מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove and filter and
- (-) Remove document filter document
- וארץ (5) Apply וארץ filter
- ומסמכים (5) Apply ומסמכים filter
- ירושלים (5) Apply ירושלים filter
- ישראל (5) Apply ישראל filter
- מכתבים (5) Apply מכתבים filter
- eretz (5) Apply eretz filter
- israel (5) Apply israel filter
- jerusalem (5) Apply jerusalem filter
- letter (5) Apply letter filter
- ותעודות (4) Apply ותעודות filter
- מסמכים (4) Apply מסמכים filter
- offici (4) Apply offici filter
- record (4) Apply record filter
נכתב בכתיבת סופר וחתום בחתימת ידו של ה"חתם סופר" (בגרמנית): Moses Schreiber Oberrabinner Allda [=משה שרייבר, רב ראשי שם].
המסמך מאשר כי אין התנגדות לנישואי לזר זינגר (Lazar Singer) מאייבנשיץ שבמורביה עם רגינה זינגר (Regina Singer), ילידת פרשבורג, בתו של ראש הקהל רבי משה צבי הרש זינגר (M. H. Singer), וכי כל רב מקומי במורביה יכול לסדר להם חופה וקידושין.
לצד חתימת ידו, חותמת שעווה של ה"חתם סופר" עם הכיתוב: "Moyses Schreiber Oberrabiner in Presburg". במרכז החותמת איור של ספר פתוח על גבי "סטנדר" עם הכיתוב "תלמוד".
רבי משה צבי הרש זינגר, המוזכר במסמך שלפנינו, שימש כראש הקהל של קהילת פרשבורג בסוף ימיו של החתם סופר (ראה אודותיו בחומר המצורף).
[1] דף. 29 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. סימני קיפול. קרעים בסימני הקיפול ובשוליים, עם פגיעה קלה בטקסט. שברים בחותמת השעווה.
הוצא מהמכירה.
כתב-יד, פנקס לרישום התינוקות שנולדו ונימולו בקהילת פרשבורג בין השנים תק"צ-תרי"א. [פרשבורג, תרי"א 1851 בקירוב]. גרמנית.
הפנקס מכיל תיעוד של למעלה מאלף וחמש מאות תינוקות, בהם נכדים רבים של ה"חתם סופר" ומהם כאלה שנימולו על ידו. בין הנכדים מופיעים בניו של ה"כתב סופר", בניו של רבי שמעון סופר בעל "מכתב סופר", ובניו של רבי דוד צבי עהרנפלד (ראה ביתר פירוט להלן).
בעמוד השער מופיע הרישום: " Register, Geburts Protokol – Lit B. B" [רישום, פרוטוקול לידות – ב'].
על הכריכה הקדמית הודבקה תווית נייר ועליה הרישום "Register zum Verzeichen. Beschneid. Bücher-Auszuges" [רשימת הנימולים, תמצית הספרים].
בעמוד השער ובדפים נוספים מופיעות חותמות "קהל עדת היראים – פרעסבורג" (בעברית, בהונגרית ובגרמנית).
הפנקס כולל רשימה שמית מפורטת של כ-1700 ילדים, שנולדו ונימולו בשנים 1829-1851. הפנקס מחולק לפי סדר אלפביתי של שם המשפחה, ומפורטים בו בנוסף: שם הילד, שם אביו, מספר סידורי ושנת הלידה.
בין השמות שבפנקס מופיעים רבים מבני משפחתו של ה"חתם סופר", ובין התינוקות הנימולים מופיעים נכדיו הבאים (חלקם נימולו על ידו):
• ארבעה בנים של רבי אברהם שמואל בנימין סופר ["Sam. Wolf Schreiber"], בן ה"חתם סופר", אב"ד פרשבורג ובעל "כתב סופר": "Jacob" בשנת 1839 (דף 30/א) – רבי יעקב עקיבא סופר ממיאבה; "Moses" בשנת 1841 (דף 30/ב) – רבי משה סופר, מוהל מומחה ומייסד ונשיא חברת "מחזיקי הדת" בדרום טרנסילבניה; "Bernhard" בשנת 1842 (דף 31/א) – רבי שמחה בונם סופר, אב"ד פרשבורג ובעל "שבט סופר"; "Simon" בשנת 1850 (דף 32/ב) – רבי שמעון סופר, אב"ד ערלוי ובעל "התעוררות תשובה".
• שני בנים של רבי שמעון סופר ["Simon Schreiber "], בן ה"חתם סופר", אב"ד קראקא ובעל "מכתב סופר": "Jacob" בשנת 1839 (דף 30/א) – רבי עקיבא סופר מפאפא, הילד האחרון שנימול ע"י ה"חתם סופר"; "Moses" בשנת 1840 (דף 30/ב) – על נכד זה לא ידוע וכפי הנראה נפטר בגיל צעיר, כפי הנראה הנכד הראשון שנקרא על שם סבו ה"חתם סופר" (ראה להלן).
• חמשה בנים של רבי דוד צבי עהרנפלד ["Dav. Hirsch Ehrenfeld"], חתן ה"חתם סופר": "Samuel" בשנת 1834 (דף 7/ב) – רבי שמואל עהרנפלד, אב"ד מטרסדורף ובעל "חתן סופר"; "Samuel"[!] בשנת 1839 (דף 7/ב) – רבי שאול עהרנפלד, אב"ד סיקסא; "Jacob" בשנת 1842 (דף 8/א) – כפי הנראה רבי עקיבא עהרנפלד מבודפשט; "Abraham" בשנת 1844 (דף 8/א) – לא ידועים פרטים עליו וכנראה נפטר בגיל צעיר; "Josua" בשנת 1850 (דף 8/א) – רבי ישעיה עהרנפלד, אב"ד שוראן ובעל "שבט סופר" על התורה.
• ועוד מנכדי ה"חתם סופר" [כגון ממשפחות קורניצר וגייגר].
אחת הידיעות המעניינות שעולות מן הפנקס שלפנינו היא שלרבי שמעון סופר, בעל "מכתב סופר", היה בן בשם משה, שכנראה נפטר בגיל צעיר שכן לא ידועים עליו כל פרטים בהמשך. בפנקס נרשם כי משה הנ"ל נימול בשנת 1840, סמוך לאחר פטירת החתם סופר (שנפטר באוקטובר שנת 1839), ואם כן הוא הנכד הראשון שנקרא על שם החתם סופר, ולא רבי משה בן ה"כתב סופר" (כפי שכתוב בספר חכמי טראנסילוואניה, עמ' 161), שנולד בחג הפסח תר"א (1841).
בצדו האחורי של עמוד השער מופיע רישום (בעפרון) של פני תינוק.
[1], 38 דף. 34 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים ובלאי. קמטים וקרעים בשוליים. דף השער ומספר דפים נוספים משוקמים בנייר דבק. כריכה מקורית, עם פגמים ובלאי קל.
דרכון אמריקאי שהונפק בוושינגטון, ב-21 במאי 1952 (חודש ב-2 ביוני 1954, ותוקפו פג ב-20 במאי 1956). בעמ' 3 מופיעים (בדפוס) סימנים ופרטים מזהים של האדמו"ר בעל הדרכון - ארץ מוצא: רומניה; תאריך לידה: 13 בינואר 1887; מקצוע: רבי; וכן גובה, צבע שיער וצבע עיניים. בתחתית העמוד מופיעה חתימת האדמו"ר בכתב-ידו (באנגלית). בעמ' 4 מופיעה תמונת דיוקנו של האדמו"ר, עליה הטבעת חותמת של מחלקת המדינה של ארה"ב, ובשוליה, חתימה נוספת של האדמו"ר בכתב-ידו.
בדפי הדרכון מופיעות שתי אשרות כניסה למדינת ישראל, עם מילוי בכתב-יד, וחותמות רבות. מן החותמות ניתן ללמוד על שני מסעותיו של האדמו"ר לארץ ישראל והמקומות בהם ביקר בדרכו.
מסע ראשון לארץ ישראל: 6 ביולי - 6 באוגוסט 1952. במסעו לישראל עבר דרך מדינות וערי אירופה: שרבור (צרפת), בריסל (בלגיה), באזל וקיאסו (שווייץ), בארי (איטליה) ופיראוס (יוון). בחזרתו לארה"ב עבר דרך: נאפולי, ברדונקיה (איטליה), דובר וסאות'המפטון (אנגליה). באחד הדפים מופיע רישום בכתב-יד (עם חותמת בית המכס בחיפה), בו נכתב כי האדמו"ר נושא עמו ספר תורה קטן.
מסע שני לארץ ישראל: 28 ביוני – 3 באוגוסט 1955. בדרכו לישראל עבר דרך מדינות וערי אירופה: סאות'המפטון, דובר (אנגליה), פריז (צרפת), שווייץ, ונציה (איטליה), פיראוס (יוון). בחזרתו לארה"ב: פיראוס, נאפולי, גנואה, ברנרו (איטליה), זלצבורג (אוסטריה) וצרפת.
האדמו"ר הקדוש רבי יואל טייטלבוים מסאטמר (תרמ"ז-תשל"ט), בנו הצעיר של האדמו"ר רבי חנניה יו"ט ליפא בעל ה"קדושת יו"ט" (תקצ"ו-תרס"ד), ונכדו של האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה בעל ה"ייטב לב" (תקס"ח-תרמ"ג), שכיהנו כרבני סיגט ומנהיגי היהדות החסידית באזור מרמרוש.
נודע מנעוריו כאחד מגדולי דורו, בחריפותו ובגאונותו, בקדושתו ובטהרתו הנפלאה. בגיל צעיר נתמנה לכהן ברבנות העיר אורשיווא. בשנת תרפ"ה עבר לכהן ברבנות העיר קרָאלי (על מקומו של רבי שאול בראך שעבר לכהן ברבנות קאשוי), ובשנת תרצ"ד עבר לכהן ברבנות העיר סאטמר. בכל ערי רבנותו ניהל ישיבה גדולה ועדת חסידים גדולה. עמד בראש היהדות האורתודוקסית הנאמנה והבלתי-מתפשרת באזור מרמרוש. מעמודי התווך של עולם התורה בדור שלאחר השואה. לאחר הצלתו מהשואה הגיע לארה"ב וכונן בה את קהילת חסידי סאטמר - העדה החסידית הגדולה בעולם. נשיא "העדה החרדית" בירושלים, וממנהיגי היהדות החרדית בארה"ב וברחבי העולם. מחיבוריו יצאו לאור עשרות ספרים: "ויואל משה", שו"ת "דברי יואל", ספרי "דברי יואל" עה"ת, ועוד.
דרכון, 48 עמ', 15.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. חלק מן הדפים מלווים במעטפות מגן עשויות ניילון. כריכת בד.
דרכון פולני. בעמוד 2 מולאו בכתב-יד פרטי הזהות של הרבנית קרליץ - שנת לידה: 1860; מקום לידה: קוסובה; מעמד משפחתי: אלמנה; ופרטים נוספים. בעמוד 3 מופיעה תמונת דיוקנה ומתחתיה חתימת-ידה.
בדרכון מופיעות מספר חותמות-דיו, בהן מתועדים פרטים אודות עלייתה לארץ ישראל: ב-8 במאי 1935 קיבלה אשרת כניסה לפלשתינה בשגרירות בריטניה בוורשה. ב-21 במאי 1935 קיבלה אישור הגירה מטעם שלטונות פולין. ב-28 במאי 1935 יצאה מפולין לרומניה, והגיעה לעיר הנמל קונסטנצה, משם הפליגה והגיעה לארץ ישראל ב-2 ביוני 1935.
הרבנית ראשה לאה קרליץ (תרי"ד בערך-חשון תש"א), בתו של הגאון רבי שאול קצנלבוגן אב"ד קוסובה וקוברין. בשנת תרל"ד נישאה לבעלה הגאון רבי שמריהו יוסף קרליץ (תרי"ב-תרע"ו), שבשנת תרמ"ב מונה לרבה של קוסובה (הסמוכה להורודנא), על מקום חותנו שעבר לכהן ברבנות קוברין. היתה ידועה בצדקתה ובצניעותה, ולא לחינם זכתה כי כל תשעת בניה וחתניה היו אנשים גדולים בתורה וביראה, רבנים מפורסמים מגדולי דורם, מהם: רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש", רבי מאיר קרליץ אב"ד לכוביץ ומראשי מועצת גדולי התורה, רבי יצחק זונדל קרליץ הי"ד ממלא מקום אביו ברבנות קוסובה, רבי משה קרליץ מווילנא בעל "אור חדש". חתניה רבי שמואל גריינמן, רבי אבא סוויאטיצקי אב"ד קוסובה וטיקטין, רבי שמואל אליהו קאהן אב"ד אורצ'ה, רבי נחום מאיר ציבולניק-קרליץ, ורבי יעקב ישראל קניבסקי בעל "קהלות יעקב" (הסטייפלר).
פעם אחת שאל אותה ה"חפץ חיים", במה זכתה לזרע צדיקים? והשיבה: אולי בזכות שהתנהגתי בצניעות יתירה, ומעולם לא ראו קורות ביתי את שערות ראשי. לפי המסופר חלתה מיד לאחר נישואיה, והרופאים הזהירוה כי היא עלולה להסתכן בלידת ילדים. אביה הגאון רבי שאול הציע אז לחתנו בלית ברירה, שיתגרשו זה מזו בכדי שיוכל להעמיד דורות, אולם היא חשבה אחרת, התאזרה גבורת נפש והחליטה במסירות נפש "לכך נוצרתי ומשמים ירחמו" (החזון איש בדורותיו, עמ' יז).
בשנות מלחמת העולם הראשונה נתאלמנה מבעלה, ובערוב ימיה עלתה לארץ ישראל, שם התגוררה שנים אחדות בבני ברק, בקרבת בנה ה"חזון איש" ובתה הצעירה אשת ה"סטייפלער", כשעיניה רואות בגדולת בנה ה"חזון איש", ומתקיים בה "אשרי יולדתו".
דרכון, 40 עמ', 14.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. קמטים וקרעים בשולי הדף הראשון. פגמים קלים בכריכה.
דף בפורמט גדול, כתוב בערבית. בשולי האגרת, בצד שמאל, חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "אברהם דוב - נציג נתיני רוסיה בצפת" (תרגום מערבית), ולצדה חותמתו (בעברית): "אברהם דוב מזיטמר". בצד ימין, מופיעה חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "גרשון - נציג נתיני אשכנז" (תרגום מערבית), עם חותמתו (בעברית - קשה לקריאה).
באגרת מתואר מצבם הקשה של יהודי צפת לאחר רעידת האדמה שבה נהרגו כאלפיים מיהודי העיר, טרגדיה שנוספה על הפרעות והביזה הגדולה שערך אספסוף ערבי מקומי ביהודי העיר זמן קצר קודם לכן, במהלך "מרד הפלאחים". הם כותבים על הזוועות שחוו במהלך הפרעות, ביניהם רצח ופציעה של אנשים, נשים וטף, חילול כבודן של נשים, ועוד, ומספרים שאל הצרות האלה נוספה כעת רעידת האדמה שהחריבה את בתיהם על מעט הרכוש שנותר להם, הרגה אלפים, והותירה פצועים רבים ללא מזון וללא כל קורת גג. הכותבים מבקשים מקונסולי המדינות להתערב לטובתם ולפעול שיקבלו תמיכה ועזרה.
בראשית המאה ה-19 היתה צפת אחת מן הקהילות החשובות בארץ ישראל. מלבד הקהילה הספרדית, התקיימו בה שתי קהילות ידועות: קהילה חסידית, מיסודם של תלמידי הבעש"ט, ולצדה קהילת תלמידי הגר"א. בשנות השלושים של המאה ה-19 (שנות התק"צ) עמד בראש העדה החסידית האדמו"ר רבי אברהם דוב מאווריטש. בראש קהילת ה"פרושים" עמד רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א. באותה עת פקדו את העיר שני אסונות גדולים שהביאו לחורבנה: הראשון הוא פרעות צפת שבאו בעקבות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד (1834), והשני - ה"רעש" - רעידת האדמה הקטלנית בשנת תקצ"ז (1837).
