מכתב חריף עם בקורת נוקבת על "אגודת ישראל" ועל יהודי גרמניה העומדים בראשה, מאת האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש. [רוסטוב], חשון תרפ"ד [1923].
כתיבת-יד סופר, עם שורה בכתב-ידו וחתימתו של האדמו"ר הריי"ץ. נשלח אל המשפיע רבי שלמה זלמן הבלין מירושלים.
בגוף המכתב ביקורת חריפה ביותר, שכותב האדמו"ר באריכות רבה, על ארגון "אגודת ישראל", "...אשר זה כשנתים שיצאו בשם זה ועשו בו שמות ר"ל [=רחמנא לצלן] נגד התורה". האדמו"ר מוסיף כי דבריו אינם על דרך המליצה: "אנכי אומר 'נגד התורה'... דמי שאינו מוגדר בהגדרת קדש עצמך במותר לך... הרי זה העברה על דרכי תורה".
בהמשך המכתב תוקף האדמו"ר, במילים חריפות את העסקנים של יהודי גרמניה, אותם שהיו ממנהיגי "אגודת ישראל" וראשיה בשנים ההן, ולא חושך מהם את שבט לשונו:
"...אלו האשכנזים אשר הם חושבים כי להם מותר הכל, ער איז דאך ניט קיין חסיד [=הוא הרי לא חסיד] (וכמו שמספרים על א' ששאלו אותו מדוע אתה עושה דבר זה, והוא אסור עפ"י שו"ע, השיב בין איך ניט קיין חסיד [=אני לא חסיד]). הנה באמת הוא חילול השם שעושים מה שעושים, ובפרט אשר המשיכו בכמה מיני קסמים תמימים ויראי אלקים, וילכדום ברשתם למען בצוע מזימת לבבם, והוא להגביר את החכמה חיצונית על קדושת התורה, אשר דבר זה עמוק עמוק הוא בלב חכמי אשכנז, אשר חכמתם אכלה את תורתם ויראתם, ואין בינות למו להבין איזה ענין של תורה ועבודה, ומכ"ש שיוכלו להרגיש אלעבעדיקייט [=חַיּוּת]".
בהמשך המכתב סוקר הריי"ץ את תולדות חלק מיהודי גרמניה. הוא כותב על הדור שלאחר רש"ר הירש במבט ביקורתי, אך במקביל מעלה על נס את גודל פעולותיו ומאמציו של רש"ר הירש להצלת יהדות גרמניה:
"האנשים האלה זה לא כבר ר"ל הוצאו מכבשן האפקורסות של מענדלסאן וסייעתם, ויתבוללו באנשי מדינתם ר"ל, עד אשר בא הרב הירש ועודדם לתחי', ולולא הוא לא נשאר ח"ו וח"ו אף אחד שיהי' בעל דת ה'. ובכדי להצילם מלהתבולל, התחכם להם ויקרא להם מוסדות שונות להורותם דת ישראל במקצת עכ"פ... הוא עוד קוה אשר לאט לאט יעשם ככל אחיהם העברים שיהיו יראי אלקים ויודעי תורה, אבל העת לא הספיקה. והבאים אחריו, או שדעתם היתה כן, או שלא יכלו להועיל, ונשאר כך. ועתה הנה המה מנהיגי עדת ישורון, הן המה חנוטי אשכנז, הבלתי יודעים קרוא בתורת ה', ומה גם להבין איזה סוגיא גם קלה, ריקים מכל ענין של יראת ה', ורחוקים מאיזה מושג רוחני... ואיש איש מהם יתגאה בהוותו, וגאונו אשר הוא פרקליט טוב או יודע כמה ספרי חכמה והדומה, והן המה אלו הבורים ועמי הארץ... יהיו לאלופים בישראל, המה האומרים האסור והמותר. והמה אשר עקרו ועוקרים את אשר גבלו ראשונים כמלאכים זצ"ל...".
"ויתנכלו עוד לקרוא עצמן אגודת ישראל, וכתבו על הבלאנקען את המטרה: 'לפתור ברוח התורה והמצוה' כו'. אנשים שאינם יודעים מה זה תורה ורחוקים ממנה בתכלית... והנני מתפלא במאד מאד על היראי אלקים שבאה"ק, איך לא יראו את הנחש הקדמוני הכרוך על נס אגודת ישראל בתבניתה ההווית...".
