"ר רבי אברהם דוב מאווריטש בעל "בת עין", וחותמת רבי גרשון מרגליות [ראש עדת החסידים]. צפת, שבט [תקצ"ז] 1837. מסמך היסטורי לתולדות קהילת צפת.
דף בפורמט גדול, כתוב בערבית. בשולי האגרת, בצד שמאל, חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "אברהם דוב - נציג נתיני רוסיה בצפת" (תרגום מערבית), ולצדה חותמתו (בעברית): "אברהם דוב מזיטמר". בצד ימין, מופיעה חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "גרשון - נציג נתיני אשכנז" (תרגום מערבית), עם חותמתו (בעברית - קשה לקריאה).
באגרת מתואר מצבם הקשה של יהודי צפת לאחר רעידת האדמה שבה נהרגו כאלפיים מיהודי העיר, טרגדיה שנוספה על הפרעות והביזה הגדולה שערך אספסוף ערבי מקומי ביהודי העיר זמן קצר קודם לכן, במהלך "מרד הפלאחים". הם כותבים על הזוועות שחוו במהלך הפרעות, ביניהם רצח ופציעה של אנשים, נשים וטף, חילול כבודן של נשים, ועוד, ומספרים שאל הצרות האלה נוספה כעת רעידת האדמה שהחריבה את בתיהם על מעט הרכוש שנותר להם, הרגה אלפים, והותירה פצועים רבים ללא מזון וללא כל קורת גג. הכותבים מבקשים מקונסולי המדינות להתערב לטובתם ולפעול שיקבלו תמיכה ועזרה.
בראשית המאה ה-19 היתה צפת אחת מן הקהילות החשובות בארץ ישראל. מלבד הקהילה הספרדית, התקיימו בה שתי קהילות ידועות: קהילה חסידית, מיסודם של תלמידי הבעש"ט, ולצדה קהילת תלמידי הגר"א. בשנות השלושים של המאה ה-19 (שנות התק"צ) עמד בראש העדה החסידית האדמו"ר רבי אברהם דוב מאווריטש. בראש קהילת ה"פרושים" עמד רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א. באותה עת פקדו את העיר שני אסונות גדולים שהביאו לחורבנה: הראשון הוא פרעות צפת שבאו בעקבות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד (1834), והשני - ה"רעש" - רעידת האדמה הקטלנית בשנת תקצ"ז (1837).
מרד הפלאחים פרץ בעקבות גזירת הגיוס של מוחמד עלי, שליט מצרים (ששלט גם על ארץ ישראל), ובנו איברהאים פאשה, שהחילה חובת גיוס כללית על האוכלוסיה המקומית. השבטים המוסלמים התקוממו נגד חובת הגיוס הזו ויצאו למרד עממי. במהלכו ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית, שכללו מעשי שוד, רצח ועינויים אכזריים. קהילת צפת היתה אחת הנפגעות העיקריות בפרעות אלו. מלבד הפגיעות בנפש, ערכו המורדים ביזה ברכוש היהודי. שדדו את תכולת הבתים הפרטיים והחריבו אותם, התפרצו לבתי הכנסיות ובתי המדרשות, קרעו וחיללו ספרי תורה וספרי קודש. הם התפרצו גם לבית הדפוס של רבי ישראל ב"ק, הרסו את המכונות ואת הציוד, והשחיתו את הספרים שבו. רק הספר "פאת השולחן" של רבי ישראל משקלוב, שעמד על מכבש הדפוס, ניצל בנס. הספר נדפס לאחר שיקום בית הדפוס, בשנת תקצ"ו, ובהקדמתו תיאר רבי ישראל את המאורעות: "מרדו גויי פראי אדם שכנים הרעים אשר בעירנו וכפרים בשר המושל בכל ארץ מצרים וא"י והסירו מורא המלכות ויבואו על העיר חגורי חרבות ורמחות בכל בתינו להשמיד ולהרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד... שללו וגזלו כל אשר בבתינו וישברו כלי הבית וחלונות ויקחו כל מידי דמיכל ומשתי.... ויריקו כל העיר... ויחרבו כל הדפוס ושללוהו... באו גוים בנחלת ה'... בתי מדרשנו ובכ"נ ויטמאו היכלי קדשינו וישליכו כל חמדתינו ספרי תורתינו ארצה ויענו נשים כשרות עליהם...".
בעוד הקהילה מלקקת את פצעיה מהפרעות הגיעה רעידת האדמה והחריבה כליל את העיר. רעידת האדמה אירעה בכ"ד טבת תקצ"ז, בשעת תפלת מנחה בבתי הכנסיות. היא פגעה גם בטבריה, שכם וערים נוספות, אך הנפגעת העיקרית היתה העיר צפת. רבי ישראל משקלוב, ששהה באותה עת בירושלים, תיאר את האסון באיגרת ששלח אל ה"חתם סופר": "גדול היה השבר בגליל הקודש: נחרבו הבתים והבתי כנסיות כולם דספרדים ואשכנזים ונהרגו צדיקים, חסידים ומלמדים עם תלמידיהם ונשים ותשב"ר ויונקי שדים. אוי לדור שכך עלתה בימיו... מכוללנו שבצפת ניצלו ר"פ נפשות... וק"מ נפשות נמקו ונהרגו בעו"ה... וארבעים לא נמצאו ובתיהם קבריהם. ומכולל החסידים הי"ו נהרגו ת"ק נפשות וכמו ת"ק נשארו... ומכולל הספרדים הי"ו נהרגו רובם וכל הרבנים החכמים הצדיקים הטובים..." (אגרות סופרים, חלק ב, סימן סב).
תיאור נוסף של האסון מופיע באגרת אחרת ששלח רבי ישראל משקלוב אל רבי צבי הירש לעהרין. שם מודיע לו כי האדמו"ר בעל "בת עין" ורבי גרשון מרגליות (החותמים לפנינו) שרדו את רעידת האדמה: "יבושרו כי גם ידי"ן [=ידיד נפשי] הרב הה"ג כמהר"ר אברהם דוב נר"ו והרב כמהר"ר גרשון מרגליות נר"ו נשארו לחיים..." (יערי, אגרות ארץ ישראל, סימן נד).
רבי ישראל משקלוב ראה ברעידת האדמה חלק מסימני הגאולה [בעקבות מאמר חז"ל: "בעקבתא דמשיחא הגליל יחרב"], אך ה"חתם סופר" מצא לכך סיבה אחרת. בהספד שנשא "על מיתת צדיקים ועל חורבן ארץ הגליל" בבית הכנסת בפרשבורג, בחודש אייר באותה שנה, אמר ה"חתם סופר" כי רעידת האדמה אירעה כעונש על כך שהעולים העדיפו את העיר צפת על פני העיר ירושלים: "רעידת הארץ הוא מקנאת ירושלים, וקנאת ירושלים עשתה זאת... והנה נשכחה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת... וכל העולים לא"י לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלם נשכחה לגמרי... שגם בזמן הזה מצוה לעלות לרגל לירושלם... וצדיק ה' המביט לארץ ותרעד..." (דרשות חת"ס, חלק ב', עמ' 778-780).
האדמו"ר בעל "בת עין" החתום לפנינו, סבל רבות גם בפרעות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד ורוב רכושו נשדד. לאחר מכן ניצל בנס מרעידת האדמה בשנת תקצ"ז. מפורסם הסיפור על נס הצלתו בעת הרעש. כאמור, רעידת האדמה אירעה בשעת תפילת המנחה. הרב מאווריטש הזהיר את חסידיו שלא לצאת מבית הכנסת, נשכב על הארץ בבית מדרשו, וכל הקהל סביבו אוחזים באבנטו. כל הבנין התמוטט, מלבד שטח מצומצם בו היו הרב והציבור [לאחר זמן סיפר הרב מאווריטש, כי ראה שהרעש היה שלא כדרך הטבע, כשאבנים נזרקו לצדדים ולא נפלו למטה לארץ מחמת הכובד, הבין שכח הסטרא-אחרא תקיף, לכן נשכב בהכנעה על הארץ, לקיים את הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם"]. בשלט בבית מדרשו בצפת, שתלוי עד היום, נכתב: "מה נורא המקום הזה, בית מדרש ר' אברהם דב האדמו"ר מאבריטש זצ"ל, שחזה את הרעש הגדול על צפת תובב"א בתקצ"ז ובזכותו הגדולה ניצל חצי ביהמ"ד מחורבן והאדמו"ר ותלמידיו שרדו בחיים".
האגרת שלפנינו נכתבה כחודש לאחר רעידת האדמה. בעקבות רעידת האדמה עזבו רבי ישראל משקלוב וחבריו את העיר צפת וביססו את קהילת ה"פרושים" בירושלים. בשנה שלאחר מכן שוב נפגעה העיר צפת מביזה שערכו השבטים הדרוזים, אז נשבה האדמו"ר בעל "בת עין" ושוחרר לאחר שהקהילה שילמה כופר עבורו.
האדמו"ר הקדוש רבי אברהם דוב מאווריטש (תקכ"ה-תר"א), מגדולי החסידות המפורסמים. מתלמידי רבי נחום מטשרנוביל ובנו רבי מרדכי, ומתלמידי רבי זושא מאניפולי ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. עמד בקשרים גם עם הרב מאפטא, רבי ישראל מרוז'ין, רבי אהרן מטשרנוביל ורבי אהרן מזיטומיר. כיהן תקופה קצרה כאב"ד חמעלניק, אך רוב שנותיו (כארבעים שנה) היה אב"ד העיר אווריטש שעל שמה נודע כ"הרב הקדוש מאווריטש". בשנת תקפ"ה עבר לעיר זיטומיר ונתמנה שם לראב"ד בית הדין.
בשנת תקצ"ג עלה לארץ-ישראל, לעיר צפת בה יסד את בית מדרשו והיה רבן ומנהיגן של קהילות החסידים בעיר צפת. אישיותו הגדולה הביאה לקירוב לבבות גדול בין כל חלקי הקהילה החסידית ובקשרים עם הקהילה הספרדית וקהילת ה"פרושים". הגאון רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א וראש קהילת ה"פרושים" העריצו מאד ובצוותא חדא ניהלו את כל עניני הציבור בעיר. היה לומד בחברותא עם הרב הקדוש רבי ליב "בעל היסורים". השיב רבים מעוון והיה מייעץ לבעלי-התשובה לעסוק הרבה בלימוד משניות.
באסונות שפקדו את צפת בשנים תקצ"ד-תקצ"ח התגלתה ביתר שאת דמותו הרוחנית כאב, מנהיג ואחיסמך לכל הניצולים, על אף שהיה בעצמו בין הנפגעים. פעל רבות להשגת סיוע ועזרה מבחוץ (כפי שמשתקף גם מהמסמך שלפנינו), שיקם מחדש את קהילת צפת, ולא נתן לנטוש את העיר הקדושה. נפטר במגפת הדבר בשנת תר"א ולאחר פטירתו פסקה המגפה. נקבר במערת הצדיקים בבית החיים של צפת, על יד קברם של רבי אריה ליב מוולטישסק ורבי דוד שלמה בעל ה"לבושי שרד". סיפורי מופת רבים מסופרים על גודל קדושתו וכוחו הגדול לפעול ישועות עבור עם ישראל. [עד היום כסא מושבו עומד בבית מדרשו "בת עין" בעיר העתיקה בצפת, שם גם נמצאים ספר התורה שלו עם ארון הקודש והבימה המקורית ועוד חפצי קודש המיוחסים אליו. גבאי בית הכנסת מספרים על ישועות שנושעו אנשים לאחר ישיבה על כסאו]. ספרו הקדוש "בת עין" נדפס בירושלים תר"ז ובזיטומיר תר"י, במהדורות שונות זו מזו, ונחשב לאחד מספרי היסוד של תורת החסידות.
דף גדול, 68 ס"מ. נייר עבה. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. מספר קרעים בסימני הקיפול.
מקור: אוסף ז'אן ז'אק פייר דמזון (1807-1873), מזרחן ודיפלומט רוסי, פרופסור לשפות המזרח התיכון.
דף בפורמט גדול, כתוב בערבית. בשולי האגרת, בצד שמאל, חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "אברהם דוב - נציג נתיני רוסיה בצפת" (תרגום מערבית), ולצדה חותמתו (בעברית): "אברהם דוב מזיטמר". בצד ימין, מופיעה חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "גרשון - נציג נתיני אשכנז" (תרגום מערבית), עם חותמתו (בעברית - קשה לקריאה).
באגרת מתואר מצבם הקשה של יהודי צפת לאחר רעידת האדמה שבה נהרגו כאלפיים מיהודי העיר, טרגדיה שנוספה על הפרעות והביזה הגדולה שערך אספסוף ערבי מקומי ביהודי העיר זמן קצר קודם לכן, במהלך "מרד הפלאחים". הם כותבים על הזוועות שחוו במהלך הפרעות, ביניהם רצח ופציעה של אנשים, נשים וטף, חילול כבודן של נשים, ועוד, ומספרים שאל הצרות האלה נוספה כעת רעידת האדמה שהחריבה את בתיהם על מעט הרכוש שנותר להם, הרגה אלפים, והותירה פצועים רבים ללא מזון וללא כל קורת גג. הכותבים מבקשים מקונסולי המדינות להתערב לטובתם ולפעול שיקבלו תמיכה ועזרה.
בראשית המאה ה-19 היתה צפת אחת מן הקהילות החשובות בארץ ישראל. מלבד הקהילה הספרדית, התקיימו בה שתי קהילות ידועות: קהילה חסידית, מיסודם של תלמידי הבעש"ט, ולצדה קהילת תלמידי הגר"א. בשנות השלושים של המאה ה-19 (שנות התק"צ) עמד בראש העדה החסידית האדמו"ר רבי אברהם דוב מאווריטש. בראש קהילת ה"פרושים" עמד רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א. באותה עת פקדו את העיר שני אסונות גדולים שהביאו לחורבנה: הראשון הוא פרעות צפת שבאו בעקבות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד (1834), והשני - ה"רעש" - רעידת האדמה הקטלנית בשנת תקצ"ז (1837).