מרד הפלאחים פרץ בעקבות גזירת הגיוס של מוחמד עלי, שליט מצרים (ששלט גם על ארץ ישראל), ובנו איברהאים פאשה, שהחילה חובת גיוס כללית על האוכלוסיה המקומית. השבטים המוסלמים התקוממו נגד חובת הגיוס הזו ויצאו למרד עממי. במהלכו ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית, שכללו מעשי שוד, רצח ועינויים אכזריים. קהילת צפת היתה אחת הנפגעות העיקריות בפרעות אלו. מלבד הפגיעות בנפש, ערכו המורדים ביזה ברכוש היהודי. שדדו את תכולת הבתים הפרטיים והחריבו אותם, התפרצו לבתי הכנסיות ובתי המדרשות, קרעו וחיללו ספרי תורה וספרי קודש. הם התפרצו גם לבית הדפוס של רבי ישראל ב"ק, הרסו את המכונות ואת הציוד, והשחיתו את הספרים שבו. רק הספר "פאת השולחן" של רבי ישראל משקלוב, שעמד על מכבש הדפוס, ניצל בנס. הספר נדפס לאחר שיקום בית הדפוס, בשנת תקצ"ו, ובהקדמתו תיאר רבי ישראל את המאורעות: "מרדו גויי פראי אדם שכנים הרעים אשר בעירנו וכפרים בשר המושל בכל ארץ מצרים וא"י והסירו מורא המלכות ויבואו על העיר חגורי חרבות ורמחות בכל בתינו להשמיד ולהרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד... שללו וגזלו כל אשר בבתינו וישברו כלי הבית וחלונות ויקחו כל מידי דמיכל ומשתי.... ויריקו כל העיר... ויחרבו כל הדפוס ושללוהו... באו גוים בנחלת ה'... בתי מדרשנו ובכ"נ ויטמאו היכלי קדשינו וישליכו כל חמדתינו ספרי תורתינו ארצה ויענו נשים כשרות עליהם...".
בעוד הקהילה מלקקת את פצעיה מהפרעות הגיעה רעידת האדמה והחריבה כליל את העיר. רעידת האדמה אירעה בכ"ד טבת תקצ"ז, בשעת תפלת מנחה בבתי הכנסיות. היא פגעה גם בטבריה, שכם וערים נוספות, אך הנפגעת העיקרית היתה העיר צפת. רבי ישראל משקלוב, ששהה באותה עת בירושלים, תיאר את האסון באיגרת ששלח אל ה"חתם סופר": "גדול היה השבר בגליל הקודש: נחרבו הבתים והבתי כנסיות כולם דספרדים ואשכנזים ונהרגו צדיקים, חסידים ומלמדים עם תלמידיהם ונשים ותשב"ר ויונקי שדים. אוי לדור שכך עלתה בימיו... מכוללנו שבצפת ניצלו ר"פ נפשות... וק"מ נפשות נמקו ונהרגו בעו"ה... וארבעים לא נמצאו ובתיהם קבריהם. ומכולל החסידים הי"ו נהרגו ת"ק נפשות וכמו ת"ק נשארו... ומכולל הספרדים הי"ו נהרגו רובם וכל הרבנים החכמים הצדיקים הטובים..." (אגרות סופרים, חלק ב, סימן סב).
תיאור נוסף של האסון מופיע באגרת אחרת ששלח רבי ישראל משקלוב אל רבי צבי הירש לעהרין. שם מודיע לו כי האדמו"ר בעל "בת עין" ורבי גרשון מרגליות (החותמים לפנינו) שרדו את רעידת האדמה: "יבושרו כי גם ידי"ן [=ידיד נפשי] הרב הה"ג כמהר"ר אברהם דוב נר"ו והרב כמהר"ר גרשון מרגליות נר"ו נשארו לחיים..." (יערי, אגרות ארץ ישראל, סימן נד).
רבי ישראל משקלוב ראה ברעידת האדמה חלק מסימני הגאולה [בעקבות מאמר חז"ל: "בעקבתא דמשיחא הגליל יחרב"], אך ה"חתם סופר" מצא לכך סיבה אחרת. בהספד שנשא "על מיתת צדיקים ועל חורבן ארץ הגליל" בבית הכנסת בפרשבורג, בחודש אייר באותה שנה, אמר ה"חתם סופר" כי רעידת האדמה אירעה כעונש על כך שהעולים העדיפו את העיר צפת על פני העיר ירושלים: "רעידת הארץ הוא מקנאת ירושלים, וקנאת ירושלים עשתה זאת... והנה נשכחה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת... וכל העולים לא"י לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלם נשכחה לגמרי... שגם בזמן הזה מצוה לעלות לרגל לירושלם... וצדיק ה' המביט לארץ ותרעד..." (דרשות חת"ס, חלק ב', עמ' 778-780).
האדמו"ר בעל "בת עין" החתום לפנינו, סבל רבות גם בפרעות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד ורוב רכושו נשדד. לאחר מכן ניצל בנס מרעידת האדמה בשנת תקצ"ז. מפורסם הסיפור על נס הצלתו בעת הרעש. כאמור, רעידת האדמה אירעה בשעת תפילת המנחה. הרב מאווריטש הזהיר את חסידיו שלא לצאת מבית הכנסת, נשכב על הארץ בבית מדרשו, וכל הקהל סביבו אוחזים באבנטו. כל הבנין התמוטט, מלבד שטח מצומצם בו היו הרב והציבור [לאחר זמן סיפר הרב מאווריטש, כי ראה שהרעש היה שלא כדרך הטבע, כשאבנים נזרקו לצדדים ולא נפלו למטה לארץ מחמת הכובד, הבין שכח הסטרא-אחרא תקיף, לכן נשכב בהכנעה על הארץ, לקיים את הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם"]. בשלט בבית מדרשו בצפת, שתלוי עד היום, נכתב: "מה נורא המקום הזה, בית מדרש ר' אברהם דב האדמו"ר מאבריטש זצ"ל, שחזה את הרעש הגדול על צפת תובב"א בתקצ"ז ובזכותו הגדולה ניצל חצי ביהמ"ד מחורבן והאדמו"ר ותלמידיו שרדו בחיים".
האגרת שלפנינו נכתבה כחודש לאחר רעידת האדמה. בעקבות רעידת האדמה עזבו רבי ישראל משקלוב וחבריו את העיר צפת וביססו את קהילת ה"פרושים" בירושלים. בשנה שלאחר מכן שוב נפגעה העיר צפת מביזה שערכו השבטים הדרוזים, אז נשבה האדמו"ר בעל "בת עין" ושוחרר לאחר שהקהילה שילמה כופר עבורו.