בסוף המכתב, לפני החתימה, הוסיף הריי"ץ שורה בכתב-ידו: "והנני ידי"ע [=ידידו עוז] הדו"ש [=הדורש שלומו] ומברכו ופב"ש [=ופורש בשלום] התלמידים יחי' ומברכם, יוסף יצחק ש"ס [=שניאורסון]".
המכתב נדפס בשלמותו בספר "המשפיע", ירושלים, תשמ"ב, עמ' רפה-רפז. משם נעתק לספר אגרותיו – אגרות קודש, כרך א', עמ' רפד-רפה. בספר אגרותיו הושמט גוף המכתב שבו תוקף האדמו"ר את "אגודת ישראל", ונדפסו שם רק הפתיחה והסיום.
[1] דף כפול (4 עמ' כתובים). 21 ס"מ. מצב טוב. כתמים רבים. סימני קיפול.

מכתב ברכת שנה טובה, וברכות לאירוסין, בכתב ידה וחתימתה של הרבנית חנה שניאורסון. ברוקלין ניו-יורק, אלול תשי"ב [1952].
מכתב מאת הרבנית, שנשלח לידידתה תמר [איטה] גלוסקין. ברכות לשנה טובה, וברכות לרגל אירוסי הבת: "...יתן ה' שתקבלו ממנה עם בחיר-לבה רב נחת כחפצכם. עתה הנני לברכה בשנה טובה ומאושרה שנת חיים ושלום וכל טוב בכל הפרטים. דו"ש חנה שניאורסון". בשולי המכתב מוסיפה הרבנית פרישת שלום וברכת שנה טובה לכל בני המשפחה.
הרבנית הצדקנית מרת חנה שניאורסון (תר"מ-תשכ"ה), אמו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מחב"ד-ליובאוויטש. בתו של רבי מאיר שלמה ינובסקי אב"ד ניקולייב. אשת-חבר לאביו של הרבי – רבי לוי יצחק שניאורסון, שפעלה לצדו במסירות נפש תחת השלטון הקומוניסטי, תחילה במקום רבנותו בעיר יקטרינוסלב (כיום דניפרו), ולאחר מכן גלתה עמו לכפר צ'אילי בקזחסטן, אליו גורש בעקבות פעילותו לשימור גחלת היהדות. בתקופה זו הפיקה דיו מעשבים כדי לאפשר לבעלה להעלות את חידושי התורה שלו על הכתב, ומאוחר יותר סיכנה את חייה כשנטלה עמה את כתביו בנדודיה. מכתביו אלו נדפסו סדרת ספריו "ליקוטי לוי יצחק" על הזהר. רבי לוי יצחק נפטר באלמא-אטא שבקזחסטן בשנת תש"ד.בשנת תש"ו עברה את הגבול מרוסיה לפולין, ומשם נדדה עד שהגיעה לפריז באדר תש"ז.
כשקיבל בנה הרבי, שכבר התגורר בברוקלין, את הידיעה שאמו הצליחה להגיע לפריז, עלה על מטוס כדי להיפגש עם אמו לאחר עשרים שנה בהן הפריד ביניהם מסך הברזל. בפריז התעכב הרבי שלושה חודשים כדי לסדר את כל האישורים הדרושים לצורך הגירתה לארה"ב, ובחודש סיון הפליג עמה באניה לארה"ב. כשלוש שנים לאחר בואם נפטר האדמו"ר הריי"ץ ורבי מנחם מנדל שניאורסון עלה על כסאו. מאז ועד לפטירתה פעלה לצדו של בנה, אשר היה מכבדה בצורה מעוררת השתאות.
הייתה מעורה היטב בחיי החסידים ובפעילויות השונות של חסידות חב"ד, ושימשה כחברת נשיאות נשי ובנות חב"ד בארצות הברית. את זיכרונותיה פרסמה בהמשכים בעיתון "די אידישע היים", בשנת תשכ"ד, ובאצילותה הורתה לעורך להשמיט את הפרקים בהם תיארה את סבלו ועינוייו של בעלה הגדול, כדי לא לצער את בנה. בשנת תשמ"ג נדפס הספר "אם בישראל", על אישיותה המיוחדת ועל תולדות חייה.
