מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove and filter and
- (-) Remove letter filter letter
- גדולי (11) Apply גדולי filter
- מכתבי (11) Apply מכתבי filter
- רבנים (11) Apply רבנים filter
- rabbi (11) Apply rabbi filter
- אירופה (8) Apply אירופה filter
- ומרכז (8) Apply ומרכז filter
- הונגריה, (8) Apply הונגריה, filter
- גרמניה (8) Apply גרמניה filter
- הונגריה (8) Apply הונגריה filter
- central (8) Apply central filter
- central-european (8) Apply central-european filter
- centraleuropean (8) Apply centraleuropean filter
- european (8) Apply european filter
- german (8) Apply german filter
- hungarian (8) Apply hungarian filter
- hungarian, (8) Apply hungarian, filter
- מכתבים (5) Apply מכתבים filter
- וארץ (5) Apply וארץ filter
- ומסמכים (5) Apply ומסמכים filter
- ירושלים (5) Apply ירושלים filter
- ישראל (5) Apply ישראל filter
- document (5) Apply document filter
- eretz (5) Apply eretz filter
- israel (5) Apply israel filter
- jerusalem (5) Apply jerusalem filter
- גליציה (3) Apply גליציה filter
- ופולין (3) Apply ופולין filter
- galician (3) Apply galician filter
- polish (3) Apply polish filter
מציג 13 - 16 of 16
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $8,000
הערכה: $10,000 - $15,000
נמכר ב: $15,000
כולל עמלת קונה
מכתב ארוך ומעניין בכתב-ידו ובחתימתו של וורדר קרֶסון, הראשון להתמנות לקונסול ארה"ב בירושלים. נכתב בירושלים (הר ציון) ב-13 בספטמבר 1860 (זמן קצר לפני מותו), ונשלח אל Ann Paschal Jackson בפנסילבניה, ארה"ב. למכתב מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח (עם חותמות הדואר הצרפתי בירושלים וביפו וחותמות נוספות). אנגלית.
וורדר קרסון, מהדמויות המרתקות בהיסטוריה של ירושלים במאה ה-19, נולד למשפחה קווייקרית בארה"ב, זכה להתמנות לקונסול ארה"ב בירושלים (מינוי שבוטל עוד לפני שהספיק להגיע לארץ ישראל) ולבסוף השתקע בעיר, התגייר ובעקבות זאת הועמד למשפט בארה"ב בטענה שנטרפה עליו דעתו.
את המכתב שלפנינו כתב קרֶסון בעודו חולה, זמן קצר לפני מותו, לידידתו Ann Paschal Jackson, חברת הקהילה הקוויקרית בארה"ב. במכתב ניכרת תחושת שייכותו של קרסון לקהילה היהודית של ירושלים. הוא כותב על קדושת העיר ועל רצונו להיקבר בה, על אורח חייו המשלב תפילה ולימוד תורה, על ניתוק הקשר עם משפחתו שבארה"ב, ועל נושאים נוספים, כל זאת תוך שיבוץ פסוקים רבים מן התנ"ך.
את מכתבו פותח קרסון בפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו לה, י). חלקו הראשון של המכתב עוסק במידה רבה בפסוק זה וברעיון שיבת היהודים לציון. בהקשר זה כותב קרסון על תושביה המוסלמים של ארץ ישראל: "הגר, אמו של ישמעאל ושל התורכים של היום היתה אשה רעה מאוד, ובניה היו רעים מאוד, וכך גם רבים מצאצאיהם, על כן אמר ה' לשרה 'גָרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק' (בראשית כא, י). ומדוע? כיוון שלא הגר ולא ישמעאל היו 'פדויי ה''... ובקרוב מאוד הם 'יושלכו' מן הארץ, כפי שמוצהר בפרק נב של ספר ישעיהו, ולא ישובו לציון עם 'פדויי ה''...".
בהמשך המכתב מתייחס קרסון לנסיעתו לארה"ב בשנת 1848 (נסיעה שערך לאחר גיורו, ובמהלכה הועמד למשפט על-ידי בני משפחתו): "בשנת 1848 חזרתי, לבקשתה המפורשת של משפחתי לאמריקה, עד מהרה גיליתי כי עזבתי את שדה בועז [השם "בועז" מתפרש על-ידי קרסון כ"עוז", והמונח "שדה בועז" מייצג עבורו, כפי הנראה, את התחזקות האמונה]... מאחר ומצאתי שכל שיחותיהם... תענוגותיהם – אהבת הממון שלהם, תוביל אותי בסופו של דבר לשדה של חולשה וחטא, ועל כן גמרתי בדעתי לשוב לירושלים, בכל מחיר, בהקדם האפשרי, כפי שעשיתי... כאן אני נמצא, וכאן אני מקווה להניח את עצמותיי".
בתוך דבריו מתאר קרסון את ירושלים, תוך ציטוט מספר תהלים, מישעיהו ומירמיהו, ואף מתאר את אורח חייו היהודי: תפילה שלוש פעמים ביום ("כפי שנאמר על-ידי דוד בתהלים נה, יז"), לימוד תורה, ביקור עניים וחולים, כתיבה, ועוד. כמו כן, מספר קרסון על כמה אנשים שבחרו להתגייר בירושלים, ובהם אישה קתולית ("הרבנים תשאלו אותה ומצאו כי האמת והאור עשו את עבודתם ועל כן לא ניתן לסרב לבקשתה").