מרד הפלאחים פרץ בעקבות גזירת הגיוס של מוחמד עלי, שליט מצרים (ששלט גם על ארץ ישראל), ובנו איברהאים פאשה, שהחילה חובת גיוס כללית על האוכלוסיה המקומית. השבטים המוסלמים התקוממו נגד חובת הגיוס הזו ויצאו למרד עממי. במהלכו ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית, שכללו מעשי שוד, רצח ועינויים אכזריים. קהילת צפת היתה אחת הנפגעות העיקריות בפרעות אלו. מלבד הפגיעות בנפש, ערכו המורדים ביזה ברכוש היהודי. שדדו את תכולת הבתים הפרטיים והחריבו אותם, התפרצו לבתי הכנסיות ובתי המדרשות, קרעו וחיללו ספרי תורה וספרי קודש. הם התפרצו גם לבית הדפוס של רבי ישראל ב"ק, הרסו את המכונות ואת הציוד, והשחיתו את הספרים שבו. רק הספר "פאת השולחן" של רבי ישראל משקלוב, שעמד על מכבש הדפוס, ניצל בנס. הספר נדפס לאחר שיקום בית הדפוס, בשנת תקצ"ו, ובהקדמתו תיאר רבי ישראל את המאורעות: "מרדו גויי פראי אדם שכנים הרעים אשר בעירנו וכפרים בשר המושל בכל ארץ מצרים וא"י והסירו מורא המלכות ויבואו על העיר חגורי חרבות ורמחות בכל בתינו להשמיד ולהרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד... שללו וגזלו כל אשר בבתינו וישברו כלי הבית וחלונות ויקחו כל מידי דמיכל ומשתי.... ויריקו כל העיר... ויחרבו כל הדפוס ושללוהו... באו גוים בנחלת ה'... בתי מדרשנו ובכ"נ ויטמאו היכלי קדשינו וישליכו כל חמדתינו ספרי תורתינו ארצה ויענו נשים כשרות עליהם...".
בעוד הקהילה מלקקת את פצעיה מהפרעות הגיעה רעידת האדמה והחריבה כליל את העיר. רעידת האדמה אירעה בכ"ד טבת תקצ"ז, בשעת תפלת מנחה בבתי הכנסיות. היא פגעה גם בטבריה, שכם וערים נוספות, אך הנפגעת העיקרית היתה העיר צפת. רבי ישראל משקלוב, ששהה באותה עת בירושלים, תיאר את האסון באיגרת ששלח אל ה"חתם סופר": "גדול היה השבר בגליל הקודש: נחרבו הבתים והבתי כנסיות כולם דספרדים ואשכנזים ונהרגו צדיקים, חסידים ומלמדים עם תלמידיהם ונשים ותשב"ר ויונקי שדים. אוי לדור שכך עלתה בימיו... מכוללנו שבצפת ניצלו ר"פ נפשות... וק"מ נפשות נמקו ונהרגו בעו"ה... וארבעים לא נמצאו ובתיהם קבריהם. ומכולל החסידים הי"ו נהרגו ת"ק נפשות וכמו ת"ק נשארו... ומכולל הספרדים הי"ו נהרגו רובם וכל הרבנים החכמים הצדיקים הטובים..." (אגרות סופרים, חלק ב, סימן סב).
תיאור נוסף של האסון מופיע באגרת אחרת ששלח רבי ישראל משקלוב אל רבי צבי הירש לעהרין. שם מודיע לו כי האדמו"ר בעל "בת עין" ורבי גרשון מרגליות (החותמים לפנינו) שרדו את רעידת האדמה: "יבושרו כי גם ידי"ן [=ידיד נפשי] הרב הה"ג כמהר"ר אברהם דוב נר"ו והרב כמהר"ר גרשון מרגליות נר"ו נשארו לחיים..." (יערי, אגרות ארץ ישראל, סימן נד).
רבי ישראל משקלוב ראה ברעידת האדמה חלק מסימני הגאולה [בעקבות מאמר חז"ל: "בעקבתא דמשיחא הגליל יחרב"], אך ה"חתם סופר" מצא לכך סיבה אחרת. בהספד שנשא "על מיתת צדיקים ועל חורבן ארץ הגליל" בבית הכנסת בפרשבורג, בחודש אייר באותה שנה, אמר ה"חתם סופר" כי רעידת האדמה אירעה כעונש על כך שהעולים העדיפו את העיר צפת על פני העיר ירושלים: "רעידת הארץ הוא מקנאת ירושלים, וקנאת ירושלים עשתה זאת... והנה נשכחה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת... וכל העולים לא"י לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלם נשכחה לגמרי... שגם בזמן הזה מצוה לעלות לרגל לירושלם... וצדיק ה' המביט לארץ ותרעד..." (דרשות חת"ס, חלק ב', עמ' 778-780).
האדמו"ר בעל "בת עין" החתום לפנינו, סבל רבות גם בפרעות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד ורוב רכושו נשדד. לאחר מכן ניצל בנס מרעידת האדמה בשנת תקצ"ז. מפורסם הסיפור על נס הצלתו בעת הרעש. כאמור, רעידת האדמה אירעה בשעת תפילת המנחה. הרב מאווריטש הזהיר את חסידיו שלא לצאת מבית הכנסת, נשכב על הארץ בבית מדרשו, וכל הקהל סביבו אוחזים באבנטו. כל הבנין התמוטט, מלבד שטח מצומצם בו היו הרב והציבור [לאחר זמן סיפר הרב מאווריטש, כי ראה שהרעש היה שלא כדרך הטבע, כשאבנים נזרקו לצדדים ולא נפלו למטה לארץ מחמת הכובד, הבין שכח הסטרא-אחרא תקיף, לכן נשכב בהכנעה על הארץ, לקיים את הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם"]. בשלט בבית מדרשו בצפת, שתלוי עד היום, נכתב: "מה נורא המקום הזה, בית מדרש ר' אברהם דב האדמו"ר מאבריטש זצ"ל, שחזה את הרעש הגדול על צפת תובב"א בתקצ"ז ובזכותו הגדולה ניצל חצי ביהמ"ד מחורבן והאדמו"ר ותלמידיו שרדו בחיים".
האגרת שלפנינו נכתבה כחודש לאחר רעידת האדמה. בעקבות רעידת האדמה עזבו רבי ישראל משקלוב וחבריו את העיר צפת וביססו את קהילת ה"פרושים" בירושלים. בשנה שלאחר מכן שוב נפגעה העיר צפת מביזה שערכו השבטים הדרוזים, אז נשבה האדמו"ר בעל "בת עין" ושוחרר לאחר שהקהילה שילמה כופר עבורו.
האדמו"ר הקדוש רבי אברהם דוב מאווריטש (תקכ"ה-תר"א), מגדולי החסידות המפורסמים. מתלמידי רבי נחום מטשרנוביל ובנו רבי מרדכי, ומתלמידי רבי זושא מאניפולי ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. עמד בקשרים גם עם הרב מאפטא, רבי ישראל מרוז'ין, רבי אהרן מטשרנוביל ורבי אהרן מזיטומיר. כיהן תקופה קצרה כאב"ד חמעלניק, אך רוב שנותיו (כארבעים שנה) היה אב"ד העיר אווריטש שעל שמה נודע כ"הרב הקדוש מאווריטש". בשנת תקפ"ה עבר לעיר זיטומיר ונתמנה שם לראב"ד בית הדין.
בשנת תקצ"ג עלה לארץ-ישראל, לעיר צפת בה יסד את בית מדרשו והיה רבן ומנהיגן של קהילות החסידים בעיר צפת. אישיותו הגדולה הביאה לקירוב לבבות גדול בין כל חלקי הקהילה החסידית ובקשרים עם הקהילה הספרדית וקהילת ה"פרושים". הגאון רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א וראש קהילת ה"פרושים" העריצו מאד ובצוותא חדא ניהלו את כל עניני הציבור בעיר. היה לומד בחברותא עם הרב הקדוש רבי ליב "בעל היסורים". השיב רבים מעוון והיה מייעץ לבעלי-התשובה לעסוק הרבה בלימוד משניות.
באסונות שפקדו את צפת בשנים תקצ"ד-תקצ"ח התגלתה ביתר שאת דמותו הרוחנית כאב, מנהיג ואחיסמך לכל הניצולים, על אף שהיה בעצמו בין הנפגעים. פעל רבות להשגת סיוע ועזרה מבחוץ (כפי שמשתקף גם מהמסמך שלפנינו), שיקם מחדש את קהילת צפת, ולא נתן לנטוש את העיר הקדושה. נפטר במגפת הדבר בשנת תר"א ולאחר פטירתו פסקה המגפה. נקבר במערת הצדיקים בבית החיים של צפת, על יד קברם של רבי אריה ליב מוולטישסק ורבי דוד שלמה בעל ה"לבושי שרד". סיפורי מופת רבים מסופרים על גודל קדושתו וכוחו הגדול לפעול ישועות עבור עם ישראל. [עד היום כסא מושבו עומד בבית מדרשו "בת עין" בעיר העתיקה בצפת, שם גם נמצאים ספר התורה שלו עם ארון הקודש והבימה המקורית ועוד חפצי קודש המיוחסים אליו. גבאי בית הכנסת מספרים על ישועות שנושעו אנשים לאחר ישיבה על כסאו]. ספרו הקדוש "בת עין" נדפס בירושלים תר"ז ובזיטומיר תר"י, במהדורות שונות זו מזו, ונחשב לאחד מספרי היסוד של תורת החסידות.
דף גדול, 68 ס"מ. נייר עבה. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. מספר קרעים בסימני הקיפול.
מקור: אוסף ז'אן ז'אק פייר דמזון (1807-1873), מזרחן ודיפלומט רוסי, פרופסור לשפות המזרח התיכון.
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $8,000
הערכה: $10,000 - $15,000
נמכר ב: $15,000
כולל עמלת קונה
מכתב ארוך ומעניין בכתב-ידו ובחתימתו של וורדר קרֶסון, הראשון להתמנות לקונסול ארה"ב בירושלים. נכתב בירושלים (הר ציון) ב-13 בספטמבר 1860 (זמן קצר לפני מותו), ונשלח אל Ann Paschal Jackson בפנסילבניה, ארה"ב. למכתב מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח (עם חותמות הדואר הצרפתי בירושלים וביפו וחותמות נוספות). אנגלית.
וורדר קרסון, מהדמויות המרתקות בהיסטוריה של ירושלים במאה ה-19, נולד למשפחה קווייקרית בארה"ב, זכה להתמנות לקונסול ארה"ב בירושלים (מינוי שבוטל עוד לפני שהספיק להגיע לארץ ישראל) ולבסוף השתקע בעיר, התגייר ובעקבות זאת הועמד למשפט בארה"ב בטענה שנטרפה עליו דעתו.
את המכתב שלפנינו כתב קרֶסון בעודו חולה, זמן קצר לפני מותו, לידידתו Ann Paschal Jackson, חברת הקהילה הקוויקרית בארה"ב. במכתב ניכרת תחושת שייכותו של קרסון לקהילה היהודית של ירושלים. הוא כותב על קדושת העיר ועל רצונו להיקבר בה, על אורח חייו המשלב תפילה ולימוד תורה, על ניתוק הקשר עם משפחתו שבארה"ב, ועל נושאים נוספים, כל זאת תוך שיבוץ פסוקים רבים מן התנ"ך.
את מכתבו פותח קרסון בפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו לה, י). חלקו הראשון של המכתב עוסק במידה רבה בפסוק זה וברעיון שיבת היהודים לציון. בהקשר זה כותב קרסון על תושביה המוסלמים של ארץ ישראל: "הגר, אמו של ישמעאל ושל התורכים של היום היתה אשה רעה מאוד, ובניה היו רעים מאוד, וכך גם רבים מצאצאיהם, על כן אמר ה' לשרה 'גָרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק' (בראשית כא, י). ומדוע? כיוון שלא הגר ולא ישמעאל היו 'פדויי ה''... ובקרוב מאוד הם 'יושלכו' מן הארץ, כפי שמוצהר בפרק נב של ספר ישעיהו, ולא ישובו לציון עם 'פדויי ה''...".
בהמשך המכתב מתייחס קרסון לנסיעתו לארה"ב בשנת 1848 (נסיעה שערך לאחר גיורו, ובמהלכה הועמד למשפט על-ידי בני משפחתו): "בשנת 1848 חזרתי, לבקשתה המפורשת של משפחתי לאמריקה, עד מהרה גיליתי כי עזבתי את שדה בועז [השם "בועז" מתפרש על-ידי קרסון כ"עוז", והמונח "שדה בועז" מייצג עבורו, כפי הנראה, את התחזקות האמונה]... מאחר ומצאתי שכל שיחותיהם... תענוגותיהם – אהבת הממון שלהם, תוביל אותי בסופו של דבר לשדה של חולשה וחטא, ועל כן גמרתי בדעתי לשוב לירושלים, בכל מחיר, בהקדם האפשרי, כפי שעשיתי... כאן אני נמצא, וכאן אני מקווה להניח את עצמותיי".
בתוך דבריו מתאר קרסון את ירושלים, תוך ציטוט מספר תהלים, מישעיהו ומירמיהו, ואף מתאר את אורח חייו היהודי: תפילה שלוש פעמים ביום ("כפי שנאמר על-ידי דוד בתהלים נה, יז"), לימוד תורה, ביקור עניים וחולים, כתיבה, ועוד. כמו כן, מספר קרסון על כמה אנשים שבחרו להתגייר בירושלים, ובהם אישה קתולית ("הרבנים תשאלו אותה ומצאו כי האמת והאור עשו את עבודתם ועל כן לא ניתן לסרב לבקשתה").