מקבלת המכתב: מרת תמר-איטה גלוסקין (נפטרה בשנת תשמ"ז) אשתו של רבי נפתלי גלוסקין, ובתו של רבי שמעון משה דיסקין אב"ד לכוביץ, מחבר ספר "מדרש שמעוני". בשנים תש"ד-תש"ה, כשהרבנית חנה התגוררה באלמא אטא כאלמנה בודדת, סייעה לה תמר-איטה במסירות נפש, על אף הסיכון שבדבר. באחד ממכתביה כתבה לה הרבנית חנה: "אני זוכרת היטב את היחס שלך אלי... בזמן שאף אחד לא רצה לעמוד בד' אמותיי". לאחר מספר שנים עלתה תמר-איטה לתל-אביב וגרה בשכונת הדר-יוסף. מכתבים בודדים מהתכתבויותיה עם הרבנית חנה, נדפסו ב"קובץ לחיזוק ההתקשרות – תשרי תשע"ה", אך המכתב שלפנינו לא נדפס.
אגרת דואר אוויר. 30 ס"מ. מצב טוב-בינוני. קרעים ובלאי בשוליים, ללא פגיעה בטקסט. כתמים. בלאי. סימני קיפול.

ספר פני יהושע על הש"ס, מאת רבי יעקב יושע אב"ד מיץ, לבוב ופרנקפורט. סט שלם בן ארבעה כרכים, שנדפסו בפרנקפורט ובפיורדא בסביבות השנים תקי"ב-תק"מ 1752-1780. מהדורה שניה של שלשת החלקים הראשונים, ומהדורה ראשונה של חלק ד'.
בשער הכרך השני: חתימות ידם של גדולי חכמי ה"קלויז" הנודע בבראד (ברודי), בתקופת הנודע ביהודה והבעש"ט (במאה ה-18): רבי חיים צאנזר, רבי דוד טעבלי מבראד (לימים, אב"ד ליסא), ורבי מנחם נחום היילפרין (לימים, אב"ד קונסטנטין-ישן) בן-בנו של רבי חיים צאנזר.
ארבעה כרכים: • חלק ראשון, על מסכת ברכות וסדר מועד. פרנקפורט דמיין, [מהדורה שניה עם תיקונים, שכנראה נדפסה עוד בחיי המחבר – המוזכר בשער בברכת החיים "נר"ו" - בין השנים תקי"ב-תקט"ז]. • חלק שני, על מסכתות כתובות, גיטין וקידושין. פיורדא, [תקכ"ו 1766. מהדורה שניה]. • חלק שלישי, על מסכתות בבא קמא ובבא מציעא. פיורדא, [תקל"ט 1779. מהדורה שניה]. • חלק רביעי, על מסכתות חולין, מכות ושבועות, ועל שו"ע חושן משפט. פיורדא, [תק"מ 1780. מהדורה ראשונה].
חתימות ורישומי בעלות בכל הכרכים, מרבנים ובתי מדרש בווילקומיר ואניקשט (עיירות מפורסמות בליטא), ומעט הגהות בכתב-יד. בשער החלק השני (על מסכת כתובות): שתי חתימות יד-קדשו של הגאון המקובל רבי חיים צאנזר ראש חכמי הקלויז, החותם: "הק' חיים", "הק' חיים מצאנז"; חתימת ידו של הגאון רבי דוד טעבלי מבראד: "דוד הוא הק' טעבלי מבראד" [שהיה אף הוא מחכמי הקלויז בברודי באותה תקופה, קודם שעבר לכהן ברבנות ליסא]; חתימות רבות של רבי מנחם נחום היילפרין מבראד, בן-בנו של רבי חיים צאנזר הנ"ל.