וורדר קרסון (Warder Cresson,י 1798-1860, מוכר גם בשמו העברי - מיכאל בועז ישראל בן אברהם), נולד למשפחה אמריקנית אמידה מן הקהילה הקווייקרית בעיר פילדלפיה [הקהילה הקוויקרית היא קהילה נוצרית שנוסדה באנגליה במאה ה-17, ומשם התפשטה למדינות רבות, ובהן ארה"ב. הקהילה דוגלת בשוויון, בפציפיזם ובקשר בלתי מתווך בין האדם לאל]. בשנת 1830 פרסם קרסון את החיבור "בבל הגדולה נופלת!" (Babylon the Great Is Falling!), שהוקיע בכל פה את הניוון שפשט, לדעתו, בנצרות האמריקנית, ובמרוצת השנים הבאות החליף את אמונתו חמש פעמים. לבסוף – אימץ אמונה משיחית התולה את הגאולה בחזרת היהודים לארץ ישראל.
כאשר הוצעה לו, בשנת 1844, משרת הקונסול האמריקני בירושלים, הסכים לקבלה מייד ובלא שכר, ובחודש מאי של אותה השנה, חתם הנשיא ג'ון טיילר על צו מינויו. כאשר הגיעו לבית הלבן שמועות על אמונותיו המשיחיות, הוחלט לבטל את מינויו, אולם קרסון כבר היה בדרכו לארץ, ולכן הודעת הביטול מעולם לא הגיעה לידיו. עם הגעתו לירושלים הכריז על עצמו קרסון כקונסול ארה"ב בעיר, החל להטיף לשיבת היהודים לארץ ואף עסק במכירת מסמכי הגנה ("קפיטולציות") בשם ממשלת ארה"ב. הוא חדל מפעילותו רק כאשר נמסר לו שאם יוסיף להציג את עצמו כקונסול יגורש מן הארץ.
למרות הביטול, החליט קרסון להישאר בארץ ישראל, ובשנת 1848, התגייר ונעשה יהודי. כאשר הגיע לארה"ב במטרה לחסל את עסקיו אחת ולתמיד, הוציאה משפחתו הנוצרית צו בית משפט המורה לאשפזו בטענה שדעתו נטרפה עליו. המשפט עורר עניין ציבורי חסר תקדים, נערך בהשתתפות עשרות עדים (חלקם אנשי שם נודעים כמשה מונטיפיורי ומרדכי עמנואל נח), אולם בסופו – זוכה קרסון והורשה לשוב לארץ ישראל.
בשנותיו האחרונות השתקע בירושלים, התמסר ללימוד תורה והפך לחבר מכובד בקהילה הספרדית היהודית בעיר. במקביל, ערך נסיונות חשובים בחקלאות והכשרה, פתח מספר בתי ספר זעירים לחקלאות בקרבת יפו ואף ניסה לפתוח חווה חקלאית באזור עמק רפאים שבירושלים. הוא הספיק להינשא בשנית לאישה יהודיה בשם רחל מולדנו, ולזוג נולדו שני צאצאים. בשנת 1860 נפטר ממחלה ממושכת. נקבר בהר הזיתים.
מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח המכתב, עם חותמות דואר מהתחנות השונות בדרכו של המכתב מירושלים לפנסילבניה. המכתב נשלח באמצעות הדואר הצרפתי בירושלים (עם חותמת הדואר הנושאת צלב ירושלים), עבר דרך הדואר הצרפתי ביפו (חותמת מיום 15.9.1860) ודרך אלכסנדריה, ליון, פריז ובוסטון.
מכתב: [1] דף מקופל (ארבעה עמודים בכתב-ידו), 26.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. מעט כתמים. מעט קרעים זעירים בשוליים ובקווי הקיפול. מעטפה: 13.5X8 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים קלים. נפתחה בסכין מכתבים בשוליים.
וורדר קרסון, מהדמויות המרתקות בהיסטוריה של ירושלים במאה ה-19, נולד למשפחה קווייקרית בארה"ב, זכה להתמנות לקונסול ארה"ב בירושלים (מינוי שבוטל עוד לפני שהספיק להגיע לארץ ישראל) ולבסוף השתקע בעיר, התגייר ובעקבות זאת הועמד למשפט בארה"ב בטענה שנטרפה עליו דעתו.
את המכתב שלפנינו כתב קרֶסון בעודו חולה, זמן קצר לפני מותו, לידידתו Ann Paschal Jackson, חברת הקהילה הקוויקרית בארה"ב. במכתב ניכרת תחושת שייכותו של קרסון לקהילה היהודית של ירושלים. הוא כותב על קדושת העיר ועל רצונו להיקבר בה, על אורח חייו המשלב תפילה ולימוד תורה, על ניתוק הקשר עם משפחתו שבארה"ב, ועל נושאים נוספים, כל זאת תוך שיבוץ פסוקים רבים מן התנ"ך.
את מכתבו פותח קרסון בפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו לה, י). חלקו הראשון של המכתב עוסק במידה רבה בפסוק זה וברעיון שיבת היהודים לציון. בהקשר זה כותב קרסון על תושביה המוסלמים של ארץ ישראל: "הגר, אמו של ישמעאל ושל התורכים של היום היתה אשה רעה מאוד, ובניה היו רעים מאוד, וכך גם רבים מצאצאיהם, על כן אמר ה' לשרה 'גָרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק' (בראשית כא, י). ומדוע? כיוון שלא הגר ולא ישמעאל היו 'פדויי ה''... ובקרוב מאוד הם 'יושלכו' מן הארץ, כפי שמוצהר בפרק נב של ספר ישעיהו, ולא ישובו לציון עם 'פדויי ה''...".