וורדר קרסון (Warder Cresson,י 1798-1860, מוכר גם בשמו העברי - מיכאל בועז ישראל בן אברהם), נולד למשפחה אמריקנית אמידה מן הקהילה הקווייקרית בעיר פילדלפיה [הקהילה הקוויקרית היא קהילה נוצרית שנוסדה באנגליה במאה ה-17, ומשם התפשטה למדינות רבות, ובהן ארה"ב. הקהילה דוגלת בשוויון, בפציפיזם ובקשר בלתי מתווך בין האדם לאל]. בשנת 1830 פרסם קרסון את החיבור "בבל הגדולה נופלת!" (Babylon the Great Is Falling!), שהוקיע בכל פה את הניוון שפשט, לדעתו, בנצרות האמריקנית, ובמרוצת השנים הבאות החליף את אמונתו חמש פעמים. לבסוף – אימץ אמונה משיחית התולה את הגאולה בחזרת היהודים לארץ ישראל.
כאשר הוצעה לו, בשנת 1844, משרת הקונסול האמריקני בירושלים, הסכים לקבלה מייד ובלא שכר, ובחודש מאי של אותה השנה, חתם הנשיא ג'ון טיילר על צו מינויו. כאשר הגיעו לבית הלבן שמועות על אמונותיו המשיחיות, הוחלט לבטל את מינויו, אולם קרסון כבר היה בדרכו לארץ, ולכן הודעת הביטול מעולם לא הגיעה לידיו. עם הגעתו לירושלים הכריז על עצמו קרסון כקונסול ארה"ב בעיר, החל להטיף לשיבת היהודים לארץ ואף עסק במכירת מסמכי הגנה ("קפיטולציות") בשם ממשלת ארה"ב. הוא חדל מפעילותו רק כאשר נמסר לו שאם יוסיף להציג את עצמו כקונסול יגורש מן הארץ.
למרות הביטול, החליט קרסון להישאר בארץ ישראל, ובשנת 1848, התגייר ונעשה יהודי. כאשר הגיע לארה"ב במטרה לחסל את עסקיו אחת ולתמיד, הוציאה משפחתו הנוצרית צו בית משפט המורה לאשפזו בטענה שדעתו נטרפה עליו. המשפט עורר עניין ציבורי חסר תקדים, נערך בהשתתפות עשרות עדים (חלקם אנשי שם נודעים כמשה מונטיפיורי ומרדכי עמנואל נח), אולם בסופו – זוכה קרסון והורשה לשוב לארץ ישראל.
בשנותיו האחרונות השתקע בירושלים, התמסר ללימוד תורה והפך לחבר מכובד בקהילה הספרדית היהודית בעיר. במקביל, ערך נסיונות חשובים בחקלאות והכשרה, פתח מספר בתי ספר זעירים לחקלאות בקרבת יפו ואף ניסה לפתוח חווה חקלאית באזור עמק רפאים שבירושלים. הוא הספיק להינשא בשנית לאישה יהודיה בשם רחל מולדנו, ולזוג נולדו שני צאצאים. בשנת 1860 נפטר ממחלה ממושכת. נקבר בהר הזיתים.
מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח המכתב, עם חותמות דואר מהתחנות השונות בדרכו של המכתב מירושלים לפנסילבניה. המכתב נשלח באמצעות הדואר הצרפתי בירושלים (עם חותמת הדואר הנושאת צלב ירושלים), עבר דרך הדואר הצרפתי ביפו (חותמת מיום 15.9.1860) ודרך אלכסנדריה, ליון, פריז ובוסטון.
מכתב: [1] דף מקופל (ארבעה עמודים בכתב-ידו), 26.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. מעט כתמים. מעט קרעים זעירים בשוליים ובקווי הקיפול. מעטפה: 13.5X8 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים קלים. נפתחה בסכין מכתבים בשוליים.
וורדר קרסון, מהדמויות המרתקות בהיסטוריה של ירושלים במאה ה-19, נולד למשפחה קווייקרית בארה"ב, זכה להתמנות לקונסול ארה"ב בירושלים (מינוי שבוטל עוד לפני שהספיק להגיע לארץ ישראל) ולבסוף השתקע בעיר, התגייר ובעקבות זאת הועמד למשפט בארה"ב בטענה שנטרפה עליו דעתו.
את המכתב שלפנינו כתב קרֶסון בעודו חולה, זמן קצר לפני מותו, לידידתו Ann Paschal Jackson, חברת הקהילה הקוויקרית בארה"ב. במכתב ניכרת תחושת שייכותו של קרסון לקהילה היהודית של ירושלים. הוא כותב על קדושת העיר ועל רצונו להיקבר בה, על אורח חייו המשלב תפילה ולימוד תורה, על ניתוק הקשר עם משפחתו שבארה"ב, ועל נושאים נוספים, כל זאת תוך שיבוץ פסוקים רבים מן התנ"ך.
את מכתבו פותח קרסון בפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו לה, י). חלקו הראשון של המכתב עוסק במידה רבה בפסוק זה וברעיון שיבת היהודים לציון. בהקשר זה כותב קרסון על תושביה המוסלמים של ארץ ישראל: "הגר, אמו של ישמעאל ושל התורכים של היום היתה אשה רעה מאוד, ובניה היו רעים מאוד, וכך גם רבים מצאצאיהם, על כן אמר ה' לשרה 'גָרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק' (בראשית כא, י). ומדוע? כיוון שלא הגר ולא ישמעאל היו 'פדויי ה''... ובקרוב מאוד הם 'יושלכו' מן הארץ, כפי שמוצהר בפרק נב של ספר ישעיהו, ולא ישובו לציון עם 'פדויי ה''...".
בהמשך המכתב מתייחס קרסון לנסיעתו לארה"ב בשנת 1848 (נסיעה שערך לאחר גיורו, ובמהלכה הועמד למשפט על-ידי בני משפחתו): "בשנת 1848 חזרתי, לבקשתה המפורשת של משפחתי לאמריקה, עד מהרה גיליתי כי עזבתי את שדה בועז [השם "בועז" מתפרש על-ידי קרסון כ"עוז", והמונח "שדה בועז" מייצג עבורו, כפי הנראה, את התחזקות האמונה]... מאחר ומצאתי שכל שיחותיהם... תענוגותיהם – אהבת הממון שלהם, תוביל אותי בסופו של דבר לשדה של חולשה וחטא, ועל כן גמרתי בדעתי לשוב לירושלים, בכל מחיר, בהקדם האפשרי, כפי שעשיתי... כאן אני נמצא, וכאן אני מקווה להניח את עצמותיי".
בתוך דבריו מתאר קרסון את ירושלים, תוך ציטוט מספר תהלים, מישעיהו ומירמיהו, ואף מתאר את אורח חייו היהודי: תפילה שלוש פעמים ביום ("כפי שנאמר על-ידי דוד בתהלים נה, יז"), לימוד תורה, ביקור עניים וחולים, כתיבה, ועוד. כמו כן, מספר קרסון על כמה אנשים שבחרו להתגייר בירושלים, ובהם אישה קתולית ("הרבנים תשאלו אותה ומצאו כי האמת והאור עשו את עבודתם ועל כן לא ניתן לסרב לבקשתה").
וורדר קרסון (Warder Cresson,י 1798-1860, מוכר גם בשמו העברי - מיכאל בועז ישראל בן אברהם), נולד למשפחה אמריקנית אמידה מן הקהילה הקווייקרית בעיר פילדלפיה [הקהילה הקוויקרית היא קהילה נוצרית שנוסדה באנגליה במאה ה-17, ומשם התפשטה למדינות רבות, ובהן ארה"ב. הקהילה דוגלת בשוויון, בפציפיזם ובקשר בלתי מתווך בין האדם לאל]. בשנת 1830 פרסם קרסון את החיבור "בבל הגדולה נופלת!" (Babylon the Great Is Falling!), שהוקיע בכל פה את הניוון שפשט, לדעתו, בנצרות האמריקנית, ובמרוצת השנים הבאות החליף את אמונתו חמש פעמים. לבסוף – אימץ אמונה משיחית התולה את הגאולה בחזרת היהודים לארץ ישראל.
כאשר הוצעה לו, בשנת 1844, משרת הקונסול האמריקני בירושלים, הסכים לקבלה מייד ובלא שכר, ובחודש מאי של אותה השנה, חתם הנשיא ג'ון טיילר על צו מינויו. כאשר הגיעו לבית הלבן שמועות על אמונותיו המשיחיות, הוחלט לבטל את מינויו, אולם קרסון כבר היה בדרכו לארץ, ולכן הודעת הביטול מעולם לא הגיעה לידיו. עם הגעתו לירושלים הכריז על עצמו קרסון כקונסול ארה"ב בעיר, החל להטיף לשיבת היהודים לארץ ואף עסק במכירת מסמכי הגנה ("קפיטולציות") בשם ממשלת ארה"ב. הוא חדל מפעילותו רק כאשר נמסר לו שאם יוסיף להציג את עצמו כקונסול יגורש מן הארץ.
למרות הביטול, החליט קרסון להישאר בארץ ישראל, ובשנת 1848, התגייר ונעשה יהודי. כאשר הגיע לארה"ב במטרה לחסל את עסקיו אחת ולתמיד, הוציאה משפחתו הנוצרית צו בית משפט המורה לאשפזו בטענה שדעתו נטרפה עליו. המשפט עורר עניין ציבורי חסר תקדים, נערך בהשתתפות עשרות עדים (חלקם אנשי שם נודעים כמשה מונטיפיורי ומרדכי עמנואל נח), אולם בסופו – זוכה קרסון והורשה לשוב לארץ ישראל.
בשנותיו האחרונות השתקע בירושלים, התמסר ללימוד תורה והפך לחבר מכובד בקהילה הספרדית היהודית בעיר. במקביל, ערך נסיונות חשובים בחקלאות והכשרה, פתח מספר בתי ספר זעירים לחקלאות בקרבת יפו ואף ניסה לפתוח חווה חקלאית באזור עמק רפאים שבירושלים. הוא הספיק להינשא בשנית לאישה יהודיה בשם רחל מולדנו, ולזוג נולדו שני צאצאים. בשנת 1860 נפטר ממחלה ממושכת. נקבר בהר הזיתים.
מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח המכתב, עם חותמות דואר מהתחנות השונות בדרכו של המכתב מירושלים לפנסילבניה. המכתב נשלח באמצעות הדואר הצרפתי בירושלים (עם חותמת הדואר הנושאת צלב ירושלים), עבר דרך הדואר הצרפתי ביפו (חותמת מיום 15.9.1860) ודרך אלכסנדריה, ליון, פריז ובוסטון.
מכתב: [1] דף מקופל (ארבעה עמודים בכתב-ידו), 26.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. מעט כתמים. מעט קרעים זעירים בשוליים ובקווי הקיפול. מעטפה: 13.5X8 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים קלים. נפתחה בסכין מכתבים בשוליים.
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $2,000
הערכה: $5,000 - $8,000
נמכר ב: $5,750
כולל עמלת קונה
מכתב שנשלח לכלכותה, בעניני שד"ר כולל פולין לערי הודו, עם ארבע חתימות של גדולי ירושלים, הגאון מקוטנא בעל "זית רענן", רבי יצחק דוד בן האדמו"ר רבי משה מלעלוב, והאחים הקדושים רבי נחום משאדיק ורבי יעקב יהודה ליב לעווי-ווייספיש. ירושלים, [תרי"ט 1859].
נשלח אל הגביר דוד יוסף עזרא, מחשובי הנגידים בכלכותה שבהודו, כהכנה לבואו של רבי יעקב אליעזר – שד"ר כולל ווארשא, שנשלח לערי הודו, לערוך מגבית למען בניית בית כנסת ובית מדרש לחכמי "כולל ווארשא". כולל ווארשא היה אז מה"כוללים" החדשים בירושלים. הוא נוסד לאחר העלייה הגדולה מפולין בתחילת שנות הת"ר (שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19). בראש מייסדי וממוני ה"כולל" עמדו גדולי התורה יוצאי פולין, החתומים על המכתב שלפנינו. מכורח תנאי התקופה הקשים הקמת ה"כולל" היתה כרוכה בקשיים מרובים, כפי שמספרים הרבנים באגרת שלפנינו: "...לשפוך תחינה לפני רו"מ [רום מעלתו] לתת חנינה ועזר לכוללנו... המכונה בשם כולל ווארשא... זה יותר מעשרה שנים אשר נהי' כוללינו זה בעיר קדשינו, ואך צר לנו מאוד כי גולים אנחנו ממקום למקום, לא כמו שאר הכוללים אשר פעיה"ק שיש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות לכל כולל בפ"ע [בפני עצמו], ואנו אין לנו מאומה מקום מיוחד לתורה ולתפילה, והחכמים ורבנים שבכוללינו שהם ת"ל יותר מבשאר כוללים הי"ו, כעת הם מפוזרים ומפורדים זה בכה וזה בכה ואין לאל ידינו להיות גם לנו חלק ונחלה באדמת הק' מקום מיוחד לנו אחוז לתפילה להגדיל תורה ולהאדירה... וטכסנו עצה מה לעשות והשתדלנו בכל עוז להשיג חצר להיות לנו שמה מקום אחוז לתורה ולתפילה בהכנ"ס וישיבה, והתקשרנו עם בעל החצר בכתובים בקשר אמיץ למלאות לו סך קצוב עד כלות שלשה שנים, וכל מה שהי' ביכולתנו ללוות לוינו והשתרגו חובות עלינו, ואך זה רק לתחילת פירעון...".
הרבנים כותבים כי שלחו שד"ר מיוחד אל ערי הודו, והמכתב שלפנינו הוא הקדמה למכתבי השד"רות שהשד"ר יביא עמו: "וע"כ שלחנו ציר אמונים לאחב"י גומלי חסדים... והשד"ר ה"ה הרב החכם השלם בתורה וי"ש המופלג כמו"ה יעקב אליעזר הי"ו יעורר לבותם להאיר על ציון... לתת לנו חלק ונחלה בעיר קדשינו למען לא נהי' עוד גולים ומפורדים... ועתה כי בא יבא השד"ר למחניכם, נא ונא יראה כבודו בטובו וחסדו לעמוד לימין צדקו ולעזור לו בכל מילי דמיטב...".