הגאון המקובל רבי חיים צאנזר (ת"פ-תקמ"ג), איש אלוקים קדוש, גאון ומקובל. מגדולי חכמי הקלויז המפורסם בברודי. רבי חיים עמד בראש חכמי הקלויז עוד משנת תק"ה, בתקופה בה למדו ב"קלויז" רבי גרשון מקיטוב (גיסו של הבעש"ט) וה"נודע ביהודה". עסק הרבה בלימוד תורת הקבלה, ובתפלות עם כוונות וייחודים, והרבה בסיגופים ותעניות. את כתבי האר"י למד בחברותא עם ידידו בעל ה"נודע ביהודה". התכתבות הלכתית ביניהם נדפסה בשו"ת "נודע ביהודה", בביטויי חיבה והערצה הדדיים.
הבעש"ט הפליג בגדולתו עד מאד, למרות שרבי חיים עצמו לא קיבל את דרכו של הבעש"ט, ועל פי מסורות שונות אף התנגד לה בחריפות. אך הבעש"ט שהעריצו מאד, קיבל באהבה את התנגדותו, והרבה לדבר במעלתו. מסורת חסידית מספרת שרבי חיים שלח את רבי משה אוסטרר, בעל "ערוגת הבושם", מגדולי הקלויז בברודי, לתהות על קנקנו של הבעש"ט. כשנפרד רבי משה מהבעש"ט, ביקש ממנו הבעש"ט, שבבואו לרבי חיים, שיספר לו את כל הדברים התמוהים שראה אצלו, כדי שימלא רבי חיים את פיו שחוק, היות ורבי חיים מעולם לא מילא פיו שחוק, כי הוא משורש נשמתו של רבן יוחנן בן זכאי, שאמר שאסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה, "ומי שיעשה לו נחת רוח שישחוק, יקנה לו עולם הבא" (שמן הטוב, פיוטרקוב תרס"ה). במקור אחר מסופר כי הבעש"ט שלח אליו את תלמידיו הקדושים שיספרו לו מעשיות ומופתים ממנו כדי שישחק, ואמר: "שכל הפמליא של מעלה שמחין כשהוא שמח וטוב לב" (גדולת רבינו ישראל בעל שם טוב, שאמלויא תש"א). האדמו"ר רבי צבי הירש ממונקאטש בעל "דרכי תשובה" מספר בספרו "תפארת בנים" (פרשת דברים) כי הבעש"ט שלח אליו את רבי צבי הירש אב"ד טשורטקוב, לבקש ברכה להפקד בזרע של קיימא, ובזכות דבריו של רבי חיים שבירכו "שיזכה לבנים מאורי הגולה", נולדו בניו הקדושים רבי פנחס בעל ה"הפלאה" ורבי שמעלקא מניקלשבורג (ראה: תפארת בנים, בארדיוב, תרפ"א, דף קלו/2).
בספר "שבחי הבעש"ט" מובא (כנזכר לעיל) כי הבעש"ט אמר עליו שהוא ניצוץ מנשמתו של התנא רבן יוחנן בן זכאי. תלמידו המגיד ממעזריטש אמר, שרבי חיים צאנזר אף היה דומה בצורתו לרבן יוחנן בן זכאי (שבחי הבעש"ט, מהדורת רובינשטיין, עמ' 304). רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה"תולדות יעקב יוסף", מביא בספריו הקדושים בכמה מקומות מדברי תורתו של רבי חיים צאנזר. ראה למשל בספרו "כתונת פסים" (פרשת תזריע) הכותב: "וכן שמעתי בשם מחותני הרב החסיד מוהר"ר חיים צאנזיר". רבי צבי, בנו של רבי חיים צאנזר היה חתנו של ה"תולדות יעקב יוסף". נכדתם המשותפת התייתמה מאמה בינקותה ונתגדלה בבית זקנה ה"תולדות יעקב יוסף". נכדתם זו נישאה לימים להאדמו"ר רבי אברהם דוב בער אויערבך אב"ד חמלניק, שהיה מגדולי החסידות בדורו, והסתופף בצעירותו בצילו של הבעש"ט.