בהמשך המכתב מתייחס קרסון לנסיעתו לארה"ב בשנת 1848 (נסיעה שערך לאחר גיורו, ובמהלכה הועמד למשפט על-ידי בני משפחתו): "בשנת 1848 חזרתי, לבקשתה המפורשת של משפחתי לאמריקה, עד מהרה גיליתי כי עזבתי את שדה בועז [השם "בועז" מתפרש על-ידי קרסון כ"עוז", והמונח "שדה בועז" מייצג עבורו, כפי הנראה, את התחזקות האמונה]... מאחר ומצאתי שכל שיחותיהם... תענוגותיהם – אהבת הממון שלהם, תוביל אותי בסופו של דבר לשדה של חולשה וחטא, ועל כן גמרתי בדעתי לשוב לירושלים, בכל מחיר, בהקדם האפשרי, כפי שעשיתי... כאן אני נמצא, וכאן אני מקווה להניח את עצמותיי".
בתוך דבריו מתאר קרסון את ירושלים, תוך ציטוט מספר תהלים, מישעיהו ומירמיהו, ואף מתאר את אורח חייו היהודי: תפילה שלוש פעמים ביום ("כפי שנאמר על-ידי דוד בתהלים נה, יז"), לימוד תורה, ביקור עניים וחולים, כתיבה, ועוד. כמו כן, מספר קרסון על כמה אנשים שבחרו להתגייר בירושלים, ובהם אישה קתולית ("הרבנים תשאלו אותה ומצאו כי האמת והאור עשו את עבודתם ועל כן לא ניתן לסרב לבקשתה").
וורדר קרסון (Warder Cresson,י 1798-1860, מוכר גם בשמו העברי - מיכאל בועז ישראל בן אברהם), נולד למשפחה אמריקנית אמידה מן הקהילה הקווייקרית בעיר פילדלפיה [הקהילה הקוויקרית היא קהילה נוצרית שנוסדה באנגליה במאה ה-17, ומשם התפשטה למדינות רבות, ובהן ארה"ב. הקהילה דוגלת בשוויון, בפציפיזם ובקשר בלתי מתווך בין האדם לאל]. בשנת 1830 פרסם קרסון את החיבור "בבל הגדולה נופלת!" (Babylon the Great Is Falling!), שהוקיע בכל פה את הניוון שפשט, לדעתו, בנצרות האמריקנית, ובמרוצת השנים הבאות החליף את אמונתו חמש פעמים. לבסוף – אימץ אמונה משיחית התולה את הגאולה בחזרת היהודים לארץ ישראל.
כאשר הוצעה לו, בשנת 1844, משרת הקונסול האמריקני בירושלים, הסכים לקבלה מייד ובלא שכר, ובחודש מאי של אותה השנה, חתם הנשיא ג'ון טיילר על צו מינויו. כאשר הגיעו לבית הלבן שמועות על אמונותיו המשיחיות, הוחלט לבטל את מינויו, אולם קרסון כבר היה בדרכו לארץ, ולכן הודעת הביטול מעולם לא הגיעה לידיו. עם הגעתו לירושלים הכריז על עצמו קרסון כקונסול ארה"ב בעיר, החל להטיף לשיבת היהודים לארץ ואף עסק במכירת מסמכי הגנה ("קפיטולציות") בשם ממשלת ארה"ב. הוא חדל מפעילותו רק כאשר נמסר לו שאם יוסיף להציג את עצמו כקונסול יגורש מן הארץ.
למרות הביטול, החליט קרסון להישאר בארץ ישראל, ובשנת 1848, התגייר ונעשה יהודי. כאשר הגיע לארה"ב במטרה לחסל את עסקיו אחת ולתמיד, הוציאה משפחתו הנוצרית צו בית משפט המורה לאשפזו בטענה שדעתו נטרפה עליו. המשפט עורר עניין ציבורי חסר תקדים, נערך בהשתתפות עשרות עדים (חלקם אנשי שם נודעים כמשה מונטיפיורי ומרדכי עמנואל נח), אולם בסופו – זוכה קרסון והורשה לשוב לארץ ישראל.
בשנותיו האחרונות השתקע בירושלים, התמסר ללימוד תורה והפך לחבר מכובד בקהילה הספרדית היהודית בעיר. במקביל, ערך נסיונות חשובים בחקלאות והכשרה, פתח מספר בתי ספר זעירים לחקלאות בקרבת יפו ואף ניסה לפתוח חווה חקלאית באזור עמק רפאים שבירושלים. הוא הספיק להינשא בשנית לאישה יהודיה בשם רחל מולדנו, ולזוג נולדו שני צאצאים. בשנת 1860 נפטר ממחלה ממושכת. נקבר בהר הזיתים.
מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח המכתב, עם חותמות דואר מהתחנות השונות בדרכו של המכתב מירושלים לפנסילבניה. המכתב נשלח באמצעות הדואר הצרפתי בירושלים (עם חותמת הדואר הנושאת צלב ירושלים), עבר דרך הדואר הצרפתי ביפו (חותמת מיום 15.9.1860) ודרך אלכסנדריה, ליון, פריז ובוסטון.