האדמו"ר הקדוש רבי אברהם דוב מאווריטש (תקכ"ה-תר"א), מגדולי החסידות המפורסמים. מתלמידי רבי נחום מטשרנוביל ובנו רבי מרדכי, ומתלמידי רבי זושא מאניפולי ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. עמד בקשרים גם עם הרב מאפטא, רבי ישראל מרוז'ין, רבי אהרן מטשרנוביל ורבי אהרן מזיטומיר. כיהן תקופה קצרה כאב"ד חמעלניק, אך רוב שנותיו (כארבעים שנה) היה אב"ד העיר אווריטש שעל שמה נודע כ"הרב הקדוש מאווריטש". בשנת תקפ"ה עבר לעיר זיטומיר ונתמנה שם לראב"ד בית הדין.
בשנת תקצ"ג עלה לארץ-ישראל, לעיר צפת בה יסד את בית מדרשו והיה רבן ומנהיגן של קהילות החסידים בעיר צפת. אישיותו הגדולה הביאה לקירוב לבבות גדול בין כל חלקי הקהילה החסידית ובקשרים עם הקהילה הספרדית וקהילת ה"פרושים". הגאון רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א וראש קהילת ה"פרושים" העריצו מאד ובצוותא חדא ניהלו את כל עניני הציבור בעיר. היה לומד בחברותא עם הרב הקדוש רבי ליב "בעל היסורים". השיב רבים מעוון והיה מייעץ לבעלי-התשובה לעסוק הרבה בלימוד משניות.
באסונות שפקדו את צפת בשנים תקצ"ד-תקצ"ח התגלתה ביתר שאת דמותו הרוחנית כאב, מנהיג ואחיסמך לכל הניצולים, על אף שהיה בעצמו בין הנפגעים. פעל רבות להשגת סיוע ועזרה מבחוץ (כפי שמשתקף גם מהמסמך שלפנינו), שיקם מחדש את קהילת צפת, ולא נתן לנטוש את העיר הקדושה. נפטר במגפת הדבר בשנת תר"א ולאחר פטירתו פסקה המגפה. נקבר במערת הצדיקים בבית החיים של צפת, על יד קברם של רבי אריה ליב מוולטישסק ורבי דוד שלמה בעל ה"לבושי שרד". סיפורי מופת רבים מסופרים על גודל קדושתו וכוחו הגדול לפעול ישועות עבור עם ישראל. [עד היום כסא מושבו עומד בבית מדרשו "בת עין" בעיר העתיקה בצפת, שם גם נמצאים ספר התורה שלו עם ארון הקודש והבימה המקורית ועוד חפצי קודש המיוחסים אליו. גבאי בית הכנסת מספרים על ישועות שנושעו אנשים לאחר ישיבה על כסאו]. ספרו הקדוש "בת עין" נדפס בירושלים תר"ז ובזיטומיר תר"י, במהדורות שונות זו מזו, ונחשב לאחד מספרי היסוד של תורת החסידות.
דף גדול, 68 ס"מ. נייר עבה. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. מספר קרעים בסימני הקיפול.
מקור: אוסף ז'אן ז'אק פייר דמזון (1807-1873), מזרחן ודיפלומט רוסי, פרופסור לשפות המזרח התיכון.
וורדר קרסון, מהדמויות המרתקות בהיסטוריה של ירושלים במאה ה-19, נולד למשפחה קווייקרית בארה"ב, זכה להתמנות לקונסול ארה"ב בירושלים (מינוי שבוטל עוד לפני שהספיק להגיע לארץ ישראל) ולבסוף השתקע בעיר, התגייר ובעקבות זאת הועמד למשפט בארה"ב בטענה שנטרפה עליו דעתו.
את המכתב שלפנינו כתב קרֶסון בעודו חולה, זמן קצר לפני מותו, לידידתו Ann Paschal Jackson, חברת הקהילה הקוויקרית בארה"ב. במכתב ניכרת תחושת שייכותו של קרסון לקהילה היהודית של ירושלים. הוא כותב על קדושת העיר ועל רצונו להיקבר בה, על אורח חייו המשלב תפילה ולימוד תורה, על ניתוק הקשר עם משפחתו שבארה"ב, ועל נושאים נוספים, כל זאת תוך שיבוץ פסוקים רבים מן התנ"ך.
את מכתבו פותח קרסון בפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו לה, י). חלקו הראשון של המכתב עוסק במידה רבה בפסוק זה וברעיון שיבת היהודים לציון. בהקשר זה כותב קרסון על תושביה המוסלמים של ארץ ישראל: "הגר, אמו של ישמעאל ושל התורכים של היום היתה אשה רעה מאוד, ובניה היו רעים מאוד, וכך גם רבים מצאצאיהם, על כן אמר ה' לשרה 'גָרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק' (בראשית כא, י). ומדוע? כיוון שלא הגר ולא ישמעאל היו 'פדויי ה''... ובקרוב מאוד הם 'יושלכו' מן הארץ, כפי שמוצהר בפרק נב של ספר ישעיהו, ולא ישובו לציון עם 'פדויי ה''...".
בהמשך המכתב מתייחס קרסון לנסיעתו לארה"ב בשנת 1848 (נסיעה שערך לאחר גיורו, ובמהלכה הועמד למשפט על-ידי בני משפחתו): "בשנת 1848 חזרתי, לבקשתה המפורשת של משפחתי לאמריקה, עד מהרה גיליתי כי עזבתי את שדה בועז [השם "בועז" מתפרש על-ידי קרסון כ"עוז", והמונח "שדה בועז" מייצג עבורו, כפי הנראה, את התחזקות האמונה]... מאחר ומצאתי שכל שיחותיהם... תענוגותיהם – אהבת הממון שלהם, תוביל אותי בסופו של דבר לשדה של חולשה וחטא, ועל כן גמרתי בדעתי לשוב לירושלים, בכל מחיר, בהקדם האפשרי, כפי שעשיתי... כאן אני נמצא, וכאן אני מקווה להניח את עצמותיי".
בתוך דבריו מתאר קרסון את ירושלים, תוך ציטוט מספר תהלים, מישעיהו ומירמיהו, ואף מתאר את אורח חייו היהודי: תפילה שלוש פעמים ביום ("כפי שנאמר על-ידי דוד בתהלים נה, יז"), לימוד תורה, ביקור עניים וחולים, כתיבה, ועוד. כמו כן, מספר קרסון על כמה אנשים שבחרו להתגייר בירושלים, ובהם אישה קתולית ("הרבנים תשאלו אותה ומצאו כי האמת והאור עשו את עבודתם ועל כן לא ניתן לסרב לבקשתה").
וורדר קרסון (Warder Cresson,י 1798-1860, מוכר גם בשמו העברי - מיכאל בועז ישראל בן אברהם), נולד למשפחה אמריקנית אמידה מן הקהילה הקווייקרית בעיר פילדלפיה [הקהילה הקוויקרית היא קהילה נוצרית שנוסדה באנגליה במאה ה-17, ומשם התפשטה למדינות רבות, ובהן ארה"ב. הקהילה דוגלת בשוויון, בפציפיזם ובקשר בלתי מתווך בין האדם לאל]. בשנת 1830 פרסם קרסון את החיבור "בבל הגדולה נופלת!" (Babylon the Great Is Falling!), שהוקיע בכל פה את הניוון שפשט, לדעתו, בנצרות האמריקנית, ובמרוצת השנים הבאות החליף את אמונתו חמש פעמים. לבסוף – אימץ אמונה משיחית התולה את הגאולה בחזרת היהודים לארץ ישראל.
כאשר הוצעה לו, בשנת 1844, משרת הקונסול האמריקני בירושלים, הסכים לקבלה מייד ובלא שכר, ובחודש מאי של אותה השנה, חתם הנשיא ג'ון טיילר על צו מינויו. כאשר הגיעו לבית הלבן שמועות על אמונותיו המשיחיות, הוחלט לבטל את מינויו, אולם קרסון כבר היה בדרכו לארץ, ולכן הודעת הביטול מעולם לא הגיעה לידיו. עם הגעתו לירושלים הכריז על עצמו קרסון כקונסול ארה"ב בעיר, החל להטיף לשיבת היהודים לארץ ואף עסק במכירת מסמכי הגנה ("קפיטולציות") בשם ממשלת ארה"ב. הוא חדל מפעילותו רק כאשר נמסר לו שאם יוסיף להציג את עצמו כקונסול יגורש מן הארץ.
למרות הביטול, החליט קרסון להישאר בארץ ישראל, ובשנת 1848, התגייר ונעשה יהודי. כאשר הגיע לארה"ב במטרה לחסל את עסקיו אחת ולתמיד, הוציאה משפחתו הנוצרית צו בית משפט המורה לאשפזו בטענה שדעתו נטרפה עליו. המשפט עורר עניין ציבורי חסר תקדים, נערך בהשתתפות עשרות עדים (חלקם אנשי שם נודעים כמשה מונטיפיורי ומרדכי עמנואל נח), אולם בסופו – זוכה קרסון והורשה לשוב לארץ ישראל.
בשנותיו האחרונות השתקע בירושלים, התמסר ללימוד תורה והפך לחבר מכובד בקהילה הספרדית היהודית בעיר. במקביל, ערך נסיונות חשובים בחקלאות והכשרה, פתח מספר בתי ספר זעירים לחקלאות בקרבת יפו ואף ניסה לפתוח חווה חקלאית באזור עמק רפאים שבירושלים. הוא הספיק להינשא בשנית לאישה יהודיה בשם רחל מולדנו, ולזוג נולדו שני צאצאים. בשנת 1860 נפטר ממחלה ממושכת. נקבר בהר הזיתים.
מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח המכתב, עם חותמות דואר מהתחנות השונות בדרכו של המכתב מירושלים לפנסילבניה. המכתב נשלח באמצעות הדואר הצרפתי בירושלים (עם חותמת הדואר הנושאת צלב ירושלים), עבר דרך הדואר הצרפתי ביפו (חותמת מיום 15.9.1860) ודרך אלכסנדריה, ליון, פריז ובוסטון.
מכתב: [1] דף מקופל (ארבעה עמודים בכתב-ידו), 26.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. מעט כתמים. מעט קרעים זעירים בשוליים ובקווי הקיפול. מעטפה: 13.5X8 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים קלים. נפתחה בסכין מכתבים בשוליים.