בתחילת האגרת כותבים הרבנים כי הם מתפללים באופן קבוע על הנדיבים, ומזכירים אותם במקומות הקדושים שבארץ ישראל: "אנחנו אלה יושבי ציון וירושלים, כולל וורשא המסתפחים בנחלת ה' אל חיק אמנו, וסובלים עתה עמה יסורי חורבנה ושוממותיה. מעתירים בכי בדמעה... בעד שלום כל אחב"י והצלחתם, לפני מקום מקדשינו כותל המערבי וקבה"צ זי"ע [וקברי הצדיקים זכרם יגן עלינו], ובפרט ק'[בר] רחל אמנו זי"ע..."
האגרת שלפנינו מהווה מסמך היסטורי מעניין להתפתחותו של הישוב הישן בירושלים. התמסדות הישוב האשכנזי ובניינו נתהוו בתהליך מורכב ומתמשך של הקמת מוסדות לתפילה, לתורה ולחסד לצד הקמת בנייני מגורים ושכונות חדשות. במרכזה של אותה עשייה עמדו ה"כוללים" שגובשו מיוצאי הארצות השונות, כשכל קהילה בחו"ל דואגת מטבע הדברים ליוצאי ארצה שעלו לארץ ישראל. כספים אלו היו הבסיס לקיומם והתפתחותם של הכוללים ומוסדותיהם. דרך הכוללים עברו גם התרומות הפרטיות שהגיעו מקרובים ונדיבים יושבי ארצות מוצאם בחו"ל. "כולל ווארשא" (שלימים נקרא: "קופת רמבעה"ן – כולל פולין") נוסד בתקופה מעט יותר מאוחרת ולאחר שכבר פעלו בירושלים מספר כוללים, גדולים וקטנים. בתחילת שנות הת"ר הלכה וגדלה העליה מפולין, מה שהצריך גיבוש מסגרת לעצמה, ואז נוסד כולל ווארשא, שבמשך השנים הפך להיות אחד מחשובי הכוללים בעיר.
ארבעת חותמי האגרת:
הגאון מקוטנא רבי משה יהודה ליב זילברברג (תקנ"ד-תרכ"ה) בעל "זית רענן" ו"תפארת ירושלים". מגדולי הדור הנודעים בפולין, כיהן ברבנות בכמה ערים בפולין ונודע שמו לדורות ע"ש כהונתו כאב"ד העיר קוטנא. עלה לארץ בשנת תרי"ז, והיה אחד מגדולי הרבנים בירושלים. כבר בחו"ל העמיד תלמידים הרבה, ורבים מרבני ואדמו"רי פולין היו מתלמידיו. בשבתו בירושלים עסק בתורה כל שעות היום, כשהוא יושב מעוטף בטליתו ומוכתר בתפיליו. תלמידים רבים מבני ירושלים היו באים לביתו לשמוע את שיעוריו הנפלאים בתלמוד. דרכו של הגאון מקוטנא הייתה למסור שני שיעורים בכל יום - בשעות הבוקר היה משמיע שיעור בגפ"ת [גמרא, רש"י ותוס'], ובשעות הערב היה משמיע את שיעורו בפוסקים. מעמדו הוכר בעיר כאחד מגדולי התורה, ואף נתכנה בתואר "מרא דארעא דישראל", כשהוא מנהיג את העיר יחד עם רבי שמואל סלנט ורבי מאיר אויערבאך בעל ה"אמרי בינה" שעלה מקאליש לירושלים כשלוש שנים אחריו.
הצדיק הקדוש רבי יצחק דוד בידרמן (תקע"ה – תשרי תרמ"ז, אנצי' לחסידות, ב, עמ' תב), בן האדמו"ר רבי משה מלעלוב. עלה בשנת תרי"א לירושלים, ועמד שנים רבות בראש היישוב החסידי בעיר, יחד עם אחיו האדמו"ר רבי אלעזר מנחם מנדל. ממייסדי "כולל פולין", וממייסדי ישיבת "חיי עולם" יחד עם חתניו רבי בנימין ליב בערינשטיין ורבי אברהם אליעזר מינצברג אב"ד יוזפוב.
הגאון הקדוש רבי נחום אב"ד שאדיק (תקע"ג-תרכ"ט), בן רבי משה אברהם לעווי-וויספיש. תלמיד הגאון בעל "חמדת שלמה" מגאוני פולין, בהגיעו לגיל 18 הסמיכו רבו והעניק לו היתר הוראה. שימש כמה שנים כרבה של שאדיק בפולין, ובשנת תר"ג עלה לארץ ישראל יחד עם שני אחיו הרבנים רבי אשר לעמל אב"ד גאלין ורבי יעקב יהודה ליב, אחרי ששלשתם חלמו בערב אחד כי עליהם לעלות לארץ ישראל, מבלי שהאחד ידע על חלומו של השני. בירושלים היה יושב רוב ימיו מעוטף בטלית ותפילין ולומד בשקידה רבה. הקים את "ישיבת הר"ן" בה מסר שיעורים למדניים לפני גדולי התלמידי-החכמים הצעירים בירושלים. את תורת הסוד למד יחד עם הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט אצל המקובל רבי יהודה הכהן. נפטר במגיפת הכולירה בשנת 1868 ועל מצבתו שבהר הזיתים נכתב: "איש קדוש וטהור, בן שמנה שנים החל לדרוש את ה' והקדיש כל ימיו לתורה ותעניות וסיגופים במסירות נפש. לא פסק פומיה מגירסא יומם ולילה. זכה ללמוד וללמד והעמיד תלמידים הרבה... חסיד ועניו...".
אחיו הגאון רבי יעקב יהודה ליב לעווי (תקע"ג-תרמ"ט, אוצר הרבנים 10080), ראב"ד ירושלים במשך למעלה מארבעים שנה. גאון מופלא בנגלה ובנסתר, איש קדוש ומקובל. היה רב בסלעשין. עלה לירושלים בשנת תר"ג יחד עם שני אחיו, רבי אשר לעמיל אב"ד גאלין ורבי נחום אב"ד שאדיק. ספרו "בית לאבות" על פרקי אבות.
[1] דף, נייר מכתבים דק וכחלחל. 27.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. סימני קיפול וקמטים. חורים קטנים מנזקי חריכת הדיו. מעבר לדף רישום כתובת, בול דואר צרפתי וחותמות דואר.
מכתב זה נתפרסם בקובץ מוריה (גליון שנא-שנב, כסלו תש"ע, עמ' נב-נה).
נשלח אל הגביר דוד יוסף עזרא, מחשובי הנגידים בכלכותה שבהודו, כהכנה לבואו של רבי יעקב אליעזר – שד"ר כולל ווארשא, שנשלח לערי הודו, לערוך מגבית למען בניית בית כנסת ובית מדרש לחכמי "כולל ווארשא". כולל ווארשא היה אז מה"כוללים" החדשים בירושלים. הוא נוסד לאחר העלייה הגדולה מפולין בתחילת שנות הת"ר (שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19). בראש מייסדי וממוני ה"כולל" עמדו גדולי התורה יוצאי פולין, החתומים על המכתב שלפנינו. מכורח תנאי התקופה הקשים הקמת ה"כולל" היתה כרוכה בקשיים מרובים, כפי שמספרים הרבנים באגרת שלפנינו: "...לשפוך תחינה לפני רו"מ [רום מעלתו] לתת חנינה ועזר לכוללנו... המכונה בשם כולל ווארשא... זה יותר מעשרה שנים אשר נהי' כוללינו זה בעיר קדשינו, ואך צר לנו מאוד כי גולים אנחנו ממקום למקום, לא כמו שאר הכוללים אשר פעיה"ק שיש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות לכל כולל בפ"ע [בפני עצמו], ואנו אין לנו מאומה מקום מיוחד לתורה ולתפילה, והחכמים ורבנים שבכוללינו שהם ת"ל יותר מבשאר כוללים הי"ו, כעת הם מפוזרים ומפורדים זה בכה וזה בכה ואין לאל ידינו להיות גם לנו חלק ונחלה באדמת הק' מקום מיוחד לנו אחוז לתפילה להגדיל תורה ולהאדירה... וטכסנו עצה מה לעשות והשתדלנו בכל עוז להשיג חצר להיות לנו שמה מקום אחוז לתורה ולתפילה בהכנ"ס וישיבה, והתקשרנו עם בעל החצר בכתובים בקשר אמיץ למלאות לו סך קצוב עד כלות שלשה שנים, וכל מה שהי' ביכולתנו ללוות לוינו והשתרגו חובות עלינו, ואך זה רק לתחילת פירעון...".
הרבנים כותבים כי שלחו שד"ר מיוחד אל ערי הודו, והמכתב שלפנינו הוא הקדמה למכתבי השד"רות שהשד"ר יביא עמו: "וע"כ שלחנו ציר אמונים לאחב"י גומלי חסדים... והשד"ר ה"ה הרב החכם השלם בתורה וי"ש המופלג כמו"ה יעקב אליעזר הי"ו יעורר לבותם להאיר על ציון... לתת לנו חלק ונחלה בעיר קדשינו למען לא נהי' עוד גולים ומפורדים... ועתה כי בא יבא השד"ר למחניכם, נא ונא יראה כבודו בטובו וחסדו לעמוד לימין צדקו ולעזור לו בכל מילי דמיטב...".
בתחילת האגרת כותבים הרבנים כי הם מתפללים באופן קבוע על הנדיבים, ומזכירים אותם במקומות הקדושים שבארץ ישראל: "אנחנו אלה יושבי ציון וירושלים, כולל וורשא המסתפחים בנחלת ה' אל חיק אמנו, וסובלים עתה עמה יסורי חורבנה ושוממותיה. מעתירים בכי בדמעה... בעד שלום כל אחב"י והצלחתם, לפני מקום מקדשינו כותל המערבי וקבה"צ זי"ע [וקברי הצדיקים זכרם יגן עלינו], ובפרט ק'[בר] רחל אמנו זי"ע..."
האגרת שלפנינו מהווה מסמך היסטורי מעניין להתפתחותו של הישוב הישן בירושלים. התמסדות הישוב האשכנזי ובניינו נתהוו בתהליך מורכב ומתמשך של הקמת מוסדות לתפילה, לתורה ולחסד לצד הקמת בנייני מגורים ושכונות חדשות. במרכזה של אותה עשייה עמדו ה"כוללים" שגובשו מיוצאי הארצות השונות, כשכל קהילה בחו"ל דואגת מטבע הדברים ליוצאי ארצה שעלו לארץ ישראל. כספים אלו היו הבסיס לקיומם והתפתחותם של הכוללים ומוסדותיהם. דרך הכוללים עברו גם התרומות הפרטיות שהגיעו מקרובים ונדיבים יושבי ארצות מוצאם בחו"ל. "כולל ווארשא" (שלימים נקרא: "קופת רמבעה"ן – כולל פולין") נוסד בתקופה מעט יותר מאוחרת ולאחר שכבר פעלו בירושלים מספר כוללים, גדולים וקטנים. בתחילת שנות הת"ר הלכה וגדלה העליה מפולין, מה שהצריך גיבוש מסגרת לעצמה, ואז נוסד כולל ווארשא, שבמשך השנים הפך להיות אחד מחשובי הכוללים בעיר.
ארבעת חותמי האגרת:
הגאון מקוטנא רבי משה יהודה ליב זילברברג (תקנ"ד-תרכ"ה) בעל "זית רענן" ו"תפארת ירושלים". מגדולי הדור הנודעים בפולין, כיהן ברבנות בכמה ערים בפולין ונודע שמו לדורות ע"ש כהונתו כאב"ד העיר קוטנא. עלה לארץ בשנת תרי"ז, והיה אחד מגדולי הרבנים בירושלים. כבר בחו"ל העמיד תלמידים הרבה, ורבים מרבני ואדמו"רי פולין היו מתלמידיו. בשבתו בירושלים עסק בתורה כל שעות היום, כשהוא יושב מעוטף בטליתו ומוכתר בתפיליו. תלמידים רבים מבני ירושלים היו באים לביתו לשמוע את שיעוריו הנפלאים בתלמוד. דרכו של הגאון מקוטנא הייתה למסור שני שיעורים בכל יום - בשעות הבוקר היה משמיע שיעור בגפ"ת [גמרא, רש"י ותוס'], ובשעות הערב היה משמיע את שיעורו בפוסקים. מעמדו הוכר בעיר כאחד מגדולי התורה, ואף נתכנה בתואר "מרא דארעא דישראל", כשהוא מנהיג את העיר יחד עם רבי שמואל סלנט ורבי מאיר אויערבאך בעל ה"אמרי בינה" שעלה מקאליש לירושלים כשלוש שנים אחריו.
הצדיק הקדוש רבי יצחק דוד בידרמן (תקע"ה – תשרי תרמ"ז, אנצי' לחסידות, ב, עמ' תב), בן האדמו"ר רבי משה מלעלוב. עלה בשנת תרי"א לירושלים, ועמד שנים רבות בראש היישוב החסידי בעיר, יחד עם אחיו האדמו"ר רבי אלעזר מנחם מנדל. ממייסדי "כולל פולין", וממייסדי ישיבת "חיי עולם" יחד עם חתניו רבי בנימין ליב בערינשטיין ורבי אברהם אליעזר מינצברג אב"ד יוזפוב.
הגאון הקדוש רבי נחום אב"ד שאדיק (תקע"ג-תרכ"ט), בן רבי משה אברהם לעווי-וויספיש. תלמיד הגאון בעל "חמדת שלמה" מגאוני פולין, בהגיעו לגיל 18 הסמיכו רבו והעניק לו היתר הוראה. שימש כמה שנים כרבה של שאדיק בפולין, ובשנת תר"ג עלה לארץ ישראל יחד עם שני אחיו הרבנים רבי אשר לעמל אב"ד גאלין ורבי יעקב יהודה ליב, אחרי ששלשתם חלמו בערב אחד כי עליהם לעלות לארץ ישראל, מבלי שהאחד ידע על חלומו של השני. בירושלים היה יושב רוב ימיו מעוטף בטלית ותפילין ולומד בשקידה רבה. הקים את "ישיבת הר"ן" בה מסר שיעורים למדניים לפני גדולי התלמידי-החכמים הצעירים בירושלים. את תורת הסוד למד יחד עם הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט אצל המקובל רבי יהודה הכהן. נפטר במגיפת הכולירה בשנת 1868 ועל מצבתו שבהר הזיתים נכתב: "איש קדוש וטהור, בן שמנה שנים החל לדרוש את ה' והקדיש כל ימיו לתורה ותעניות וסיגופים במסירות נפש. לא פסק פומיה מגירסא יומם ולילה. זכה ללמוד וללמד והעמיד תלמידים הרבה... חסיד ועניו...".