מכתב: [1] דף מקופל (ארבעה עמודים בכתב-ידו), 26.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. מעט כתמים. מעט קרעים זעירים בשוליים ובקווי הקיפול. מעטפה: 13.5X8 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים קלים. נפתחה בסכין מכתבים בשוליים.
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $2,000
הערכה: $5,000 - $8,000
נמכר ב: $5,750
כולל עמלת קונה
מכתב שנשלח לכלכותה, בעניני שד"ר כולל פולין לערי הודו, עם ארבע חתימות של גדולי ירושלים, הגאון מקוטנא בעל "זית רענן", רבי יצחק דוד בן האדמו"ר רבי משה מלעלוב, והאחים הקדושים רבי נחום משאדיק ורבי יעקב יהודה ליב לעווי-ווייספיש. ירושלים, [תרי"ט 1859].
נשלח אל הגביר דוד יוסף עזרא, מחשובי הנגידים בכלכותה שבהודו, כהכנה לבואו של רבי יעקב אליעזר – שד"ר כולל ווארשא, שנשלח לערי הודו, לערוך מגבית למען בניית בית כנסת ובית מדרש לחכמי "כולל ווארשא". כולל ווארשא היה אז מה"כוללים" החדשים בירושלים. הוא נוסד לאחר העלייה הגדולה מפולין בתחילת שנות הת"ר (שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19). בראש מייסדי וממוני ה"כולל" עמדו גדולי התורה יוצאי פולין, החתומים על המכתב שלפנינו. מכורח תנאי התקופה הקשים הקמת ה"כולל" היתה כרוכה בקשיים מרובים, כפי שמספרים הרבנים באגרת שלפנינו: "...לשפוך תחינה לפני רו"מ [רום מעלתו] לתת חנינה ועזר לכוללנו... המכונה בשם כולל ווארשא... זה יותר מעשרה שנים אשר נהי' כוללינו זה בעיר קדשינו, ואך צר לנו מאוד כי גולים אנחנו ממקום למקום, לא כמו שאר הכוללים אשר פעיה"ק שיש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות לכל כולל בפ"ע [בפני עצמו], ואנו אין לנו מאומה מקום מיוחד לתורה ולתפילה, והחכמים ורבנים שבכוללינו שהם ת"ל יותר מבשאר כוללים הי"ו, כעת הם מפוזרים ומפורדים זה בכה וזה בכה ואין לאל ידינו להיות גם לנו חלק ונחלה באדמת הק' מקום מיוחד לנו אחוז לתפילה להגדיל תורה ולהאדירה... וטכסנו עצה מה לעשות והשתדלנו בכל עוז להשיג חצר להיות לנו שמה מקום אחוז לתורה ולתפילה בהכנ"ס וישיבה, והתקשרנו עם בעל החצר בכתובים בקשר אמיץ למלאות לו סך קצוב עד כלות שלשה שנים, וכל מה שהי' ביכולתנו ללוות לוינו והשתרגו חובות עלינו, ואך זה רק לתחילת פירעון...".
הרבנים כותבים כי שלחו שד"ר מיוחד אל ערי הודו, והמכתב שלפנינו הוא הקדמה למכתבי השד"רות שהשד"ר יביא עמו: "וע"כ שלחנו ציר אמונים לאחב"י גומלי חסדים... והשד"ר ה"ה הרב החכם השלם בתורה וי"ש המופלג כמו"ה יעקב אליעזר הי"ו יעורר לבותם להאיר על ציון... לתת לנו חלק ונחלה בעיר קדשינו למען לא נהי' עוד גולים ומפורדים... ועתה כי בא יבא השד"ר למחניכם, נא ונא יראה כבודו בטובו וחסדו לעמוד לימין צדקו ולעזור לו בכל מילי דמיטב...".
בתחילת האגרת כותבים הרבנים כי הם מתפללים באופן קבוע על הנדיבים, ומזכירים אותם במקומות הקדושים שבארץ ישראל: "אנחנו אלה יושבי ציון וירושלים, כולל וורשא המסתפחים בנחלת ה' אל חיק אמנו, וסובלים עתה עמה יסורי חורבנה ושוממותיה. מעתירים בכי בדמעה... בעד שלום כל אחב"י והצלחתם, לפני מקום מקדשינו כותל המערבי וקבה"צ זי"ע [וקברי הצדיקים זכרם יגן עלינו], ובפרט ק'[בר] רחל אמנו זי"ע..."
האגרת שלפנינו מהווה מסמך היסטורי מעניין להתפתחותו של הישוב הישן בירושלים. התמסדות הישוב האשכנזי ובניינו נתהוו בתהליך מורכב ומתמשך של הקמת מוסדות לתפילה, לתורה ולחסד לצד הקמת בנייני מגורים ושכונות חדשות. במרכזה של אותה עשייה עמדו ה"כוללים" שגובשו מיוצאי הארצות השונות, כשכל קהילה בחו"ל דואגת מטבע הדברים ליוצאי ארצה שעלו לארץ ישראל. כספים אלו היו הבסיס לקיומם והתפתחותם של הכוללים ומוסדותיהם. דרך הכוללים עברו גם התרומות הפרטיות שהגיעו מקרובים ונדיבים יושבי ארצות מוצאם בחו"ל. "כולל ווארשא" (שלימים נקרא: "קופת רמבעה"ן – כולל פולין") נוסד בתקופה מעט יותר מאוחרת ולאחר שכבר פעלו בירושלים מספר כוללים, גדולים וקטנים. בתחילת שנות הת"ר הלכה וגדלה העליה מפולין, מה שהצריך גיבוש מסגרת לעצמה, ואז נוסד כולל ווארשא, שבמשך השנים הפך להיות אחד מחשובי הכוללים בעיר.