השפעתו הייתה רבה בגלילות לבוב וברודי. רבי חיים היה מעורב בפרשה הידועה של "הגט מקליווא". כמו כן היה מעורב בפולמוס ה"קמיעות" שפרץ בין רבי יעקב עמדין לרבי יהונתן אייבשיץ, והיה סבור כדעתו של רבי יעקב עמדין. מכתביו הרבים נדפסו ספרים בודדים: הגהותיו על שלחן ערוך אורח חיים (ז'יטומיר תרכ"א), "נאדר בקודש" על מסכת אבות (לבוב תרכ"ב).
רבי מנחם נחום היילפרין – החתום פעמים רבות באותו דף השער – הוא בנו של הגאון הקדוש רבי שמואל אהרן אב"ד מאצייב, בנו של רבי חיים צאנזר. רבי מנחם נחום כיהן כרבה של קונסטנטין-ישן ומנוחתו כבוד בברודי. שמו בישראל נקרא כנראה על שם סביו-זקנו רבי מנחם נחום אבי רבי חיים, ושם המשפחה כנראה הגיע ממשפחת אם-אביו אשת רבי חיים, שהיתה בתו של רבי יוסף היילפרין מבראד.
הגאון הנודע רבי דוד טעבלי אב"ד ליסא (נפטר טבת תקנ"ג 1792), מגדולי ה"קלויז" בברודי. בנו של רבי נתן נטע אב"ד ברודי. מגאוני הדור בתקופת הנודע ביהודה, ואחד מ"עשרה חכמי בראד" שהיו מעורבים בפרשת הגט מקליווא. כיהן ברבנות בזסלב ובהורחוב (הסמוכה לברודי), ובשנת תקל"ו עבר לכהן ברבנות ליסא. כל גדולי הדור סרו למשמעתו והוא נשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור ובפרט עם הגאונים הנודע ביהודה, רבי משולם איגרא, רבי חיים כהן מלבוב, רבי מאיר פוזנר משוטלנד בעל ה"בית מאיר", רבי מאיר ווייל מברלין ורבי עקיבא איגר [שהיה מתלמידיו החביבים, כאשר למד אצלו בימי ילדותו בעיר ליסא]. אחד מתלמידיו המפורסמים הוא הגאון הנודע רבי ברוך פרנקל בעל ה"ברוך טעם".
רבי דוד טעבלי פעל רבות להשקטת הפולמוס נגד תנועת החסידות, ודבריו היו נשמעים בין גדולי דורו. בספרות ההיסטורית של חסידי פולין מופיעים שני סיפורים בהקשר לכך: בספר "שם הגדולים החדש" (מערכת גדולים, אות פ', ערך רבי פנחס בעל ה"הפלאה") מביא בשם רבי צבי הירש הלוי בעל "ליקוטי צבי", שיש בידו מכתב שכתב בעל ההפלאה לרבי דוד טעבלי מליסא, בו הוא מבקש מרבי דוד טעבלי שיפנה לרבי יוסף מפוזנא חתן הנודע ביהודה, שיבקש מחותנו אב"ד פראג שלא יצער את הרב הקדוש רבי מיכל מזלוטשוב, "כי אחי הגאון החסיד מו"ה שמעלקי זצ"ל מניקלשבורג העיד עליו שכל כוונותיו לשם שמים, לכן אל יבטל אותו צדיק מעבודתו". במקום אחר מסופר: "כי כאשר חלק הגאון הנודע ביהודה על ספר תולדות יעקב יוסף ורצה לגזור החרם שישרפו הספר, כתבו הה"ק הרבי ר' שמעלקא ואחיו בעל ההפלאה אל הגאון ר' טעבלי מליסא ובקשו ממנו שהוא ישתיק המחלוקת, וכתב הגאון רבי טעבלי מכתב להנודע ביהודה לאמור: אל תתגרה בתלמידי הבעש"ט ותלמידי המגיד ממעזריטש, הגם שאין דרכיהם דרכנו, מכל מקום כוונתם רצויה לשמים והנח להם, והנודע ביהודה נשא פנים לדבריו ושתק" (שמן הטוב, פיעטרקוב תרס"ה, עמ' 94, אות פה, בשם הקדמת ספר נפש דוד). בספרו "נפש דוד" על התורה, שנדפס בפרמישלה תרל"ח (1878), מביא רבי דוד טעבלי רעיון בשמו של המגיד ממזריטש: "וע"ד הרמז הנה שמעתי אומרים בשם הרב המגיד ר' דוב בער ממעזריטש זצוק"ל..." (נפש דוד, פרשת וירא, דף ו/1).