נשלח אל הגביר דוד יוסף עזרא, מחשובי הנגידים בכלכותה שבהודו, כהכנה לבואו של רבי יעקב אליעזר – שד"ר כולל ווארשא, שנשלח לערי הודו, לערוך מגבית למען בניית בית כנסת ובית מדרש לחכמי "כולל ווארשא". כולל ווארשא היה אז מה"כוללים" החדשים בירושלים. הוא נוסד לאחר העלייה הגדולה מפולין בתחילת שנות הת"ר (שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19). בראש מייסדי וממוני ה"כולל" עמדו גדולי התורה יוצאי פולין, החתומים על המכתב שלפנינו. מכורח תנאי התקופה הקשים הקמת ה"כולל" היתה כרוכה בקשיים מרובים, כפי שמספרים הרבנים באגרת שלפנינו: "...לשפוך תחינה לפני רו"מ [רום מעלתו] לתת חנינה ועזר לכוללנו... המכונה בשם כולל ווארשא... זה יותר מעשרה שנים אשר נהי' כוללינו זה בעיר קדשינו, ואך צר לנו מאוד כי גולים אנחנו ממקום למקום, לא כמו שאר הכוללים אשר פעיה"ק שיש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות לכל כולל בפ"ע [בפני עצמו], ואנו אין לנו מאומה מקום מיוחד לתורה ולתפילה, והחכמים ורבנים שבכוללינו שהם ת"ל יותר מבשאר כוללים הי"ו, כעת הם מפוזרים ומפורדים זה בכה וזה בכה ואין לאל ידינו להיות גם לנו חלק ונחלה באדמת הק' מקום מיוחד לנו אחוז לתפילה להגדיל תורה ולהאדירה... וטכסנו עצה מה לעשות והשתדלנו בכל עוז להשיג חצר להיות לנו שמה מקום אחוז לתורה ולתפילה בהכנ"ס וישיבה, והתקשרנו עם בעל החצר בכתובים בקשר אמיץ למלאות לו סך קצוב עד כלות שלשה שנים, וכל מה שהי' ביכולתנו ללוות לוינו והשתרגו חובות עלינו, ואך זה רק לתחילת פירעון...".
הרבנים כותבים כי שלחו שד"ר מיוחד אל ערי הודו, והמכתב שלפנינו הוא הקדמה למכתבי השד"רות שהשד"ר יביא עמו: "וע"כ שלחנו ציר אמונים לאחב"י גומלי חסדים... והשד"ר ה"ה הרב החכם השלם בתורה וי"ש המופלג כמו"ה יעקב אליעזר הי"ו יעורר לבותם להאיר על ציון... לתת לנו חלק ונחלה בעיר קדשינו למען לא נהי' עוד גולים ומפורדים... ועתה כי בא יבא השד"ר למחניכם, נא ונא יראה כבודו בטובו וחסדו לעמוד לימין צדקו ולעזור לו בכל מילי דמיטב...".
בתחילת האגרת כותבים הרבנים כי הם מתפללים באופן קבוע על הנדיבים, ומזכירים אותם במקומות הקדושים שבארץ ישראל: "אנחנו אלה יושבי ציון וירושלים, כולל וורשא המסתפחים בנחלת ה' אל חיק אמנו, וסובלים עתה עמה יסורי חורבנה ושוממותיה. מעתירים בכי בדמעה... בעד שלום כל אחב"י והצלחתם, לפני מקום מקדשינו כותל המערבי וקבה"צ זי"ע [וקברי הצדיקים זכרם יגן עלינו], ובפרט ק'[בר] רחל אמנו זי"ע..."
האגרת שלפנינו מהווה מסמך היסטורי מעניין להתפתחותו של הישוב הישן בירושלים. התמסדות הישוב האשכנזי ובניינו נתהוו בתהליך מורכב ומתמשך של הקמת מוסדות לתפילה, לתורה ולחסד לצד הקמת בנייני מגורים ושכונות חדשות. במרכזה של אותה עשייה עמדו ה"כוללים" שגובשו מיוצאי הארצות השונות, כשכל קהילה בחו"ל דואגת מטבע הדברים ליוצאי ארצה שעלו לארץ ישראל. כספים אלו היו הבסיס לקיומם והתפתחותם של הכוללים ומוסדותיהם. דרך הכוללים עברו גם התרומות הפרטיות שהגיעו מקרובים ונדיבים יושבי ארצות מוצאם בחו"ל. "כולל ווארשא" (שלימים נקרא: "קופת רמבעה"ן – כולל פולין") נוסד בתקופה מעט יותר מאוחרת ולאחר שכבר פעלו בירושלים מספר כוללים, גדולים וקטנים. בתחילת שנות הת"ר הלכה וגדלה העליה מפולין, מה שהצריך גיבוש מסגרת לעצמה, ואז נוסד כולל ווארשא, שבמשך השנים הפך להיות אחד מחשובי הכוללים בעיר.
ארבעת חותמי האגרת:
הגאון מקוטנא רבי משה יהודה ליב זילברברג (תקנ"ד-תרכ"ה) בעל "זית רענן" ו"תפארת ירושלים". מגדולי הדור הנודעים בפולין, כיהן ברבנות בכמה ערים בפולין ונודע שמו לדורות ע"ש כהונתו כאב"ד העיר קוטנא. עלה לארץ בשנת תרי"ז, והיה אחד מגדולי הרבנים בירושלים. כבר בחו"ל העמיד תלמידים הרבה, ורבים מרבני ואדמו"רי פולין היו מתלמידיו. בשבתו בירושלים עסק בתורה כל שעות היום, כשהוא יושב מעוטף בטליתו ומוכתר בתפיליו. תלמידים רבים מבני ירושלים היו באים לביתו לשמוע את שיעוריו הנפלאים בתלמוד. דרכו של הגאון מקוטנא הייתה למסור שני שיעורים בכל יום - בשעות הבוקר היה משמיע שיעור בגפ"ת [גמרא, רש"י ותוס'], ובשעות הערב היה משמיע את שיעורו בפוסקים. מעמדו הוכר בעיר כאחד מגדולי התורה, ואף נתכנה בתואר "מרא דארעא דישראל", כשהוא מנהיג את העיר יחד עם רבי שמואל סלנט ורבי מאיר אויערבאך בעל ה"אמרי בינה" שעלה מקאליש לירושלים כשלוש שנים אחריו.
הצדיק הקדוש רבי יצחק דוד בידרמן (תקע"ה – תשרי תרמ"ז, אנצי' לחסידות, ב, עמ' תב), בן האדמו"ר רבי משה מלעלוב. עלה בשנת תרי"א לירושלים, ועמד שנים רבות בראש היישוב החסידי בעיר, יחד עם אחיו האדמו"ר רבי אלעזר מנחם מנדל. ממייסדי "כולל פולין", וממייסדי ישיבת "חיי עולם" יחד עם חתניו רבי בנימין ליב בערינשטיין ורבי אברהם אליעזר מינצברג אב"ד יוזפוב.
הגאון הקדוש רבי נחום אב"ד שאדיק (תקע"ג-תרכ"ט), בן רבי משה אברהם לעווי-וויספיש. תלמיד הגאון בעל "חמדת שלמה" מגאוני פולין, בהגיעו לגיל 18 הסמיכו רבו והעניק לו היתר הוראה. שימש כמה שנים כרבה של שאדיק בפולין, ובשנת תר"ג עלה לארץ ישראל יחד עם שני אחיו הרבנים רבי אשר לעמל אב"ד גאלין ורבי יעקב יהודה ליב, אחרי ששלשתם חלמו בערב אחד כי עליהם לעלות לארץ ישראל, מבלי שהאחד ידע על חלומו של השני. בירושלים היה יושב רוב ימיו מעוטף בטלית ותפילין ולומד בשקידה רבה. הקים את "ישיבת הר"ן" בה מסר שיעורים למדניים לפני גדולי התלמידי-החכמים הצעירים בירושלים. את תורת הסוד למד יחד עם הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט אצל המקובל רבי יהודה הכהן. נפטר במגיפת הכולירה בשנת 1868 ועל מצבתו שבהר הזיתים נכתב: "איש קדוש וטהור, בן שמנה שנים החל לדרוש את ה' והקדיש כל ימיו לתורה ותעניות וסיגופים במסירות נפש. לא פסק פומיה מגירסא יומם ולילה. זכה ללמוד וללמד והעמיד תלמידים הרבה... חסיד ועניו...".
אחיו הגאון רבי יעקב יהודה ליב לעווי (תקע"ג-תרמ"ט, אוצר הרבנים 10080), ראב"ד ירושלים במשך למעלה מארבעים שנה. גאון מופלא בנגלה ובנסתר, איש קדוש ומקובל. היה רב בסלעשין. עלה לירושלים בשנת תר"ג יחד עם שני אחיו, רבי אשר לעמיל אב"ד גאלין ורבי נחום אב"ד שאדיק. ספרו "בית לאבות" על פרקי אבות.
[1] דף, נייר מכתבים דק וכחלחל. 27.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. סימני קיפול וקמטים. חורים קטנים מנזקי חריכת הדיו. מעבר לדף רישום כתובת, בול דואר צרפתי וחותמות דואר.
מכתב זה נתפרסם בקובץ מוריה (גליון שנא-שנב, כסלו תש"ע, עמ' נב-נה).
כתב-יד על קלף בפורמט גדול, כתיבת סופר מרובעת עם הדגשת מילים בהגדלת אותיות. בשולי הטקסט חתימות הרבנים עם חותמותיהם הרשמיות.
נכתב עבור השד"ר רבי אבא יאיר, היוצא ללכת בשליחות העיר חברון לאזור איראן, עיראק וכורדיסטאן ולערי סוריה ולבנון. בכתב השליחות מפורשים כל המקומות אליהם נשלח:
"לכל ערי ערביסתאן יע"א ולכל ערי כורדסתאן יע"א ואתיא מכללא עוב"י [עיר ואם בישראל] סווריך, זאכו, קליז יע"א ובבל יע"א ועוב"י בצרה יע"א ועוב"י עמארה יע"א ועי"ת [ועיר תהילה] אשור יע"א ועי"ת כרכוך, נצבין, מרעש יע"א ועי"ת ארבל יע"א ועי"ת סלימאנייה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אר"ץ [ארם צובא] טוב יע"א ועי"ת דמשק יע"א ובירות יע"א ועי"ת עינטב יע"א...".
דף קלף בפורמט גדול. גובה: 34 ס"מ. רוחב: 50 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, סימני קיפול, מספר קרעים בסימני הקיפול.
• מכתב בחתימת ידם של חברי בית הדין "לכל מקהלות האשכנזים": רבי יצחק פרנקיל, רבי שמחה בונם וורנר ורבי פנחס עפשטיין (ההרכב הראשון של בד"צ העדה החרדית), המזהירים כי האיסור והחרם על בתי הספר לא הותר, והוא כולל את "כל בתי ספר של הציונים ושל המזרחי ות"ת לבנות החרדי הנז' [=כנראה, בית הספר שפיצר], ודינם ככל בתי ספר החפשים בלי הוראת היתר כלל". בשולי הדף אישור הדברים (כארבע שורות) בכתב-ידו וחתימתו של רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של "העדה החרדית" בירושלים. ירושלים, אדר תרצ"א [1931].
• מכתב בחתימות ששה מחברי "ועד המפקחים לכולל שומרי החומות", עם החלטה – "בהסכמת מרן הגאון שליט"א" [רבי יוסף חיים זוננפלד] - "לקנוס המוליכים את בניהם ל'בתי הספר' (שקאלעס). נקנסו גם המוליכים לבית הספר הנקרא שפיצער'ס או לבית הספר הנקרא מיסלאנדא [מיס-לנדא, בית הספר של גברת לנדא]. בין החתומים חתימת רבי "עמרם ברש"י בלויא" [לימים, מראשי 'נטורי קרתא']. ירושלים, סיון תרפ"ט [1929].
• מכתב שנכתב אל האדמו"ר רבי אלימלך פאנעט מדעעש, בדרישה לפטר פקיד העובד במשרד "כולל זיבנבירגן" בירושלים, ששלח את בנותיו ללמוד ב"בית הספר האסור 'שפיצער', והן מתהלכות בקיץ בפריצות גדולה...". חסר הדף השני של המכתב עם חתימת ושם כותב המכתב. ירושלים, תש"א [1941].
3 מכתבים. גודל ומצב משתנים. קמטים, בלאי וקרעים.