ארבעת חותמי האגרת:
הגאון מקוטנא רבי משה יהודה ליב זילברברג (תקנ"ד-תרכ"ה) בעל "זית רענן" ו"תפארת ירושלים". מגדולי הדור הנודעים בפולין, כיהן ברבנות בכמה ערים בפולין ונודע שמו לדורות ע"ש כהונתו כאב"ד העיר קוטנא. עלה לארץ בשנת תרי"ז, והיה אחד מגדולי הרבנים בירושלים. כבר בחו"ל העמיד תלמידים הרבה, ורבים מרבני ואדמו"רי פולין היו מתלמידיו. בשבתו בירושלים עסק בתורה כל שעות היום, כשהוא יושב מעוטף בטליתו ומוכתר בתפיליו. תלמידים רבים מבני ירושלים היו באים לביתו לשמוע את שיעוריו הנפלאים בתלמוד. דרכו של הגאון מקוטנא הייתה למסור שני שיעורים בכל יום - בשעות הבוקר היה משמיע שיעור בגפ"ת [גמרא, רש"י ותוס'], ובשעות הערב היה משמיע את שיעורו בפוסקים. מעמדו הוכר בעיר כאחד מגדולי התורה, ואף נתכנה בתואר "מרא דארעא דישראל", כשהוא מנהיג את העיר יחד עם רבי שמואל סלנט ורבי מאיר אויערבאך בעל ה"אמרי בינה" שעלה מקאליש לירושלים כשלוש שנים אחריו.
הצדיק הקדוש רבי יצחק דוד בידרמן (תקע"ה – תשרי תרמ"ז, אנצי' לחסידות, ב, עמ' תב), בן האדמו"ר רבי משה מלעלוב. עלה בשנת תרי"א לירושלים, ועמד שנים רבות בראש היישוב החסידי בעיר, יחד עם אחיו האדמו"ר רבי אלעזר מנחם מנדל. ממייסדי "כולל פולין", וממייסדי ישיבת "חיי עולם" יחד עם חתניו רבי בנימין ליב בערינשטיין ורבי אברהם אליעזר מינצברג אב"ד יוזפוב.
הגאון הקדוש רבי נחום אב"ד שאדיק (תקע"ג-תרכ"ט), בן רבי משה אברהם לעווי-וויספיש. תלמיד הגאון בעל "חמדת שלמה" מגאוני פולין, בהגיעו לגיל 18 הסמיכו רבו והעניק לו היתר הוראה. שימש כמה שנים כרבה של שאדיק בפולין, ובשנת תר"ג עלה לארץ ישראל יחד עם שני אחיו הרבנים רבי אשר לעמל אב"ד גאלין ורבי יעקב יהודה ליב, אחרי ששלשתם חלמו בערב אחד כי עליהם לעלות לארץ ישראל, מבלי שהאחד ידע על חלומו של השני. בירושלים היה יושב רוב ימיו מעוטף בטלית ותפילין ולומד בשקידה רבה. הקים את "ישיבת הר"ן" בה מסר שיעורים למדניים לפני גדולי התלמידי-החכמים הצעירים בירושלים. את תורת הסוד למד יחד עם הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט אצל המקובל רבי יהודה הכהן. נפטר במגיפת הכולירה בשנת 1868 ועל מצבתו שבהר הזיתים נכתב: "איש קדוש וטהור, בן שמנה שנים החל לדרוש את ה' והקדיש כל ימיו לתורה ותעניות וסיגופים במסירות נפש. לא פסק פומיה מגירסא יומם ולילה. זכה ללמוד וללמד והעמיד תלמידים הרבה... חסיד ועניו...".
אחיו הגאון רבי יעקב יהודה ליב לעווי (תקע"ג-תרמ"ט, אוצר הרבנים 10080), ראב"ד ירושלים במשך למעלה מארבעים שנה. גאון מופלא בנגלה ובנסתר, איש קדוש ומקובל. היה רב בסלעשין. עלה לירושלים בשנת תר"ג יחד עם שני אחיו, רבי אשר לעמיל אב"ד גאלין ורבי נחום אב"ד שאדיק. ספרו "בית לאבות" על פרקי אבות.
[1] דף, נייר מכתבים דק וכחלחל. 27.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. סימני קיפול וקמטים. חורים קטנים מנזקי חריכת הדיו. מעבר לדף רישום כתובת, בול דואר צרפתי וחותמות דואר.
מכתב זה נתפרסם בקובץ מוריה (גליון שנא-שנב, כסלו תש"ע, עמ' נב-נה).