חלק א': [1], נב; סו; נ; לו; כז; כח; י, [1] דף. חלק ב': ד, ריד, ריט-רצו, כג דף. חלק ג': [2], קנב, [2] דף. חלק ד': [1], פא דף.
4 כרכים. כ-31 ס"מ. מצב כללי טוב עד טוב-בינוני. בלאי וכתמים. מעט עקבות עש. פגימות והדבקות נייר בשולי כמה דפים. כריכות עתיקות זהות, עם חיפוי נייר צבעוני. פינות ושדרות עור. הכריכות מעט בלויות ופגומות.
מצורף אישור הרב יצחק ישעיה ווייס – המעיד על זיהוי החתימות של רבי חיים צאנזר, רבי דוד טעבלי מבראד ורבי מנחם נחום היילפרין אב"ד קונסטנטין-ישן.

סידור בית ושערי תפלה, עם פירושי ודקדוקי רבי שלמה זלמן כ"ץ הענא; עם ספר שערי תפלה (שער נפרד), על דקדוק מבטא התפילה, מאת רבי שלמה זלמן כ"ץ הענא. דיהרנפורט, תקנ"ד [1794]. דפוס רבי יחיאל מיכל מייא.
בשער – חותמת של ספריית "בית המדרש דק"ק אשכנזים בלונדון". בסיום תפילת שחרית (דף מג/2) נוספו בכתב-יד אשכנזי עתיק הוספות שונות, כולל העתקת פרק פ"ג מספר תהילים (בקהילות אשכנז נהגו לאמרו בכל יום בסיום תפילת שחרית). הוספות אלו הנן כנראה בכתב-ידו של הגאון רבי צבי הירש אב"ד ברלין.
הגאון רבי צבי הירש לוין אב"ד ברלין (תפ"א-תק"ס, אוצר הרבנים 17206), מגדולי דורו, נכדו של ה"חכם צבי", בנו של רבי אריה ליב אב"ד גלוגא ואמשטרדם ואחיו של רבי שאול לוונשטאם אב"ד אמשטרדם. כיהן ברבנות בגלוגא, לונדון, הלברשטאט ומנהיים. בשנת תקל"ב התקבל לרבנות עיר הבירה ברלין, משרה אותה נשא ברמה ז"ך שנים.
בנו, הגאון רבי שלמה הירשל-ברלין (תקכ"א-תר"ג) אב"ד פרנצלוי (פולין) ולונדון, כיהן על מקום אביו רבי צבי הירש ברלין כרבה של הקהילה האשכנזית בלונדון ומדינת אנגליה, משנת תקס"ב (1802) עד פטירתו בשנת תר"ג (1842). כל צאצאיו נישאו למשפחות המיוחסות שבישראל, ועברו לגור בפולין עפ"י הוראתו מטעם הכמוס שלא יגורו באנגליה (כלילת יופי, דף קלד-קלה).
ספרייתו העשירה של רבי שלמה הירשל נמכרה לאחר פטירתו לספריית הקהילה האשכנזית בלונדון, ונמצאו בה כמה ספרים עם הגהותיו והוספותיו של אביו רבי צבי הירש ברלין. מהם נדפסו שרידי חידושי תורתו שנדפסו בספר "צבא רב". בהרבה מהגהותיו וממכתביו היה חותם בנוטריקון צב"א [צבי בן אריה] כדרך סבו ה"חכם צבי" שהיה חותם צב"י [צבי בן יעקב], ועל שם כך נקרא ספרו בשם "צב"א רב".
עותק חסר (בסוף ספר שערי תפלה): [11], ב-[קכ] דף (מיספור דפים משובש); כד דף (במקור: כט דף – חסר 5 דף בסופו). 18.5 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים ובלאי. דף השער ושני הדפים שאחריו במצב בינוני: קרעים בשוליים, משוקמים בהדבקת נייר. כריכה ישנה עם שדרת עור בלויה.