אחיו הגאון רבי יעקב יהודה ליב לעווי (תקע"ג-תרמ"ט, אוצר הרבנים 10080), ראב"ד ירושלים במשך למעלה מארבעים שנה. גאון מופלא בנגלה ובנסתר, איש קדוש ומקובל. היה רב בסלעשין. עלה לירושלים בשנת תר"ג יחד עם שני אחיו, רבי אשר לעמיל אב"ד גאלין ורבי נחום אב"ד שאדיק. ספרו "בית לאבות" על פרקי אבות.
[1] דף, נייר מכתבים דק וכחלחל. 27.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. סימני קיפול וקמטים. חורים קטנים מנזקי חריכת הדיו. מעבר לדף רישום כתובת, בול דואר צרפתי וחותמות דואר.
מכתב זה נתפרסם בקובץ מוריה (גליון שנא-שנב, כסלו תש"ע, עמ' נב-נה).
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $1,000
הערכה: $3,000 - $5,000
נמכר ב: $1,375
כולל עמלת קונה
כתב מינוי לשד"ר מטעם קהילת חברון, היוצא לשליחות בפרס, בעיראק ובכורדיסטאן, בסוריה ובלבנון, בחתימת רבה של חברון – רבי מנחם סלימאן מני, ורבני העיר: רבי רבינו חנוך חסון, רבי מאיר שמואל קאשטיל ורבי רבינו מאיר פראנקו. חברון, תרפ"ד [1924].
כתב-יד על קלף בפורמט גדול, כתיבת סופר מרובעת עם הדגשת מילים בהגדלת אותיות. בשולי הטקסט חתימות הרבנים עם חותמותיהם הרשמיות.
נכתב עבור השד"ר רבי אבא יאיר, היוצא ללכת בשליחות העיר חברון לאזור איראן, עיראק וכורדיסטאן ולערי סוריה ולבנון. בכתב השליחות מפורשים כל המקומות אליהם נשלח:
"לכל ערי ערביסתאן יע"א ולכל ערי כורדסתאן יע"א ואתיא מכללא עוב"י [עיר ואם בישראל] סווריך, זאכו, קליז יע"א ובבל יע"א ועוב"י בצרה יע"א ועוב"י עמארה יע"א ועי"ת [ועיר תהילה] אשור יע"א ועי"ת כרכוך, נצבין, מרעש יע"א ועי"ת ארבל יע"א ועי"ת סלימאנייה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אר"ץ [ארם צובא] טוב יע"א ועי"ת דמשק יע"א ובירות יע"א ועי"ת עינטב יע"א...".
דף קלף בפורמט גדול. גובה: 34 ס"מ. רוחב: 50 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, סימני קיפול, מספר קרעים בסימני הקיפול.
כתב-יד על קלף בפורמט גדול, כתיבת סופר מרובעת עם הדגשת מילים בהגדלת אותיות. בשולי הטקסט חתימות הרבנים עם חותמותיהם הרשמיות.
נכתב עבור השד"ר רבי אבא יאיר, היוצא ללכת בשליחות העיר חברון לאזור איראן, עיראק וכורדיסטאן ולערי סוריה ולבנון. בכתב השליחות מפורשים כל המקומות אליהם נשלח:
"לכל ערי ערביסתאן יע"א ולכל ערי כורדסתאן יע"א ואתיא מכללא עוב"י [עיר ואם בישראל] סווריך, זאכו, קליז יע"א ובבל יע"א ועוב"י בצרה יע"א ועוב"י עמארה יע"א ועי"ת [ועיר תהילה] אשור יע"א ועי"ת כרכוך, נצבין, מרעש יע"א ועי"ת ארבל יע"א ועי"ת סלימאנייה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אר"ץ [ארם צובא] טוב יע"א ועי"ת דמשק יע"א ובירות יע"א ועי"ת עינטב יע"א...".
דף קלף בפורמט גדול. גובה: 34 ס"מ. רוחב: 50 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, סימני קיפול, מספר קרעים בסימני הקיפול.
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $1,000
הערכה: $2,000 - $3,000
נמכר ב: $2,250
כולל עמלת קונה
שלושה מסמכים היסטוריים הקשורים לחידוש ושמירת האיסור וה"חרם" שהוטל ע"י רבני ירושלים, על לימוד ילדים בבתי ספר בירושלים, והמלחמה נגד בית הספר לבנות שפיצר [אשר הוקם כבית ספר "חרדי", ונאסר ע"י רבני "העדה החרדית"]. ירושלים, תרפ"ט-תרצ"א-תש"א.
• מכתב בחתימת ידם של חברי בית הדין "לכל מקהלות האשכנזים": רבי יצחק פרנקיל, רבי שמחה בונם וורנר ורבי פנחס עפשטיין (ההרכב הראשון של בד"צ העדה החרדית), המזהירים כי האיסור והחרם על בתי הספר לא הותר, והוא כולל את "כל בתי ספר של הציונים ושל המזרחי ות"ת לבנות החרדי הנז' [=כנראה, בית הספר שפיצר], ודינם ככל בתי ספר החפשים בלי הוראת היתר כלל". בשולי הדף אישור הדברים (כארבע שורות) בכתב-ידו וחתימתו של רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של "העדה החרדית" בירושלים. ירושלים, אדר תרצ"א [1931].
• מכתב בחתימות ששה מחברי "ועד המפקחים לכולל שומרי החומות", עם החלטה – "בהסכמת מרן הגאון שליט"א" [רבי יוסף חיים זוננפלד] - "לקנוס המוליכים את בניהם ל'בתי הספר' (שקאלעס). נקנסו גם המוליכים לבית הספר הנקרא שפיצער'ס או לבית הספר הנקרא מיסלאנדא [מיס-לנדא, בית הספר של גברת לנדא]. בין החתומים חתימת רבי "עמרם ברש"י בלויא" [לימים, מראשי 'נטורי קרתא']. ירושלים, סיון תרפ"ט [1929].
• מכתב שנכתב אל האדמו"ר רבי אלימלך פאנעט מדעעש, בדרישה לפטר פקיד העובד במשרד "כולל זיבנבירגן" בירושלים, ששלח את בנותיו ללמוד ב"בית הספר האסור 'שפיצער', והן מתהלכות בקיץ בפריצות גדולה...". חסר הדף השני של המכתב עם חתימת ושם כותב המכתב. ירושלים, תש"א [1941].
3 מכתבים. גודל ומצב משתנים. קמטים, בלאי וקרעים.
• מכתב בחתימת ידם של חברי בית הדין "לכל מקהלות האשכנזים": רבי יצחק פרנקיל, רבי שמחה בונם וורנר ורבי פנחס עפשטיין (ההרכב הראשון של בד"צ העדה החרדית), המזהירים כי האיסור והחרם על בתי הספר לא הותר, והוא כולל את "כל בתי ספר של הציונים ושל המזרחי ות"ת לבנות החרדי הנז' [=כנראה, בית הספר שפיצר], ודינם ככל בתי ספר החפשים בלי הוראת היתר כלל". בשולי הדף אישור הדברים (כארבע שורות) בכתב-ידו וחתימתו של רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של "העדה החרדית" בירושלים. ירושלים, אדר תרצ"א [1931].
• מכתב בחתימות ששה מחברי "ועד המפקחים לכולל שומרי החומות", עם החלטה – "בהסכמת מרן הגאון שליט"א" [רבי יוסף חיים זוננפלד] - "לקנוס המוליכים את בניהם ל'בתי הספר' (שקאלעס). נקנסו גם המוליכים לבית הספר הנקרא שפיצער'ס או לבית הספר הנקרא מיסלאנדא [מיס-לנדא, בית הספר של גברת לנדא]. בין החתומים חתימת רבי "עמרם ברש"י בלויא" [לימים, מראשי 'נטורי קרתא']. ירושלים, סיון תרפ"ט [1929].
• מכתב שנכתב אל האדמו"ר רבי אלימלך פאנעט מדעעש, בדרישה לפטר פקיד העובד במשרד "כולל זיבנבירגן" בירושלים, ששלח את בנותיו ללמוד ב"בית הספר האסור 'שפיצער', והן מתהלכות בקיץ בפריצות גדולה...". חסר הדף השני של המכתב עם חתימת ושם כותב המכתב. ירושלים, תש"א [1941].
3 מכתבים. גודל ומצב משתנים. קמטים, בלאי וקרעים.
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $35,000
הערכה: $40,000 - $60,000
לא נמכר
The Journals of the Proceedings of Congress, held at Philadelphia, from January to May, 1776 [רשומות הקונגרס שנערך בפילדלפיה בין ינואר למאי 1776]. דפוס R. Aitken, פילדלפיה, 1776. אנגלית. מהדורת "Cartridge Paper".
עותק נדיר של רשומות "הקונגרס הקונטיננטלי" (Continental Congress) – הרשות המחוקקת של שלוש עשרה המושבות האמריקניות ערב הכרזת העצמאות. הקונגרס, שרבים מחבריו נמנים עם האבות המייסדים של ארה"ב, פעל בין השנים 1774 ל-1789, והחלטותיו עיצבו במידה רבה את דמותה של ארה"ב עד ימינו: איחוד שלוש עשרה המושבות, הקמת "הצבא הקונטיננטאלי", מינויו של ג'ורג' וושינגטון למפקד הצבא, אימוץ "סעיפי הקונפדרציה" (שהוחלפו לאחר מכן בחוקת ארצות הברית) והחשובה שבהן – הכרזת העצמאות של ארה"ב.
הרשומות שלפנינו נדפסו בין החודשים ינואר-אפריל 1776, בעיצומה של מלחמת העצמאות וזמן קצר לפני הקמת ארצות הברית, והן כוללות תיעוד חשוב של פעילות הקונגרס בתקופה זו. בין היתר, נזכרים ברשומות מכתבים שהתקבלו ממפקד הצבא ג'ורג' וושינגטון, מכתבים שהתקבלו מבנג'מין פרנקלין, הקצאת משאבים לחזיתות השונות, מינויים ונושאים נוספים. במספר מקומות נזכרים אישים יהודיים שנטלו חלק במהלך המלחמה: ברשומה מיום 7.2.1776 נזכר דייוויד פרנקס (David Franks), נציג הכתר הבריטי במדינת פנסילבניה, שהתחייב לספק מזון לשבויי המלחמה בעיר רדינג; ברשומה אחרת מיום 10.4.1776, נזכרים האחים ברנרד ומיכאל גרץ (Gratz), ספקי "הצבא הקונטיננטאלי" ומראשוני הסוחרים עם האוכלוסייה האמריקאית-ילידית, המתבקשים לפשר במחלוקת שנפלה בינם ובין מנהיג שבט הלנאפי – White Eye ("לבן-העין").
בתקופה שבה פורסמו הרשומות היה הישוב היהודי בארצות הברית מצומצם ביותר: בסוף המאה ה-18 חיו בארצות הברית כ-2000 יהודים בלבד.
האחים ברנרד (1738-1801) ומיכאל (1740-1811) גרץ, ילידי לגנדורף (Lagendorf), גרמניה. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-18 היגרו לארה"ב והתיישבו בפילדלפיה. יחד עסקו במסחר, בין היתר עם האמריקאים-הילידים, וסיפקו לממשלת ארצות הברית טובין מתוצרת ילידית. האחים גרץ כוננו נתיבי מסחר בין ניו אורלינס וקוויבק, ובעקבות האקלים הפוליטי, סחרו גם בסביבות פנסילבניה, אילינוי וקנטקי. הם חתומים, בין היתר, גם על ה-Non-Importation Resolution משנת 1765 – תקנה נגד ייבוא טובין מבריטניה, שהוכרזה כמחאה על "חוק מס הבולים" אשר הטיל הפרלמנט הבריטי על המושבות האמריקניות באותה שנה. כעשור לאחר מכן, שימשו האחים גרץ כספקים גם ל"צבא הקונטיננטלי". ברנרד גרץ היה הפרנס הראשון של קהילת "מקוה ישראל" בפילדלפיה.
דייוויד פרנקס (David Franks,י 1720-1794 ), סוחר יהודי, יליד ניו-יורק, מתומכי האימפריה הבריטית באמריקה (ה"לויאליסטים"). במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים מונה מטעם הצבא האנגלי לספק מזון לחיילים, ולאחר תבוסת הכוחות במקום מגוריו, פנסילבניה, הצליח לגייס כ-5000 פאונד לטובת הגנת המושבה. בשנת 1765 היה מחותמי התקנה נגד ייבוא טובין מבריטניה, אך לאחר פרוץ המלחמה שב לתמוך באנגלים ונעשה לנציגם בפנסילבניה. פרנקס נכלא מספר פעמים לאחר המלחמה בשל תמיכתו באויב ולתקופה קצרה אף העתיק את מקום מגוריו לבריטניה, אולם לבסוף שב לארה"ב וחידש את עסקיו. נפטר בגיל 74 ממחלת הקדחת הצהובה.
[1], 93, 70, 73-237 עמ', 21.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כריכת קרטון חלקה. כתמים וקמטים. קרעים קלים בשוליים. רישומים בכתב-יד בשוליים העליונים של הכריכה הקדמית, עמוד השער ושני עמודים נוספים [רישומי בעלות של Theo B. Booraem(?)]. חותמת דיו בצדה הפנימי של כל אחת מהכריכות. הכריכה הקדמית מנותקת. השדרה חסרה.
רשומות הקונגרס הקונטיננטלי מהחודשים ינואר-אפריל 1776, המכונות "Cartridge Paper" ("מהדורת הקליעים"), נדפסו לשימוש פנימי בלבד של חברי הקונגרס ונחשבות למהדורה הנדירה ביותר של כתבי הקונגרס לפני הכרזת העצמאות. בחודש אפריל 1776 הורה הקונגרס למדפיס Robert Aitken לחדול מהדפסת מהדורה זו ולהדפיס מהדורה חדשה תחתיה. 80 עותקים מהמהדורה הראשונה נמכרו והיתר נמסרו לצבא ושימשו להכנת תערובת למילוי קליעים (ומכאן שם המהדורה). ראה: American Bibliography, מאת Charles Evans, מס' 15145.
כיום ידועים עותקים בודדים בלבד.
עותק נדיר של רשומות "הקונגרס הקונטיננטלי" (Continental Congress) – הרשות המחוקקת של שלוש עשרה המושבות האמריקניות ערב הכרזת העצמאות. הקונגרס, שרבים מחבריו נמנים עם האבות המייסדים של ארה"ב, פעל בין השנים 1774 ל-1789, והחלטותיו עיצבו במידה רבה את דמותה של ארה"ב עד ימינו: איחוד שלוש עשרה המושבות, הקמת "הצבא הקונטיננטאלי", מינויו של ג'ורג' וושינגטון למפקד הצבא, אימוץ "סעיפי הקונפדרציה" (שהוחלפו לאחר מכן בחוקת ארצות הברית) והחשובה שבהן – הכרזת העצמאות של ארה"ב.
הרשומות שלפנינו נדפסו בין החודשים ינואר-אפריל 1776, בעיצומה של מלחמת העצמאות וזמן קצר לפני הקמת ארצות הברית, והן כוללות תיעוד חשוב של פעילות הקונגרס בתקופה זו. בין היתר, נזכרים ברשומות מכתבים שהתקבלו ממפקד הצבא ג'ורג' וושינגטון, מכתבים שהתקבלו מבנג'מין פרנקלין, הקצאת משאבים לחזיתות השונות, מינויים ונושאים נוספים. במספר מקומות נזכרים אישים יהודיים שנטלו חלק במהלך המלחמה: ברשומה מיום 7.2.1776 נזכר דייוויד פרנקס (David Franks), נציג הכתר הבריטי במדינת פנסילבניה, שהתחייב לספק מזון לשבויי המלחמה בעיר רדינג; ברשומה אחרת מיום 10.4.1776, נזכרים האחים ברנרד ומיכאל גרץ (Gratz), ספקי "הצבא הקונטיננטאלי" ומראשוני הסוחרים עם האוכלוסייה האמריקאית-ילידית, המתבקשים לפשר במחלוקת שנפלה בינם ובין מנהיג שבט הלנאפי – White Eye ("לבן-העין").
בתקופה שבה פורסמו הרשומות היה הישוב היהודי בארצות הברית מצומצם ביותר: בסוף המאה ה-18 חיו בארצות הברית כ-2000 יהודים בלבד.
האחים ברנרד (1738-1801) ומיכאל (1740-1811) גרץ, ילידי לגנדורף (Lagendorf), גרמניה. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-18 היגרו לארה"ב והתיישבו בפילדלפיה. יחד עסקו במסחר, בין היתר עם האמריקאים-הילידים, וסיפקו לממשלת ארצות הברית טובין מתוצרת ילידית. האחים גרץ כוננו נתיבי מסחר בין ניו אורלינס וקוויבק, ובעקבות האקלים הפוליטי, סחרו גם בסביבות פנסילבניה, אילינוי וקנטקי. הם חתומים, בין היתר, גם על ה-Non-Importation Resolution משנת 1765 – תקנה נגד ייבוא טובין מבריטניה, שהוכרזה כמחאה על "חוק מס הבולים" אשר הטיל הפרלמנט הבריטי על המושבות האמריקניות באותה שנה. כעשור לאחר מכן, שימשו האחים גרץ כספקים גם ל"צבא הקונטיננטלי". ברנרד גרץ היה הפרנס הראשון של קהילת "מקוה ישראל" בפילדלפיה.
דייוויד פרנקס (David Franks,י 1720-1794 ), סוחר יהודי, יליד ניו-יורק, מתומכי האימפריה הבריטית באמריקה (ה"לויאליסטים"). במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים מונה מטעם הצבא האנגלי לספק מזון לחיילים, ולאחר תבוסת הכוחות במקום מגוריו, פנסילבניה, הצליח לגייס כ-5000 פאונד לטובת הגנת המושבה. בשנת 1765 היה מחותמי התקנה נגד ייבוא טובין מבריטניה, אך לאחר פרוץ המלחמה שב לתמוך באנגלים ונעשה לנציגם בפנסילבניה. פרנקס נכלא מספר פעמים לאחר המלחמה בשל תמיכתו באויב ולתקופה קצרה אף העתיק את מקום מגוריו לבריטניה, אולם לבסוף שב לארה"ב וחידש את עסקיו. נפטר בגיל 74 ממחלת הקדחת הצהובה.
[1], 93, 70, 73-237 עמ', 21.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כריכת קרטון חלקה. כתמים וקמטים. קרעים קלים בשוליים. רישומים בכתב-יד בשוליים העליונים של הכריכה הקדמית, עמוד השער ושני עמודים נוספים [רישומי בעלות של Theo B. Booraem(?)]. חותמת דיו בצדה הפנימי של כל אחת מהכריכות. הכריכה הקדמית מנותקת. השדרה חסרה.
רשומות הקונגרס הקונטיננטלי מהחודשים ינואר-אפריל 1776, המכונות "Cartridge Paper" ("מהדורת הקליעים"), נדפסו לשימוש פנימי בלבד של חברי הקונגרס ונחשבות למהדורה הנדירה ביותר של כתבי הקונגרס לפני הכרזת העצמאות. בחודש אפריל 1776 הורה הקונגרס למדפיס Robert Aitken לחדול מהדפסת מהדורה זו ולהדפיס מהדורה חדשה תחתיה. 80 עותקים מהמהדורה הראשונה נמכרו והיתר נמסרו לצבא ושימשו להכנת תערובת למילוי קליעים (ומכאן שם המהדורה). ראה: American Bibliography, מאת Charles Evans, מס' 15145.
כיום ידועים עותקים בודדים בלבד.
קטגוריה
קהילות ישראל – אמריקנה וארצות תבל
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $4,000
הערכה: $6,000 - $8,000
לא נמכר
הדפס מיקרוגרפי גדול מעשה ידי לוי ואן גלדר (Levi Van Gelder); צבוע ביד. [ניו-יורק, 1865 בקירוב]. אנגלית ומעט עברית.
הדפס מרשים ועתיר בפרטים, המשלב בתוכו עשרות מדליונים עם איורים תנ"כיים, טקסטים מן התנ"ך ומן התפילות לימים הנוראים הכתובים בכתיבה מיקרוגרפית נאה (אנגלית ועברית), ומספר פיסות נייר מודבקות, מודפסות באדום וזהב (קולאז').
בין הסצנות המשולבות בהדפס: יונה מושלך אל הים, חזון זכריה, יצחק מברך את יעקב, חלום יעקב, משה עם לוחות הברית, בני ישראל מלקטים מן, עליית אליהו השמימה, ועוד.
בשל השתייכותו של האמן לתנועת "הבונים החופשיים", ברבות מעבודותיו משולבים אלמנטים הקשורים לתנועה. בהדפס שלפנינו משולבים באחד המדליונים העליונים, לצד עמודי יכין ובועז, סמל "הבונים החופשיים" (המחוגה ומד הזוית), "עין ההשגחה העליונה" (The Eye of Providence) וסמלים מסוניים נוספים.
לוי דוד ואן גלדר (1816-1878), נולד באמשטרדם ועבד שם בתור דפס. מבין העבודות הגרפיות אשר יצר באמשטרדם ידועים לפחות ארבעה לוחות "מזרח", העשויים בסגנונו הייחודי של ואן גלדר - עבודת מיקרוגרפיה קפדנית, המשלבת טקסטים ואיורים, לצד תיבות-טקסט גדולות (לעתים מודבקות). בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19 (1860-1864 בקירוב) היגר ואן גלדר עם משפחתו לארה"ב, שם יצר את ההדפס שלפנינו. בהדפס זה ובעבודות אחרות שיצר בארה"ב, שילב טקסטים באנגלית (זאת בניגוד לעבודות אשר יצר באמשטרדם, אותן הדפיס בהולנדית, לעיתים בשילוב עברית).
90X118 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. קילופים וקרעים (חלקם משוקמים שיקום מקצועי, עם פגיעות קלות באיורים ובטקסט). כתמים. השוליים מודבקים לנייר נטול חומציות המודבק ליריעת בד. נתון במסגרת.
הדפס מרשים ועתיר בפרטים, המשלב בתוכו עשרות מדליונים עם איורים תנ"כיים, טקסטים מן התנ"ך ומן התפילות לימים הנוראים הכתובים בכתיבה מיקרוגרפית נאה (אנגלית ועברית), ומספר פיסות נייר מודבקות, מודפסות באדום וזהב (קולאז').
בין הסצנות המשולבות בהדפס: יונה מושלך אל הים, חזון זכריה, יצחק מברך את יעקב, חלום יעקב, משה עם לוחות הברית, בני ישראל מלקטים מן, עליית אליהו השמימה, ועוד.
בשל השתייכותו של האמן לתנועת "הבונים החופשיים", ברבות מעבודותיו משולבים אלמנטים הקשורים לתנועה. בהדפס שלפנינו משולבים באחד המדליונים העליונים, לצד עמודי יכין ובועז, סמל "הבונים החופשיים" (המחוגה ומד הזוית), "עין ההשגחה העליונה" (The Eye of Providence) וסמלים מסוניים נוספים.
לוי דוד ואן גלדר (1816-1878), נולד באמשטרדם ועבד שם בתור דפס. מבין העבודות הגרפיות אשר יצר באמשטרדם ידועים לפחות ארבעה לוחות "מזרח", העשויים בסגנונו הייחודי של ואן גלדר - עבודת מיקרוגרפיה קפדנית, המשלבת טקסטים ואיורים, לצד תיבות-טקסט גדולות (לעתים מודבקות). בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19 (1860-1864 בקירוב) היגר ואן גלדר עם משפחתו לארה"ב, שם יצר את ההדפס שלפנינו. בהדפס זה ובעבודות אחרות שיצר בארה"ב, שילב טקסטים באנגלית (זאת בניגוד לעבודות אשר יצר באמשטרדם, אותן הדפיס בהולנדית, לעיתים בשילוב עברית).
90X118 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. קילופים וקרעים (חלקם משוקמים שיקום מקצועי, עם פגיעות קלות באיורים ובטקסט). כתמים. השוליים מודבקים לנייר נטול חומציות המודבק ליריעת בד. נתון במסגרת.
קטגוריה
קהילות ישראל – אמריקנה וארצות תבל
קָטָלוֹג
פריט 143 כתובה מעוטרת בצבעי הדגל האיטלקי – לנישואי רבי יצחק רפאל אשכנזי רבה של אנקונה – אנקונה, תר"ט
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $1,000
הערכה: $3,000 - $5,000
נמכר ב: $3,000
כולל עמלת קונה
כתובה מעוטרת לנישואי החתן "הבחור המפואר כה"ר מע'[לת] המשכיל רבי יצחק רפאל אשכניזי בן היקר כה"ר משה אליה אשכניזי" עם הכלה "כבודה וצנועה וחשובה מרת שמחה מב"ת [=מנשים באהל תבורך] בת היקר ומפואר כה"ר יצחק מיכאל חי חי יצ"ו". אנקונה, י"ד בניסן תר"ט (1849).
דיו וצבע על קלף.
בראש הכתובה מופיע הפסוק "מצא אשה מצא טוב" בתוך זר פרחים וסרטים בצבעי הטריקולור האיטלקי, שמאז שלהי המאה ה-18 שימשו כצבעי הלאום האיטלקי המתהווה. הזר מוקף באיחול "בסימנא טבא ובמזלא מעליא לחתנא ולכלתא ולכל ישראל אכי"ר".
נוסח הכתובה בכתיבה איטלקית מרובעת, מוקף מסגרת ובה ורדים ועלים, אף הם בצבעי הדגל. על הכתובה חתומים העדים: "דוד יעקב בלא"א שלמה מארוני ז"ל" [רבי דוד יעקב מארוני, תק"ע-תרמ"ח, כיהן כרב בכמה מערי איטליה, ביניהן: פיזארו, אנקונה, פירנצה, ועוד] ו"שלמיאל אברהם ישראל ויטירבו" [בן רבי יחיאל חיים ויטרבו, הוציא לאור את ספרו של אביו, ספר ויחי ויתן, ליוורנו תר"ג].
בשולי הכתובה נוספו בכתיבה איטלקית רהוטה התנאים הממוניים העוסקים בירושת הנדוניה והכתובה, הנפוצים בכתובות קהילת אנקונה.
רבי יצחק רפאל אשכנזי (טדסקי; תקפ"ו-תרס"ח), יליד אנקונה שהיה ברבות הימים לרבה של העיר ומהידועים שבחכמי איטליה בתקופתו. כתב חיבור בשם "תולדות בני ישראל ומצבם המדיני והחמרי בנפות איטליא", קראקא תרס"א.
57X37.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים, קמטים, מספר קרעים בשוליים. הדיו דהוי ומחוק בחלקו (בסעיף התנאים). קמטים וסימני קיפול.
דיו וצבע על קלף.
בראש הכתובה מופיע הפסוק "מצא אשה מצא טוב" בתוך זר פרחים וסרטים בצבעי הטריקולור האיטלקי, שמאז שלהי המאה ה-18 שימשו כצבעי הלאום האיטלקי המתהווה. הזר מוקף באיחול "בסימנא טבא ובמזלא מעליא לחתנא ולכלתא ולכל ישראל אכי"ר".
נוסח הכתובה בכתיבה איטלקית מרובעת, מוקף מסגרת ובה ורדים ועלים, אף הם בצבעי הדגל. על הכתובה חתומים העדים: "דוד יעקב בלא"א שלמה מארוני ז"ל" [רבי דוד יעקב מארוני, תק"ע-תרמ"ח, כיהן כרב בכמה מערי איטליה, ביניהן: פיזארו, אנקונה, פירנצה, ועוד] ו"שלמיאל אברהם ישראל ויטירבו" [בן רבי יחיאל חיים ויטרבו, הוציא לאור את ספרו של אביו, ספר ויחי ויתן, ליוורנו תר"ג].
בשולי הכתובה נוספו בכתיבה איטלקית רהוטה התנאים הממוניים העוסקים בירושת הנדוניה והכתובה, הנפוצים בכתובות קהילת אנקונה.
רבי יצחק רפאל אשכנזי (טדסקי; תקפ"ו-תרס"ח), יליד אנקונה שהיה ברבות הימים לרבה של העיר ומהידועים שבחכמי איטליה בתקופתו. כתב חיבור בשם "תולדות בני ישראל ומצבם המדיני והחמרי בנפות איטליא", קראקא תרס"א.
57X37.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים, קמטים, מספר קרעים בשוליים. הדיו דהוי ומחוק בחלקו (בסעיף התנאים). קמטים וסימני קיפול.
קטגוריה
קהילות ישראל – אמריקנה וארצות תבל
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $1,500
הערכה: $3,000 - $5,000
נמכר ב: $5,250
כולל עמלת קונה
דיוקן רבי משה בן יואל נ"ש [ניקלשבורג], אב"ד שוואל (זוולה, הולנד) - תחריט מעשה ידי A. Joëls, צבוע חלקית ביד. [הולנד, ראשית המאה ה-19].
בתחריט נראה דיוקנו של ר' משה בן יואל נ"ש בתוך מסגרת עגולה הנשענת על שלושה ספרים מפרי-עטו. תחת הדיוקן נדפס הכיתוב "תאר יפעת פני החכם השלם והכולל כבוד הרב המובהק המפורסם כמוהר"ר משה נ"ש נר"ו, אב"ד ור"מ דק"ק שוואלוא...".
רבי משה בן יואל נ"ש (או: מנ"ש), שימש כמו"צ בנייאקערכן (נייקרק, חלדרלנד Nijkerk) כשלושים שנה. משנת תקס"ב החל לכהן כאב"ד שוואל (זוולה, אוברייסל Zwolle). נפטר בחודש אלול תקס"ז. בהקדמה לספרו "ישמח משה" (ליידן, תקל"א) כתב בלשון מליצית את קורות חייו. הוא מספר כי בצעירותו שימש כדרשן ונדד מעיר לעיר "להורות העם דרך תשובה ולישר דרכם". באחת הפעמים העלילו עליו עלילה ובעקבותיה הושלך לכלא ע"י השלטונות, ולבסוף שוחרר רק לאחר התערבותם של רבי שאול אב"ד אמשטרדם וגיסו רבי שאול הלוי אב"ד האג: "ואחר ימים רבים עמדו עלי שני אנשים מצורעים... ושננו לשונם כמו נחש, וטפלו עלי שקר... לפני השררה... פערו פיהם.. לירד אותי אל ירכתי בור, וכל העם בוכים למשפחותיהם, וקראו את בגדיהם ויפלו על צוארי ויבכו עוד וצעקו בקול מר...". בהמשך, לאחר נישואיו, נתמנה למו"צ בעיר נייקערכן בקבלו היתר הוראה מרבי שאול אב"ד אמשטרדם, ובסוף ימיו כיהן כאב"ד שוואל. מלבד ספרו "ישמח משה", נדפס ממנו סדר תפילה לכבוד חנוכת בית הכנסת בנייאקערכן (מזמור שיר חנוכת הבית, אמשטרדם תקס"א). בתחריט שלפנינו מתועדים שלושה ספרים שחיבר, ושמותיהם: "ישמח משה", "ויואל משה" ו"ויסתר משה". מלבד חיבורו "ישמח משה" (שנדפס כאמור בשנת תקל"א) לא ידועים לנו היום חיבוריו האחרים.
דף 9.5X16 ס"מ. מצב טוב. כתמים קלים בשוליים ובגב הדף.
בתחריט נראה דיוקנו של ר' משה בן יואל נ"ש בתוך מסגרת עגולה הנשענת על שלושה ספרים מפרי-עטו. תחת הדיוקן נדפס הכיתוב "תאר יפעת פני החכם השלם והכולל כבוד הרב המובהק המפורסם כמוהר"ר משה נ"ש נר"ו, אב"ד ור"מ דק"ק שוואלוא...".
רבי משה בן יואל נ"ש (או: מנ"ש), שימש כמו"צ בנייאקערכן (נייקרק, חלדרלנד Nijkerk) כשלושים שנה. משנת תקס"ב החל לכהן כאב"ד שוואל (זוולה, אוברייסל Zwolle). נפטר בחודש אלול תקס"ז. בהקדמה לספרו "ישמח משה" (ליידן, תקל"א) כתב בלשון מליצית את קורות חייו. הוא מספר כי בצעירותו שימש כדרשן ונדד מעיר לעיר "להורות העם דרך תשובה ולישר דרכם". באחת הפעמים העלילו עליו עלילה ובעקבותיה הושלך לכלא ע"י השלטונות, ולבסוף שוחרר רק לאחר התערבותם של רבי שאול אב"ד אמשטרדם וגיסו רבי שאול הלוי אב"ד האג: "ואחר ימים רבים עמדו עלי שני אנשים מצורעים... ושננו לשונם כמו נחש, וטפלו עלי שקר... לפני השררה... פערו פיהם.. לירד אותי אל ירכתי בור, וכל העם בוכים למשפחותיהם, וקראו את בגדיהם ויפלו על צוארי ויבכו עוד וצעקו בקול מר...". בהמשך, לאחר נישואיו, נתמנה למו"צ בעיר נייקערכן בקבלו היתר הוראה מרבי שאול אב"ד אמשטרדם, ובסוף ימיו כיהן כאב"ד שוואל. מלבד ספרו "ישמח משה", נדפס ממנו סדר תפילה לכבוד חנוכת בית הכנסת בנייאקערכן (מזמור שיר חנוכת הבית, אמשטרדם תקס"א). בתחריט שלפנינו מתועדים שלושה ספרים שחיבר, ושמותיהם: "ישמח משה", "ויואל משה" ו"ויסתר משה". מלבד חיבורו "ישמח משה" (שנדפס כאמור בשנת תקל"א) לא ידועים לנו היום חיבוריו האחרים.
דף 9.5X16 ס"מ. מצב טוב. כתמים קלים בשוליים ובגב הדף.
קטגוריה
קהילות ישראל – אמריקנה וארצות תבל
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $3,000
הערכה: $5,000 - $8,000
לא נמכר
שתי הכרזות רשמיות על מתן שוויון זכויות ליהודי צרפת: כרוז המודיע על מתן שוויון זכויות ליהודים ממוצא ספרדי ופורטוגזי וליהודי אביניון (בורדו, 1790); עלון המודיע על מתן שוויון זכויות לכלל יהודי צרפת (קלרמון-פרן, 1791). צרפתית.
בשנת 1789 קמה האספה המכוננת הלאומית של צרפת ונתקבלה בה הצהרת זכויות האדם והאזרח. בינואר 1790, לאחר דיונים ארוכים ובעקבות הבקשות הרבות שהוגשו לאספה, קיבלה האספה החלטה להעניק שוויון זכויות ומעמד "אזרח פעיל" ליהודים הפורטוגזים, הספרדים ובני אביניון, שנטו יותר להתערות בקהילה הנוצרית מבחינה כלכלית, אזרחית ותרבותית, התבדלו פחות ובמאות הראשונות לישיבתם בצרפת אף הצהירו על עצמם כ"נוצרים חדשים". יהודיה האשכנזים של צרפת, ששפתם הייתה יידיש וזהותם היהודית מובחנת הרבה יותר, נותרו מופלים לרעה.
בספטמבר 1791, כמה ימים לפני סגירת האספה הלאומית ופתיחת האספה המחוקקת, עבר החוק המבטל את כל ההגבלות, הצווים והתקנות הקודמות ומעניק שוויון זכויות מלא ליהודים באשר הם. אלו הם החוקים הראשונים באירופה שהעניקו שוויון זכויות בלתי-מותנה ליהודים.
לפנינו שני פריטים: כרוז המכריז על החוק הראשון המעניק שוויון זכויות ליהודים ממוצא ספרדי ופורטוגזי וליהודי אביניון, ועלון המכריז על החוק השני המעניק שוויון זכויות לכלל יהודי צרפת.
1. Lettres patentes du Roi, sur un décret de l'Assemblée nationale, portant que les Juifs, connus en France sous le nom de Juifs portugais, espagnols & avignonois, y jouiront des droits de citoyen actif ["הוראה רשמית בדבר המלך... שכל היהודים הידועים בצרפת כפורטוגזים, כספרדים או כבני אביניון יוותרו זכאים למעמד של אזרחים פעילים"]. הוצאת Michel Racle, בורדו, 1790.
בבורדו התקיימה קהילה גדולה ועשירה של יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל, ובפי עצמה כונתה "האומה הפורטוגזית"; הקהילה אף שלחה נציגים אל "ועדת מאלזרב" שעסקה בבחינת מצב היהודים ואל האספה הלאומית.
47.5X39 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים. כתמים. קרע בפינה הימנית העליונה (משוקם בהדבקת נייר ונייר דבק). נקבים. רישום בכתב-יד בגב הכרוז.
2. Loi relative aux juifs, donée à Paris, le 13 Novembre 1791 ["חוק בעניין היהודים... פריז, 13 בנובמבר 1791"]. דפוס Delcros & Fils, קלרמון-פרן (Clermont-Ferrand), י1791.
[1] דף מקופל לשניים (שני עמודים מודפסים), 24 ס"מ. מצב טוב. כתמים. נקבי תיוק וקרעים קלים בשוליים. שתיים מפינות הדף נגזרו בשיפוע. רישום בכתב-יד בעמוד הראשון.
בשנת 1789 קמה האספה המכוננת הלאומית של צרפת ונתקבלה בה הצהרת זכויות האדם והאזרח. בינואר 1790, לאחר דיונים ארוכים ובעקבות הבקשות הרבות שהוגשו לאספה, קיבלה האספה החלטה להעניק שוויון זכויות ומעמד "אזרח פעיל" ליהודים הפורטוגזים, הספרדים ובני אביניון, שנטו יותר להתערות בקהילה הנוצרית מבחינה כלכלית, אזרחית ותרבותית, התבדלו פחות ובמאות הראשונות לישיבתם בצרפת אף הצהירו על עצמם כ"נוצרים חדשים". יהודיה האשכנזים של צרפת, ששפתם הייתה יידיש וזהותם היהודית מובחנת הרבה יותר, נותרו מופלים לרעה.
בספטמבר 1791, כמה ימים לפני סגירת האספה הלאומית ופתיחת האספה המחוקקת, עבר החוק המבטל את כל ההגבלות, הצווים והתקנות הקודמות ומעניק שוויון זכויות מלא ליהודים באשר הם. אלו הם החוקים הראשונים באירופה שהעניקו שוויון זכויות בלתי-מותנה ליהודים.
לפנינו שני פריטים: כרוז המכריז על החוק הראשון המעניק שוויון זכויות ליהודים ממוצא ספרדי ופורטוגזי וליהודי אביניון, ועלון המכריז על החוק השני המעניק שוויון זכויות לכלל יהודי צרפת.
1. Lettres patentes du Roi, sur un décret de l'Assemblée nationale, portant que les Juifs, connus en France sous le nom de Juifs portugais, espagnols & avignonois, y jouiront des droits de citoyen actif ["הוראה רשמית בדבר המלך... שכל היהודים הידועים בצרפת כפורטוגזים, כספרדים או כבני אביניון יוותרו זכאים למעמד של אזרחים פעילים"]. הוצאת Michel Racle, בורדו, 1790.
בבורדו התקיימה קהילה גדולה ועשירה של יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל, ובפי עצמה כונתה "האומה הפורטוגזית"; הקהילה אף שלחה נציגים אל "ועדת מאלזרב" שעסקה בבחינת מצב היהודים ואל האספה הלאומית.
47.5X39 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים. כתמים. קרע בפינה הימנית העליונה (משוקם בהדבקת נייר ונייר דבק). נקבים. רישום בכתב-יד בגב הכרוז.
2. Loi relative aux juifs, donée à Paris, le 13 Novembre 1791 ["חוק בעניין היהודים... פריז, 13 בנובמבר 1791"]. דפוס Delcros & Fils, קלרמון-פרן (Clermont-Ferrand), י1791.
[1] דף מקופל לשניים (שני עמודים מודפסים), 24 ס"מ. מצב טוב. כתמים. נקבי תיוק וקרעים קלים בשוליים. שתיים מפינות הדף נגזרו בשיפוע. רישום בכתב-יד בעמוד הראשון.
קטגוריה
קהילות ישראל – אמריקנה וארצות תבל
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $1,000
הערכה: $3,000 - $5,000
נמכר ב: $1,250
כולל עמלת קונה
חוברת מודפסת, "תורת אמת" – Confirmation Service, Catechism for Instruction in the Mosaic Religion, מאת קהילת "בית ישראל". דנידין (Dunedin, ניו-זילנד), תרמ"ו 1886. אנגלית, בשילוב פסוקים בעברית.
החוברת מכילה 29 שאלות ותשובות על האמונה היהודית. נדפסה לרגל טקס בת מצווה שהתקיים בדנידין ביום ל"ג בעומר שנת תרמ"ו [23 במאי 1886]. היה זה הטקס הראשון מסוגו בדנידין, עבור תשע מבנות הקהילה [בימים שלפני הטקס הזה נדפסו הזמנות בעיתונות ניו זילנד, ולמחרת הטקס הופיעה בעיתון Otago Daily Times ידיעה ארוכה על האירוע - ראה חומר מצורף].