נשלח אל הגביר דוד יוסף עזרא, מחשובי הנגידים בכלכותה שבהודו, כהכנה לבואו של רבי יעקב אליעזר – שד"ר כולל ווארשא, שנשלח לערי הודו, לערוך מגבית למען בניית בית כנסת ובית מדרש לחכמי "כולל ווארשא". כולל ווארשא היה אז מה"כוללים" החדשים בירושלים. הוא נוסד לאחר העלייה הגדולה מפולין בתחילת שנות הת"ר (שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19). בראש מייסדי וממוני ה"כולל" עמדו גדולי התורה יוצאי פולין, החתומים על המכתב שלפנינו. מכורח תנאי התקופה הקשים הקמת ה"כולל" היתה כרוכה בקשיים מרובים, כפי שמספרים הרבנים באגרת שלפנינו: "...לשפוך תחינה לפני רו"מ [רום מעלתו] לתת חנינה ועזר לכוללנו... המכונה בשם כולל ווארשא... זה יותר מעשרה שנים אשר נהי' כוללינו זה בעיר קדשינו, ואך צר לנו מאוד כי גולים אנחנו ממקום למקום, לא כמו שאר הכוללים אשר פעיה"ק שיש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות לכל כולל בפ"ע [בפני עצמו], ואנו אין לנו מאומה מקום מיוחד לתורה ולתפילה, והחכמים ורבנים שבכוללינו שהם ת"ל יותר מבשאר כוללים הי"ו, כעת הם מפוזרים ומפורדים זה בכה וזה בכה ואין לאל ידינו להיות גם לנו חלק ונחלה באדמת הק' מקום מיוחד לנו אחוז לתפילה להגדיל תורה ולהאדירה... וטכסנו עצה מה לעשות והשתדלנו בכל עוז להשיג חצר להיות לנו שמה מקום אחוז לתורה ולתפילה בהכנ"ס וישיבה, והתקשרנו עם בעל החצר בכתובים בקשר אמיץ למלאות לו סך קצוב עד כלות שלשה שנים, וכל מה שהי' ביכולתנו ללוות לוינו והשתרגו חובות עלינו, ואך זה רק לתחילת פירעון...".
הרבנים כותבים כי שלחו שד"ר מיוחד אל ערי הודו, והמכתב שלפנינו הוא הקדמה למכתבי השד"רות שהשד"ר יביא עמו: "וע"כ שלחנו ציר אמונים לאחב"י גומלי חסדים... והשד"ר ה"ה הרב החכם השלם בתורה וי"ש המופלג כמו"ה יעקב אליעזר הי"ו יעורר לבותם להאיר על ציון... לתת לנו חלק ונחלה בעיר קדשינו למען לא נהי' עוד גולים ומפורדים... ועתה כי בא יבא השד"ר למחניכם, נא ונא יראה כבודו בטובו וחסדו לעמוד לימין צדקו ולעזור לו בכל מילי דמיטב...".
בתחילת האגרת כותבים הרבנים כי הם מתפללים באופן קבוע על הנדיבים, ומזכירים אותם במקומות הקדושים שבארץ ישראל: "אנחנו אלה יושבי ציון וירושלים, כולל וורשא המסתפחים בנחלת ה' אל חיק אמנו, וסובלים עתה עמה יסורי חורבנה ושוממותיה. מעתירים בכי בדמעה... בעד שלום כל אחב"י והצלחתם, לפני מקום מקדשינו כותל המערבי וקבה"צ זי"ע [וקברי הצדיקים זכרם יגן עלינו], ובפרט ק'[בר] רחל אמנו זי"ע..."
האגרת שלפנינו מהווה מסמך היסטורי מעניין להתפתחותו של הישוב הישן בירושלים. התמסדות הישוב האשכנזי ובניינו נתהוו בתהליך מורכב ומתמשך של הקמת מוסדות לתפילה, לתורה ולחסד לצד הקמת בנייני מגורים ושכונות חדשות. במרכזה של אותה עשייה עמדו ה"כוללים" שגובשו מיוצאי הארצות השונות, כשכל קהילה בחו"ל דואגת מטבע הדברים ליוצאי ארצה שעלו לארץ ישראל. כספים אלו היו הבסיס לקיומם והתפתחותם של הכוללים ומוסדותיהם. דרך הכוללים עברו גם התרומות הפרטיות שהגיעו מקרובים ונדיבים יושבי ארצות מוצאם בחו"ל. "כולל ווארשא" (שלימים נקרא: "קופת רמבעה"ן – כולל פולין") נוסד בתקופה מעט יותר מאוחרת ולאחר שכבר פעלו בירושלים מספר כוללים, גדולים וקטנים. בתחילת שנות הת"ר הלכה וגדלה העליה מפולין, מה שהצריך גיבוש מסגרת לעצמה, ואז נוסד כולל ווארשא, שבמשך השנים הפך להיות אחד מחשובי הכוללים בעיר.
ארבעת חותמי האגרת:
הגאון מקוטנא רבי משה יהודה ליב זילברברג (תקנ"ד-תרכ"ה) בעל "זית רענן" ו"תפארת ירושלים". מגדולי הדור הנודעים בפולין, כיהן ברבנות בכמה ערים בפולין ונודע שמו לדורות ע"ש כהונתו כאב"ד העיר קוטנא. עלה לארץ בשנת תרי"ז, והיה אחד מגדולי הרבנים בירושלים. כבר בחו"ל העמיד תלמידים הרבה, ורבים מרבני ואדמו"רי פולין היו מתלמידיו. בשבתו בירושלים עסק בתורה כל שעות היום, כשהוא יושב מעוטף בטליתו ומוכתר בתפיליו. תלמידים רבים מבני ירושלים היו באים לביתו לשמוע את שיעוריו הנפלאים בתלמוד. דרכו של הגאון מקוטנא הייתה למסור שני שיעורים בכל יום - בשעות הבוקר היה משמיע שיעור בגפ"ת [גמרא, רש"י ותוס'], ובשעות הערב היה משמיע את שיעורו בפוסקים. מעמדו הוכר בעיר כאחד מגדולי התורה, ואף נתכנה בתואר "מרא דארעא דישראל", כשהוא מנהיג את העיר יחד עם רבי שמואל סלנט ורבי מאיר אויערבאך בעל ה"אמרי בינה" שעלה מקאליש לירושלים כשלוש שנים אחריו.
