כלי לבשמים. תלמסאן, אלג'יריה, [1900-1930 בקירוב].

פח-כסף רקוע, מנוסר וחקוק; כסף יצוק (אינו חתום).

כלי אשר נועד לאחסון בשמים לטקס ההבדלה. מעוצב כמכל משושה בעל כיפה מחודדת, שבראשה עיטור דמוי פרח ועיטור-עליון יצוק בדגם צמחי וסימטרי האופייני לאמנות האסלאם. המכל ניצב על גבי עיטור נוסף – תואם לעיטור העליון – המולחם לבסיס משושה.

באחת מפאות המכל מנוסר פתח מקושת הנסגר באמצעות דלת הקבועה על ציר, עם מנגנון נעילה (בדומה ל"הדסים" אירופאיים לבשמים, דמויי מגדל). המכל והבסיס מעוטרים בדגמים צמחיים ובכפות ידיים (חמסות). שני פעמונים מוזהבים תלויים על גבי קולבים הקבועים בחלקו העליון של המכל.

שתי כתובות המעידות על מוצאו של הכלי ועל בעליו חקוקות על גבי המכל: בשוליים העליונים חקוקה הכתובת "ע"ה / משה / די / יעקב / לוי / יצ"ו", ובשוליים התחתונים – "מעשה ידי / אומן יחיא / פארוז / ומכלוף בן / חמו / תלמסאן".

כלי זה – אשר סביר להניח כי נוצר לפי הזמנה פרטית – משקף בצורה יפה את מלאכת הצורפות האופיינית ליהודי צפון אפריקה, ומזכיר בצורתו ובעיטוריו תשמישי קדושה מאלג'יריה, ממרוקו ומתוניסיה, ובייחוד "רימונים" ו"כתרים" לתורה. יחד עם זאת, הוא מהווה דוגמה ייחודית ואולי אף יחידאית לכלי אלג'יראי ייעודי לבשמים, שכן בארצות המזרח-תיכוניות צמחי התבלין המשמשים להבדלה מצויים בשפע, ובכך התייתר הצורך לשמרם לשימוש חוזר בכלים ייעודיים, כפי שהיה נהוג בארצות אירופה.

שמו של הצורף יחיא פארוז (Yaya Farouz) מתלמסאן מתועד בספרו של פאול אודל על צורפות באלג'יריה ובתוניסיה (L'orfevrerie Algerienne et Tunisienne, Alger, 1902, עמ' 430); לפי רשומות גנאלוגיות מקוונות הוא נפטר בשנת 1936, עובדה המסייעת בתיארוך הפריט לעשורים הראשונים של המאה ה-20. 

גובה: 31.5 ס"מ, רוחב הבסיס: 8.5 ס"מ. מצב כללי טוב.

הגדה של פסח וסדר ספירת העומר. כתב יד על קלף, מעשה ידי הסופר והמאייר חיים ליב ביינהאקער. ללא ציון מקום או שנה, [כנראה המחצית הראשונה של המאה ה-20]. כרוך בכריכת כסף מפוארת, עם סמל משפחת פיורנטיני. רומא, כנראה המאה ה-19 (1815-1870).

דיו וצבע על קלף; בד משי; כסף רקוע וחקוק (חתום פעמיים בחותמת עם סמל העיר רומא וחותמת יצרן – A70G (?) בתוך מסגרת בצורת מעוין).

כתב-יד על קלף. פורמט מיניאטורי. כתוב בדיו שחורה בכתב אשכנזי מרובע, ללא סימני ניקוד. כל הדפים תחומים במסגרת מלבנית בדיו ורודה. מלווה 87 איורים צבעוניים. הטקסט: דפים [1]-[55א] – הגדה של פסח; דפים [55ב]-[69א] – סדר ספירת העומר.

בפתח כתב-היד שער אדריכלי עם דמויותיהם של משה ואהרן, בו מופיעים שמותיהם של הסופר ושל הנגיד לכבודו נוצר כתב היד: "הגדה של פסח / עם ציורים נאים / מלוקט מספרי / הגדות נושנות אשר / טפחתי ורביתי אני / הק' חיים ליב / ביינהאקער לכבוד / הנגיד האלוף מוה"ר / יקותיאל פישהויף נ"ו" (לא עלה בידינו לזהות דמויות אלו).