רישום בכתב-יד בדף שלפני השער: "First Confirmation Service after my returne from England " [=טקס הקונפירמציה הראשון לאחר שובי מאנגליה], חתום: "J. Hyman" [כפי הנראה, מר יוליוס היימן (1827-1911), נשיא הקהילה היהודית בדנידין באותה עת. יליד מלבורן, אוסטרליה, שען ותכשיטן במקצועו, הגיע לדנידין בשנת 1862, תקופת "הבהלה לזהב" בדרום ניו-זילנד. מהעסקנים הבולטים של הקהילה מימיה הראשונים, ייסד ועמד בראש חברת גמילות חסדים והחברא קדישא של הקהילה].
לפנינו תיעוד מעניין מטקס בת המצווה שנהג במספר קהילות יהודיות בגרמניה וסביבתה. במרכז הטקס עמד ה"קטכיזם" - מדריך אמונה הבנוי בצורת שאלות ותשובות המציגות את עקרונות היהדות. מקורו של הטקס, וכפי שמעיד שמו (ושם החוברת שלפנינו), הוא טקס הקונפירמציה הנהוג בדת הנוצרית. טקס הקונפירמציה (שמשמעו: אישרור או אישוש) מאשר את כניסת הילד אל הדת עם התבגרותו. גם רעיון ה"קטכיזם" שאול מן הנצרות. אל הקהילות היהודיות נכנס הטקס במידה רבה בשל דרישת הרשויות. רבי יעקב עטלינגר בעל ה"ערוך לנר" קיים טקס דומה בעירו אלטונה, עשרים שנה קודם לטקס המתועד בחוברת שלפנינו. בספרו שו"ת בנין ציון השלם (חלק ב, סימן קז), נדפסה הדרשה שנשא בטקס זה. בדרשתו הסתייג ה"ערוך לנר" מן הטקס והדגיש שבניגוד לדת הנוצרית, אצל היהודים אין צורך לקבל את הדת על עצמו ולהתחייב להאמין בה, שכן כבר מלידתו הוא שייך לדת היהודית, וכך אמר: "הפעולה שלשמה נאספנו כאן היא ענין חדש בקהילתנו, ועל כן הריני מרשה לעצמי להסביר את המטרה... הצורה החיצונית היא זו של 'קונפירמציה' שנהוגה אצל מאמינים בדת אחרת, אבל במהותה היא רחוקה ממנה מאד. שם המטרה היא שהילדים יקבלו את דתם על עצמם כחובה, אבל בישראל אין צורך בזה כלל... בישראל אין כל צורך בטקס חגיגי-דתי לקבל התחייבות להאמין, כי לרגל לידתו מוטלות עליו כל מצוות התורה, ובשום אופן לא יוכל להינתק מהן. הפעולה שאנו מבצעים אותה כאן אינה כעין פולחן, כי אם רק בחינה בלימודי קודש, ובעצם אין מקומה בבית הכנסת כי אם בבית הספר, אבל החוק דורש במיוחד לבצע אותה בבית הכנסת...".
בשאלה הראשונה בחוברת שלפנינו בולט במיוחד הניסוח המדגיש כי ההשתייכות לעם ישראל היא כבר מלידה, ברוח הדברים של בעל ה"ערוך לנר". על השאלה "מה טעם נוכחותך היום במקום קדוש זה?", ענו הבנות: "אנחנו נחרצות להכיר את עצמנו כחלק מעדת ישראל, שאנחנו שייכות אליה כבר מלידה".
קהילת דנידין, הקהילה היהודית הדרומית ביותר בעולם, נוסדה בשנת תרכ"ב, לאחר שהגיעו אליה יהודים רבים בעקבות "הבהלה לזהב" שהחלה באותה תקופה. בית הכנסת ("בית ישראל") נחנך בשנת תרכ"ד, ובשנית בשנת תרמ"א. היתה זו קהילה אורתודוקסית מודרנית, שאימצה את מנהגי יהדות אנגליה והיתה כפופה לרב הראשי של בריטניה.
8 עמ'. 20.5 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים. הדף שלפני השער [עם הרישום בכתב יד] מנותק. חותמת בדף השער. כריכת קרטון, עם פגמים.
לא ידוע על עותק נוסף בעולם. אינו מופיע ב-OCLC, לא מופיע בספרייה הלאומית של ניו זילנד וכן אינו מופיע באוסף החוברות של Sir Robert Stout שבספריית אוניברסיטת ויקטוריה של ולינגטון (ניו זילנד).
דברי דפוס מניו-זילנד עם אותיות עבריות נדירים מאד.
החוברת מכילה 29 שאלות ותשובות על האמונה היהודית. נדפסה לרגל טקס בת מצווה שהתקיים בדנידין ביום ל"ג בעומר שנת תרמ"ו [23 במאי 1886]. היה זה הטקס הראשון מסוגו בדנידין, עבור תשע מבנות הקהילה [בימים שלפני הטקס הזה נדפסו הזמנות בעיתונות ניו זילנד, ולמחרת הטקס הופיעה בעיתון Otago Daily Times ידיעה ארוכה על האירוע - ראה חומר מצורף].
רישום בכתב-יד בדף שלפני השער: "First Confirmation Service after my returne from England " [=טקס הקונפירמציה הראשון לאחר שובי מאנגליה], חתום: "J. Hyman" [כפי הנראה, מר יוליוס היימן (1827-1911), נשיא הקהילה היהודית בדנידין באותה עת. יליד מלבורן, אוסטרליה, שען ותכשיטן במקצועו, הגיע לדנידין בשנת 1862, תקופת "הבהלה לזהב" בדרום ניו-זילנד. מהעסקנים הבולטים של הקהילה מימיה הראשונים, ייסד ועמד בראש חברת גמילות חסדים והחברא קדישא של הקהילה].
לפנינו תיעוד מעניין מטקס בת המצווה שנהג במספר קהילות יהודיות בגרמניה וסביבתה. במרכז הטקס עמד ה"קטכיזם" - מדריך אמונה הבנוי בצורת שאלות ותשובות המציגות את עקרונות היהדות. מקורו של הטקס, וכפי שמעיד שמו (ושם החוברת שלפנינו), הוא טקס הקונפירמציה הנהוג בדת הנוצרית. טקס הקונפירמציה (שמשמעו: אישרור או אישוש) מאשר את כניסת הילד אל הדת עם התבגרותו. גם רעיון ה"קטכיזם" שאול מן הנצרות. אל הקהילות היהודיות נכנס הטקס במידה רבה בשל דרישת הרשויות. רבי יעקב עטלינגר בעל ה"ערוך לנר" קיים טקס דומה בעירו אלטונה, עשרים שנה קודם לטקס המתועד בחוברת שלפנינו. בספרו שו"ת בנין ציון השלם (חלק ב, סימן קז), נדפסה הדרשה שנשא בטקס זה. בדרשתו הסתייג ה"ערוך לנר" מן הטקס והדגיש שבניגוד לדת הנוצרית, אצל היהודים אין צורך לקבל את הדת על עצמו ולהתחייב להאמין בה, שכן כבר מלידתו הוא שייך לדת היהודית, וכך אמר: "הפעולה שלשמה נאספנו כאן היא ענין חדש בקהילתנו, ועל כן הריני מרשה לעצמי להסביר את המטרה... הצורה החיצונית היא זו של 'קונפירמציה' שנהוגה אצל מאמינים בדת אחרת, אבל במהותה היא רחוקה ממנה מאד. שם המטרה היא שהילדים יקבלו את דתם על עצמם כחובה, אבל בישראל אין צורך בזה כלל... בישראל אין כל צורך בטקס חגיגי-דתי לקבל התחייבות להאמין, כי לרגל לידתו מוטלות עליו כל מצוות התורה, ובשום אופן לא יוכל להינתק מהן. הפעולה שאנו מבצעים אותה כאן אינה כעין פולחן, כי אם רק בחינה בלימודי קודש, ובעצם אין מקומה בבית הכנסת כי אם בבית הספר, אבל החוק דורש במיוחד לבצע אותה בבית הכנסת...".
בשאלה הראשונה בחוברת שלפנינו בולט במיוחד הניסוח המדגיש כי ההשתייכות לעם ישראל היא כבר מלידה, ברוח הדברים של בעל ה"ערוך לנר". על השאלה "מה טעם נוכחותך היום במקום קדוש זה?", ענו הבנות: "אנחנו נחרצות להכיר את עצמנו כחלק מעדת ישראל, שאנחנו שייכות אליה כבר מלידה".
קהילת דנידין, הקהילה היהודית הדרומית ביותר בעולם, נוסדה בשנת תרכ"ב, לאחר שהגיעו אליה יהודים רבים בעקבות "הבהלה לזהב" שהחלה באותה תקופה. בית הכנסת ("בית ישראל") נחנך בשנת תרכ"ד, ובשנית בשנת תרמ"א. היתה זו קהילה אורתודוקסית מודרנית, שאימצה את מנהגי יהדות אנגליה והיתה כפופה לרב הראשי של בריטניה.
8 עמ'. 20.5 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים. הדף שלפני השער [עם הרישום בכתב יד] מנותק. חותמת בדף השער. כריכת קרטון, עם פגמים.
לא ידוע על עותק נוסף בעולם. אינו מופיע ב-OCLC, לא מופיע בספרייה הלאומית של ניו זילנד וכן אינו מופיע באוסף החוברות של Sir Robert Stout שבספריית אוניברסיטת ויקטוריה של ולינגטון (ניו זילנד).
דברי דפוס מניו-זילנד עם אותיות עבריות נדירים מאד.
קטגוריה
קהילות ישראל – אמריקנה וארצות תבל
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $1,500
הערכה: $3,000 - $5,000
לא נמכר
מעטפה עם חותם בית עסק בעיר פשט בבעלותו של יעקב הרצל, אביו של בנימין זאב הרצל. נשלחה מפשט (פסט, הונגריה; כיום בודפשט), לסרביה בשנת 1860.
על המעטפה (דף נייר מקופל) מופיעים שמו של השולח, "Jacob Herzl & C" ותחתיו התאריך – 5 בספטמבר 1864 (בכתב-ידו של יעקב הרצל?), ושמו של הנמען. המעטפה נשלחה לעיר Racsa (ככל הנראה, Sremska Rača שבסרביה) ומופיעות עליה חותמות דואר של הערים Peterwardein ו-Kikinda, וחותמות נוספות.
המעטפה חתומה בחותם-נייר רשמי עם הכתובת "Jacob Herzl & Co. Pest" – חותמו של יעקב הרצל.
יעקב הרצל (1832-1902), סוחר ובנקאי יהודי-גרמני, אביו של בנימין זאב הרצל. יעקב נולד למשפחה יהודית אורתודוקסית בעיר זמלין שבסרביה (אביו, סבו של בנימין זאב, היה שמש בבית הכנסת הספרדי בעיר). בגיל 15 עזב את ביתו והחל לעבוד כשוליה בחברת אספקה. כמה עשורים מאוחר יותר, כבר עמד הונו על כמה מיליוני מארקים ועסקיו התפרסו על תחומים שונים של מסחר ובנקאות.
יעקב נישא בשנת 1857 לז'אנט דיאמנט (Jeanette Diamant), ושלוש שנים אחר כך נולד בנם הראשון והיחיד - בנימין זאב. את רעיונותיו המהפכניים של בנו ואת דרכו הייחודית ראה בעין יפה דווקא, וכשנוכח לראשונה לדעת מה תכניתו האמיתית – הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, אמר שיהיה עליו לכתוב על כך ספר, כדי לפנות ישירות אל העם (כשנה אחר כך כתב בנימין זאב הרצל את ספרו "מדינת היהודים").
יעקב נפטר בחטף משבץ בשנת 1902, בשעה שבנו היה בדרך לבקרו. על אבדן אביו אמר בנימין זאב הרצל: "היקר שלי, הטוב שלי... אני חייב לו הכל".
דף 29X23 ס"מ, מקופל למעטפה בגודל 13X9.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. קרעים בשוליים ולאורך סימני הקיפול. נקבים כתוצאה מחריכת הדיו את הנייר בשורת כתובת הנמען.
על המעטפה (דף נייר מקופל) מופיעים שמו של השולח, "Jacob Herzl & C" ותחתיו התאריך – 5 בספטמבר 1864 (בכתב-ידו של יעקב הרצל?), ושמו של הנמען. המעטפה נשלחה לעיר Racsa (ככל הנראה, Sremska Rača שבסרביה) ומופיעות עליה חותמות דואר של הערים Peterwardein ו-Kikinda, וחותמות נוספות.
המעטפה חתומה בחותם-נייר רשמי עם הכתובת "Jacob Herzl & Co. Pest" – חותמו של יעקב הרצל.
יעקב הרצל (1832-1902), סוחר ובנקאי יהודי-גרמני, אביו של בנימין זאב הרצל. יעקב נולד למשפחה יהודית אורתודוקסית בעיר זמלין שבסרביה (אביו, סבו של בנימין זאב, היה שמש בבית הכנסת הספרדי בעיר). בגיל 15 עזב את ביתו והחל לעבוד כשוליה בחברת אספקה. כמה עשורים מאוחר יותר, כבר עמד הונו על כמה מיליוני מארקים ועסקיו התפרסו על תחומים שונים של מסחר ובנקאות.
יעקב נישא בשנת 1857 לז'אנט דיאמנט (Jeanette Diamant), ושלוש שנים אחר כך נולד בנם הראשון והיחיד - בנימין זאב. את רעיונותיו המהפכניים של בנו ואת דרכו הייחודית ראה בעין יפה דווקא, וכשנוכח לראשונה לדעת מה תכניתו האמיתית – הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, אמר שיהיה עליו לכתוב על כך ספר, כדי לפנות ישירות אל העם (כשנה אחר כך כתב בנימין זאב הרצל את ספרו "מדינת היהודים").
יעקב נפטר בחטף משבץ בשנת 1902, בשעה שבנו היה בדרך לבקרו. על אבדן אביו אמר בנימין זאב הרצל: "היקר שלי, הטוב שלי... אני חייב לו הכל".
דף 29X23 ס"מ, מקופל למעטפה בגודל 13X9.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. קרעים בשוליים ולאורך סימני הקיפול. נקבים כתוצאה מחריכת הדיו את הנייר בשורת כתובת הנמען.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל
קָטָלוֹג