הצדיק הקדוש רבי יצחק דוד בידרמן (תקע"ה – תשרי תרמ"ז, אנצי' לחסידות, ב, עמ' תב), בן האדמו"ר רבי משה מלעלוב. עלה בשנת תרי"א לירושלים, ועמד שנים רבות בראש היישוב החסידי בעיר, יחד עם אחיו האדמו"ר רבי אלעזר מנחם מנדל. ממייסדי "כולל פולין", וממייסדי ישיבת "חיי עולם" יחד עם חתניו רבי בנימין ליב בערינשטיין ורבי אברהם אליעזר מינצברג אב"ד יוזפוב.
הגאון הקדוש רבי נחום אב"ד שאדיק (תקע"ג-תרכ"ט), בן רבי משה אברהם לעווי-וויספיש. תלמיד הגאון בעל "חמדת שלמה" מגאוני פולין, בהגיעו לגיל 18 הסמיכו רבו והעניק לו היתר הוראה. שימש כמה שנים כרבה של שאדיק בפולין, ובשנת תר"ג עלה לארץ ישראל יחד עם שני אחיו הרבנים רבי אשר לעמל אב"ד גאלין ורבי יעקב יהודה ליב, אחרי ששלשתם חלמו בערב אחד כי עליהם לעלות לארץ ישראל, מבלי שהאחד ידע על חלומו של השני. בירושלים היה יושב רוב ימיו מעוטף בטלית ותפילין ולומד בשקידה רבה. הקים את "ישיבת הר"ן" בה מסר שיעורים למדניים לפני גדולי התלמידי-החכמים הצעירים בירושלים. את תורת הסוד למד יחד עם הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט אצל המקובל רבי יהודה הכהן. נפטר במגיפת הכולירה בשנת 1868 ועל מצבתו שבהר הזיתים נכתב: "איש קדוש וטהור, בן שמנה שנים החל לדרוש את ה' והקדיש כל ימיו לתורה ותעניות וסיגופים במסירות נפש. לא פסק פומיה מגירסא יומם ולילה. זכה ללמוד וללמד והעמיד תלמידים הרבה... חסיד ועניו...".
אחיו הגאון רבי יעקב יהודה ליב לעווי (תקע"ג-תרמ"ט, אוצר הרבנים 10080), ראב"ד ירושלים במשך למעלה מארבעים שנה. גאון מופלא בנגלה ובנסתר, איש קדוש ומקובל. היה רב בסלעשין. עלה לירושלים בשנת תר"ג יחד עם שני אחיו, רבי אשר לעמיל אב"ד גאלין ורבי נחום אב"ד שאדיק. ספרו "בית לאבות" על פרקי אבות.
[1] דף, נייר מכתבים דק וכחלחל. 27.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. סימני קיפול וקמטים. חורים קטנים מנזקי חריכת הדיו. מעבר לדף רישום כתובת, בול דואר צרפתי וחותמות דואר.
מכתב זה נתפרסם בקובץ מוריה (גליון שנא-שנב, כסלו תש"ע, עמ' נב-נה).
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $1,000
הערכה: $3,000 - $5,000
נמכר ב: $1,375
כולל עמלת קונה
כתב מינוי לשד"ר מטעם קהילת חברון, היוצא לשליחות בפרס, בעיראק ובכורדיסטאן, בסוריה ובלבנון, בחתימת רבה של חברון – רבי מנחם סלימאן מני, ורבני העיר: רבי רבינו חנוך חסון, רבי מאיר שמואל קאשטיל ורבי רבינו מאיר פראנקו. חברון, תרפ"ד [1924].
כתב-יד על קלף בפורמט גדול, כתיבת סופר מרובעת עם הדגשת מילים בהגדלת אותיות. בשולי הטקסט חתימות הרבנים עם חותמותיהם הרשמיות.
נכתב עבור השד"ר רבי אבא יאיר, היוצא ללכת בשליחות העיר חברון לאזור איראן, עיראק וכורדיסטאן ולערי סוריה ולבנון. בכתב השליחות מפורשים כל המקומות אליהם נשלח:
"לכל ערי ערביסתאן יע"א ולכל ערי כורדסתאן יע"א ואתיא מכללא עוב"י [עיר ואם בישראל] סווריך, זאכו, קליז יע"א ובבל יע"א ועוב"י בצרה יע"א ועוב"י עמארה יע"א ועי"ת [ועיר תהילה] אשור יע"א ועי"ת כרכוך, נצבין, מרעש יע"א ועי"ת ארבל יע"א ועי"ת סלימאנייה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אר"ץ [ארם צובא] טוב יע"א ועי"ת דמשק יע"א ובירות יע"א ועי"ת עינטב יע"א...".
דף קלף בפורמט גדול. גובה: 34 ס"מ. רוחב: 50 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, סימני קיפול, מספר קרעים בסימני הקיפול.
כתב-יד על קלף בפורמט גדול, כתיבת סופר מרובעת עם הדגשת מילים בהגדלת אותיות. בשולי הטקסט חתימות הרבנים עם חותמותיהם הרשמיות.