נוסף על האיור שבדף השער, לאורך כתב היד משולבים עוד 86 איורים צבעוניים המתארים את סיפור ההגדה וכן את ל"ג בעומר ואת חג הקציר – רובם מיניאטוריים (הקטנים שבהם בגודל 4X2.5 ס"מ, והגדולים שבהם בגודל 8X5 ס"מ) – וכן חמש תיבות-פתיחה מעוטרות בזהב, עם איורים זעירים.

על אף שנוצר במהלך המאה ה-20, נראה כי יוצרו של כתב-היד שלפנינו הושפע ממסורת כתבי-היד האירופאיים המאוירים של המאה ה-18, ובייחוד אלו של "אסכולת מורביה". עם זאת, בעוד שבמרבית כתבי-היד מן המאה הי"ח האיורים מבוססים על איורי "הגדת אמשטרדם" (אמשטרדם, 1695), בכתב-היד שלפנינו האיורים מבוססים על חיתוכי-העץ של "הגדת ונציה" אשר נדפסה לראשונה בוונציה בשנת שס"ט (1609).

כריכת הכסף מעוטרת בשני צדדיה באופן זהה, בדגמים צמחיים שבמרכזם סמל משפחת פיורנטיני (Fiorentini) – זרוע כפופה, אוחזת בזר בעל שלושה פרחים – ומעליו עיטור בצורת כתר. משפחה זו מוצאה מטוסקנה, ומאז המאה ה-16 חיה ברומא. בין בניה המפורסמים נמנים המשורר סולומונה פיורנטינו, וכמה אנשי צבא שנלחמו במהלך המאות ה-19 וה-20. למידע נוסף אודות משפחה זו, ראו: Elivo Giuditta, Araldica Ebraica in Italia. [Torino]: Società Italiana di Studi Araldici, 2007, p. 179.

לכריכה נוספת מאת אותו צורף (מתוארכת לשנת 1830 בקירוב), ראו: סות'ביס, 20 בדצמבר 2017, פריט 80.

[69] דף + [3] דפי קלף ריקים בסוף. 9X6 ס"מ. מצב כללי טוב. מעט כתמים. קמטים בכמה מהדפים. כריכת כסף בגובה 9.7 ס"מ, עם בטנות (doublures) מחופות בבד משי בצבע סגול כהה (פרום מעט בשוליים).

מקור: סות'ביס, ניו יורק, 19 בדצמבר 2012, פריט 125.

חמשת ספרי הילדים שראו אור בסדרת "ספורים-ציורים לתינוקות", בעריכת יחיאל היילפרין. הוצאת "הַגִּנָּה", ירושלים, תרפ"ה-תר"ץ 1925-1930.

אוסף שלם; חמישה ספרי-תמונות, מודפסים בדפוס ליטוגרפי-צבעוני וממוספרים 1-5, שראו אור בסדרה מיוחדת לילדי-גן – ביוזמתו ועריכתו של הסופר יחיאל היילפרין (מייסדו של גן הילדים העברי הראשון בגולה); כל ספר מאויר בידי אמן אחר, בסגנונו הייחודי - זאב רבן, מאיר גור אריה, משה מוצלמכר, אהרן קרבצוב ונחום גוטמן (על חשיבותה של הסדרה בתולדות ספרות הילדים העברית ראו להלן). חמשת הספרים:

1. יש לי צמד פרים. מסופר לפי פזמון עממי ע"פ פ.[פאלק] היילפרין, צייר מ.[משה] מוצלמכר. [תרפ"ה 1925].

[20] עמ'. מצב טוב. כתמים. נקב זעיר בעמוד האחרון. פגמים בכריכה, משוקמים שיקום מקצועי עם השלמה אומנותית.

2. האוזה ואפרוחיה. ספר יחיאל היילפרין, צייר א.[אהרן] קרבצוב, עם מנגינה מאת יואל אנגל, תרפ"ה (1925).

[16] עמ'. מצב טוב. כתמים קלים. קרעים וקרעים חסרים קלים, משוקמים שיקום מקצועי. שרוך הכריכה חסר. פגמים בכריכה, משוקמים שיקום מקצועי עם השלמה אומנותית.

3. מעשה העז. ספר לילדים ש"י עגנון, צייר ז.[זאב] רבן, תרפ"ה (1925).

[14] עמ'. מצב טוב. כתמים קלים. פגמים בכריכה, משוקמים שיקום מקצועי עם השלמה אומנותית.

4. אליהו הנביא. ספר לתינוקות יחיאל היילפרין, צייר מ. [מאיר] גור-אריה, מוסיקה מאת יואל אנגל, תרפ"ה (1925).

[14] עמ'. מצב טוב. כתמים וקמטים קלים. פגעי רטיבות קלים. פגמים בכריכה, משוקמים שיקום מקצועי עם השלמה אומנותית.

5. נתני פטפטני. ספר יחיאל היילפרין, ציר נחום גוטמן, [1930?]. על גבי העטיפה הפנימית הקדשה בחתימת המחבר ומייסד ההוצאה, יחיאל היילפרין, למייסדת הוצאת "אמנות" שושנה פרסיץ (מתוארכת תרצ"א).

[16] עמ'. מצב טוב. כתמים קלים. קרעים קטנים ונקבי תילוע, מרביתם משוקמים. פגמים בכריכה, משוקמים שיקום מקצועי עם השלמה אומנותית.

חמשת הספרים נתונים בקופסאות נפרדות ותואמות (בכל קופסא "חלון" שדרכו נראית העטיפה), עם מארז תואם לכל הקופסאות יחדיו.

על חמשת ספרי "הגינה" (מתוך "איורים עבריים" מאת אילה גורדון):

"ספרי הילדים המאוירים היפים ביותר שראו אור בפרק הזמן שאנו דנים בו נוצרו על-ידי שלושה יזמים: שושנה פרסיץ, שבהוצאת 'אמנות' שלה יצאה סדרת ספרי 'גמליאל', תום זיידמן פרויד, שיצרה את ספרי 'אופיר', ויחיאל היילפרין, שהוציא לאור בירושלים את חמשת ספרי 'הגנה' ... סדרה זו, שנדפסה בירושלים, היתה המהודרת ביותר שראתה אור בארץ בימים ההם ... 'אליהו הנביא' הוא אחד הספרים היפים שראו אור בעברית, המביע בשיר מופלא את כל החלום הציוני ... עוד ספר על החלום הציוני במתכונת של מעשייה עממית הוא סיפורו הנפלא של ש"י עגנון, 'מעשה העז'.... שני ספרים אלה מאוירים עדיין ברוח האר-נובו של סוף המאה ה-19, סגנון שהתאפיין כאמור בקווי-מתאר מודגשים, בכתמי צבע שטוחים ובשילוב של אלמנטים מזרחיים ומערביים, שהתאים מאוד לאידיאולוגיה של 'בצלאל'.... אני רואה בשני ספרים אלה את גולת הכותרת של הספרות העברית במיטבה, והיא ראויה למקום של כבוד באוצר נכסי תרבותנו.

"גם הספרים האחרים בהוצאת 'הגנה' מעניינים. 'יש לי צמד פרים' הוא שיר בעל אופי עממי שנכתב בידי פ' היילפרין ואויר בידי משה מוצלמכר... ספר נוסף בהוצאת 'הגנה', 'האווזה ואפרוחיה', נכתב בידי יחיאל היילפרין, הולחן בידי יואל אנגל וקרבצוב אייר אותו... בניגוד לעדינות המעוצבת של מוצלמכר, הדמויות של קרבצוב כולן גדולות וחזקות, הצבעוניות זוהרת בשלל צבעים עזים והדקורטיביות חוגגת.

"הספר האחרון בסדרת ספרי 'הגנה' אינו נושא תאריך... אולם הוא מבטא עידן חדש לחלוטין... כאן לפנינו לראשונה סיפור על ילד בשר ודם, 'נתני פטפטני', שכתב יחיאל היילפרין ואייר נחום גוטמן. הילד נתני נהנה ליצור בלשונו משחקי צלילים ולדמיין מצבים מוזרים שעליהם הוא מבקש לשמוע סיפורים, והאב מנסה להחזירו מעולם הדמיון הפרוע למציאות האפורה ומסרב לספר לו סיפורים על דברים מופרכים... אנו שומעים כאן לראשונה קשקושי מלים טבעיים ואמתיים של ילד קטן בעל חוש לשפה ודמיון פורה, שעברית היא באמת שפת אמו. כיום אנו יודעים גם יודעים שהסיפור מתאר את פטפוטיו של ילד אמתי, אשר כשגדל היה לבלשן עוזי אורנן [בנו של היילפרין ואחיו של המשורר יונתן רטוש]. זהו אפוא סיפור מרתק על ילדותו של פילולוג-לעתיד, אך גם על התמודדותו של כל ילד בעולם שיש בו מלים נתונות ומלים מומצאות. "כמכלול, חמשת ספרי 'הגנה' שונים במהותם מן הספרים מסדרת 'גמליאל'. בניגוד לספרי 'אמנות', שהיו ברובם תרגומים מספרות העולם ורק מקצתם ספרים עבריים מקוריים... ספרי 'הגנה' לעומת זה היו כולם עבריים מקוריים, ולא רק הסיפור אלא אף המוזיקה והאיורים. יש לכן לראות בהם תרומה חשובה מאוד לספרות הילדים העברית. יתרה מזאת, כל ספרי 'הגנה' נדפסו בדפוס 'בצלאל' בירושלים ולא ברוסיה או בגרמניה. מבין המאיירים, שניים היו עדיין אמני אודסה, אך שלושה כבר היו אמנים מקומיים - רבן, גור-אריה וגוטמן, הקשורים שלושתם לאסכולת 'בצלאל' - והם מייצגים מהות ארץ-ישראלית חדשה. שנת 1925 אכן היתה שנת המפנה שבה עברה נקודת הכובד של המו"לות העברית לארץ". (ראו: "איורים עבריים – הספר העברי המאויר לילדים" מאת אילה גורדון, תל-אביב, הוצאת מוזיאון נחום גוטמן, תשס"ה 2005, עמ' 143-153).

דיוקן הרב עקיבא ורטהיימר. אמן לא ידוע. [אלטונה, גרמניה, 1835-1880 בקירוב]. שמן על בד. אינו חתום.

הציור מתואר בפינה הימנית התחתונה: "הג' מוה' עקיבא ווערטהיימר / אלטאנא"; מתואר גם בצדו האחורי, בכתב-יד מהתקופה: "E. Wertheimer, Oberrabiner Altona, נפטר יום ד' כ"א אייר תקצ"ה Ao 1835" ונושא כתובת הקדשה: "Geschenck von M. Lichtenheim-Rée Ao 1880, קהל אלטונא" ("מתנת מ. ליכטנהיים-רי, שנת 1880").

רבי עקיבא ישראל ורטהיימר-ברעסלא (תקל"ח-תקצ"ה, 1778-1835), מגדולי חכמי גרמניה, היה תלמידו של ר' עקיבא אייגר. כיהן כאב"ד ליבק-מויסלינג (Lübeck-Moisling). בשנת 1823 התמנה לרבה הראשי של מדינת שלזוויג-הולשטיין (Schleswig-Holstein) והתמנה תחת רבי מנדל הירש-פרנקפורטר (זקנו של רש"ר הירש) לרבנות אלטונה (בכך היה לרב הראשון שנתמנה לראב"ד אלטונה בלבד אחרי היפרדות קהילות אה"ו).

הדיוקן שלפנינו אינו מן הדיוקנאות המוכרים של ר' עקיבא ורטהיימר, וכפי הנראה מדובר בעותק יחיד, אשר לא נעשו ממנו רפרודוקציות או הדפסים. הדיוקן מתועד בספר Jews of Hamburg: Memoirs by William Aron (הוצאת American Jewish Committee of Hamburg Jews), ניו יורק, 1967, עמ' 95-96; שם נכתב כי היה תלוי בחדר-הישיבות (Sitzungssaal) בבית הקהילה היהודית (Gemeindhaus) באלטונה. עוד נכתב שם, כי הדיוקן צויר בידי פיוס ורבורג (Pius Warburg), אם כי נראה כי מידע זה אינו מדויק, שכן ורבורג (1816-1900) נודע כבנקאי, כאספן אמנות חשוב וכפטרונם של אמנים, אך לא ידוע לנו על יצירות שצייר בעצמו.

משה אברהם ליכטנהיים-רי – אשר שמו מופיע בצדו האחורי של הבד כמי שתרם את הציור – קבור בבית העלמין היהודי באלטונה (נפטר בשנת 1893).

ציור: 40.5X45.3 ס"מ. מסגרת (מאוחרת יותר): 50.7X54.8 ס"מ. מצב כללי טוב. קילופים בצבע, סדקים ופגמים – בעיקר בשוליים – חלקם מתוקנים בתיקוני-צבע ישנים. כתמים בצדו האחורי של הבד.