נכתב עבור השד"ר רבי אבא יאיר, היוצא ללכת בשליחות העיר חברון לאזור איראן, עיראק וכורדיסטאן ולערי סוריה ולבנון. בכתב השליחות מפורשים כל המקומות אליהם נשלח:
"לכל ערי ערביסתאן יע"א ולכל ערי כורדסתאן יע"א ואתיא מכללא עוב"י [עיר ואם בישראל] סווריך, זאכו, קליז יע"א ובבל יע"א ועוב"י בצרה יע"א ועוב"י עמארה יע"א ועי"ת [ועיר תהילה] אשור יע"א ועי"ת כרכוך, נצבין, מרעש יע"א ועי"ת ארבל יע"א ועי"ת סלימאנייה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אר"ץ [ארם צובא] טוב יע"א ועי"ת דמשק יע"א ובירות יע"א ועי"ת עינטב יע"א...".
דף קלף בפורמט גדול. גובה: 34 ס"מ. רוחב: 50 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, סימני קיפול, מספר קרעים בסימני הקיפול.
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $1,000
הערכה: $2,000 - $3,000
נמכר ב: $2,250
כולל עמלת קונה
שלושה מסמכים היסטוריים הקשורים לחידוש ושמירת האיסור וה"חרם" שהוטל ע"י רבני ירושלים, על לימוד ילדים בבתי ספר בירושלים, והמלחמה נגד בית הספר לבנות שפיצר [אשר הוקם כבית ספר "חרדי", ונאסר ע"י רבני "העדה החרדית"]. ירושלים, תרפ"ט-תרצ"א-תש"א.
• מכתב בחתימת ידם של חברי בית הדין "לכל מקהלות האשכנזים": רבי יצחק פרנקיל, רבי שמחה בונם וורנר ורבי פנחס עפשטיין (ההרכב הראשון של בד"צ העדה החרדית), המזהירים כי האיסור והחרם על בתי הספר לא הותר, והוא כולל את "כל בתי ספר של הציונים ושל המזרחי ות"ת לבנות החרדי הנז' [=כנראה, בית הספר שפיצר], ודינם ככל בתי ספר החפשים בלי הוראת היתר כלל". בשולי הדף אישור הדברים (כארבע שורות) בכתב-ידו וחתימתו של רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של "העדה החרדית" בירושלים. ירושלים, אדר תרצ"א [1931].
• מכתב בחתימות ששה מחברי "ועד המפקחים לכולל שומרי החומות", עם החלטה – "בהסכמת מרן הגאון שליט"א" [רבי יוסף חיים זוננפלד] - "לקנוס המוליכים את בניהם ל'בתי הספר' (שקאלעס). נקנסו גם המוליכים לבית הספר הנקרא שפיצער'ס או לבית הספר הנקרא מיסלאנדא [מיס-לנדא, בית הספר של גברת לנדא]. בין החתומים חתימת רבי "עמרם ברש"י בלויא" [לימים, מראשי 'נטורי קרתא']. ירושלים, סיון תרפ"ט [1929].
• מכתב שנכתב אל האדמו"ר רבי אלימלך פאנעט מדעעש, בדרישה לפטר פקיד העובד במשרד "כולל זיבנבירגן" בירושלים, ששלח את בנותיו ללמוד ב"בית הספר האסור 'שפיצער', והן מתהלכות בקיץ בפריצות גדולה...". חסר הדף השני של המכתב עם חתימת ושם כותב המכתב. ירושלים, תש"א [1941].
3 מכתבים. גודל ומצב משתנים. קמטים, בלאי וקרעים.
• מכתב בחתימת ידם של חברי בית הדין "לכל מקהלות האשכנזים": רבי יצחק פרנקיל, רבי שמחה בונם וורנר ורבי פנחס עפשטיין (ההרכב הראשון של בד"צ העדה החרדית), המזהירים כי האיסור והחרם על בתי הספר לא הותר, והוא כולל את "כל בתי ספר של הציונים ושל המזרחי ות"ת לבנות החרדי הנז' [=כנראה, בית הספר שפיצר], ודינם ככל בתי ספר החפשים בלי הוראת היתר כלל". בשולי הדף אישור הדברים (כארבע שורות) בכתב-ידו וחתימתו של רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של "העדה החרדית" בירושלים. ירושלים, אדר תרצ"א [1931].
• מכתב בחתימות ששה מחברי "ועד המפקחים לכולל שומרי החומות", עם החלטה – "בהסכמת מרן הגאון שליט"א" [רבי יוסף חיים זוננפלד] - "לקנוס המוליכים את בניהם ל'בתי הספר' (שקאלעס). נקנסו גם המוליכים לבית הספר הנקרא שפיצער'ס או לבית הספר הנקרא מיסלאנדא [מיס-לנדא, בית הספר של גברת לנדא]. בין החתומים חתימת רבי "עמרם ברש"י בלויא" [לימים, מראשי 'נטורי קרתא']. ירושלים, סיון תרפ"ט [1929].
• מכתב שנכתב אל האדמו"ר רבי אלימלך פאנעט מדעעש, בדרישה לפטר פקיד העובד במשרד "כולל זיבנבירגן" בירושלים, ששלח את בנותיו ללמוד ב"בית הספר האסור 'שפיצער', והן מתהלכות בקיץ בפריצות גדולה...". חסר הדף השני של המכתב עם חתימת ושם כותב המכתב. ירושלים, תש"א [1941].
3 מכתבים. גודל ומצב משתנים. קמטים, בלאי וקרעים.
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג