ספר שערי תשובה, מאת רבינו יונה החסיד מגירונדי. קראקא, דפוס יצחק בן אהרן מפרוסטיץ, שמ"א [1581].

עותק נאה.

ספר "שערי תשובה" עוסק באופן יסודי בענייני תשובה וכפרה על חטאים, והוא מספרי היסוד הנודעים על מצוות התשובה. הספר כולל ארבעה שערים. בשער הראשון מפורטות הפעולות הנדרשות מהחוטא, הבא לשוב בתשובה. השער השני עוסק בגורמים שונים המביאים את האדם לחזור בתשובה. השער השלישי כולל פירוט נרחב על עשרות מצוות ועברות שונות, המסודרות על פי סדר חומרתן, ובשער הרביעי והאחרון מוזכרים סוגי כפרה שונים לעברות שונות. ספר "שערי תשובה", בצורתו המוכרת לנו, היה במקור חלק מחיבור מקיף וגדול יותר, שכלל שערים נוספים (אשר מוזכרים לעתים בפנים הספר), אך שערים אלו לא הגיעו לידינו.

המחבר, רבינו יונה מגירונדי (ד'תתק"ע 1210 בערך – כ"ח בחשוון ה'כ"ד 1263), מגדולי תקופת הראשונים, רב בקטלוניה ודמות מרכזית ורבת השפעה בחיי יהדות ספרד במאה ה-13. נודע בימיו כדרשן גדול וכאחד מחשובי פרשני התלמוד (החידושים שכתב על מספר מסכתות אבדו ברובם). את פרסומו לדורות קנה בעיקר בזכות ספרי המוסר שכתב, בהם "איגרת התשובה", "ספר היראה", ובראשם ספר "שערי תשובה". ספר שערי תשובה השפיע על רבים עוד בזמנו של המחבר, ובדורות הבאים נודעה לו השפעה על מחברים שונים ומגוונים.

ראו עוד על רבי יונה מגירונדי וכתביו: י"מ תא-שמע, "חסידות אשכנז בספרד: רבנו יונה גירונדי – האיש ופועלו", כנסת מחקרים, כרך ב: ספרד, מוסד ביאליק, ירושלים, תשס"ד, עמ' 109-148.

בסוף הספר (דפים לח/2-מד), נדפס החיבור "ספר היראה" לרבינו יונה מגירונדי (נדפס לראשונה בתוך ספר "הליכות עולם", לייריאה, רנ"ה בערך).

קולופון מעניין בדף האחרון: "ברוך ה' אלקי ישראל אשר עזרני עד כה, שגמרתי המלאכת שמים שחיבר איש חמודות... רבינו יונה גירונדי, ספר שערי תשוב[ה] עם ספר היראה... ואקוד ואשתחוה שהיו חלומותי לטובה ולברכה, אשר חלם לי בראש השנה להביא אל בית הדפוס הספר הלז... בכן ישמרני השם עם כל ישראל מחלומות רעים ומגזירו[ת] רעות... כויעתר יצחק בהח"ר אהרן פרוסטיץ המחוקק; נגמר ה' ימים בחדש ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב, בשנת לא ירפך [=שמ"א], פרשת תמים תהיה עם ה' אלקיך".

בדף השער חתימות ורישומי בעלות של: "הבח' החתן הר"ר נתן מייסלינג מקאפנהאגן יע"א".

תיקון טעות דפוס בכתב-יד בדף כט/1.

מד דף. ספירת דפים משובשת. 19 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. פגם בשולי הדף האחרון, על גבול הטקסט, משוקם במילוי נייר. חותמת בדף השער. כריכת עור חדשה.

ספר תהלים, עם באורי זוהר ומצודת ציון. צפת, דפוס רבי ישראל ב"ק, [תקצ"ג 1833].

מהספרים הראשונים שנדפסו בידי רבי ישראל ב"ק בעיר צפת, כשנה לאחר יסוד בית דפוסו בעיר.

המדפיס מברדיטשוב, הרה"ח רבי ישראל בק (תקנ"ז-חשוון תרל"ה), היה תלמידם של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב והרה"ק רבי ישראל מרוז'ין. בגיל צעיר הקים בית דפוס בברדיטשוב ופעל בו כתשע שנים. בשנת תקצ"א עלה לצפת והקים בגליל את בית הדפוס מחדש. לאחר חורבן הגליל ברעידת האדמה בשנת תקצ"ז, הקים רבי ישראל ב"ק את בית הדפוס העברי הראשון בירושלים, שהיה בית הדפוס הבלעדי בעיר יותר מעשרים שנה.

מעבר לדף השער הקדמת המדפיס רבי ישראל ב"ק: "וכל הקונים אשר יקנו ויזולו זהבם וכספם על הספרים אשר יהיו נדפסים פה באה"ק תוב"ב ובפרט ספרי תהלים עם הזוהר אשר יחזיק בחיקו ובתרמילו, השי"ת יצילם מכל צער ונזק ובהלה...". הקדמה נוספת, ארוכה, מהמביא לדפוס, רבי גרשון מרגליות, בה הוא מספר כיצד הפציר ברבי ישראל ב"ק לא להדפיס את הביאור הקבלי "באורי זוהר" לבדו, אלא לצד פסוקי התהלים, כפי שאכן נדפס בסופו של דבר.

בראש כל מזמור נדפסה "כוונת המשורר". כן כולל הכרך תפילות שאומרים לפני ואחרי קריאת תהלים בחול, בשבת, ביום-טוב ולליל הושענה רבה, תפלה בעד החולה וסדר פדיון הנפש.

רישומי בעלות והקדשה בדף המגן והשער, וחותמת בדף המגן של רבי מנחם מנדל דיזנדרוק (תרס"ב-תשל"ד), רבה של הקהילה היהודית הספרדית בליסבון, ורב הקהילה הספרדית בית-יעקב בסאן-פאולו.

[4], קנב דף. 15 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים. קרע חסר קטן בדף השער, ללא פגיעה בטקסט. כריכה עתיקה, עם שדרת עור. בלאי ופגמים בכריכה (צדה הקדמי מנותק בחלקו).

דף מודפס (משני צידיו) – "ספר אלות הברית" – כרוז ה"חרם" נגד בתי הספר ולימודי חכמות חיצוניות עם עשרות חתימות (בדפוס) של המהרי"ל דיסקין אב"ד בריסק ועוד 275 חתימות, של רבני וחכמי ירושלים ושל ראשי בתי-אבות מכל קהילות האשכנזים בעיר הקודש. [ירושלים, ללא שם מדפיס, י"ב אדר א' תרל"ח 1878].

בראש החותמים: הגאון מבריסק מהרי"ל דיסקין (רבי "משה יהושע יהודא ליב בהגאון מו"ה בנימין זלה"ה אבד"ק בריסק דליטא יע"א"), ואחריו 275 חתימות נוספות, בהם הרבנים: רבי יעקב יהודה לעווי ראב"ד ירושלים ובית דינו; רבי מרדכי אליעזר וועבער הרב מאדא (תלמיד ה"דברי חיים" מצאנז); רבי ברוך מנדלבוים אב"ד טוראוו; רבי יצחק דוד בידרמן מלעלוב, האדמו"ר רבי אלעזר מנחם בידרמן מלעלוב ובנו האדמו"ר רבי דוד צבי שלמה מלעלוב; המקובל רבי הלל משה גלבשטיין; המקובל רבי יצחק בעהם מקראלע, בנו רבי יעקב יהודה, ונכדו רבי יחיאל בעהם; רבי אורי ב"ר משה אורינשטיין, בנו רבי ישעיה, ונכדו רבי יעקב אורנשטיין; ועוד.

כבר בשנת תרט"ז יצאו רבני ירושלים ב"חרם" כנגד בית הספר "למל", מבתי הספר הראשונים בירושלים בהם שולבו לימודים כלליים (שהוקם בכספם ויזמתם של משפחת למל האמידה מאוסטריה, ובראשו עמד המורה והעיתונאי לודוויג אוגוסט פרנקל). על הכרוז משנת תרט"ז חתמו רבי שמואל סלאנט, חותנו הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט, ורבנים רבים נוספים. בהמשך חודש והורחב ה"חרם" בשנים תרכ"ב, תרכ"ו ותרל"ג, ונוספו עליהם חתימות הגאון רבי מאיר אויערבאך אב"ד קאליש וירושלים בעל ה"אמרי בינה", הגאון מקוטנא רבי משה יהודא ליב זילברברג (בעל ה"זית רענן"), רבי נחום בהרמ"א (רבי נחום משאדיק), ועוד.

אחת ממטרותיו העיקריות של המהרי"ל דיסקין אב"ד בריסק בבואו אל ארץ הקודש לירושלים בכ"ט בתמוז תרל"ז (1877), הייתה לחזק את בדקי הקדושה והחינוך בירושלים, ולעזור לרבני העיר במלחמתם נגד ה"השכלה". היה זה לאחר שגורמים שונים מחו"ל הקימו מוסדות שונים על מנת לקלקל ולשנות את החינוך היהודי הטהור בעיר הקודש. עם בואו של המהרי"ל דיסקין התחדשה ביתר שאת וביתר עוז, מלחמתם של הרבנים וגדולי ירושלים נגד בתי הספר של ההשכלה.

כרוז החרם "אלות הברית" שלפנינו, הוא הכרוז שעל החתמתו שקד המהרי"ל דיסקין במשך יותר מחצי שנה מעת בואו, להחתים את ראשי המשפחות מכל הקהילות האשכנזיות בירושלים שיקבלו עליהם ועל זרעם את כל דברי האיסורים והגזירות שבו [קהילות הספרדים לא קיבלו על עצמם את ה"חרם", כבר מהחרם של שנת תרט"ז, מלבד מספר רבנים ספרדים בודדים שקראו בהזדמנויות שונות להצטרף לחרם (ראו כרוז משנת תרמ"ב – במכירת "קדם" 98, פריט 179, בו קראו רבי רפאל ידידיה אבועלפיה ורבי אליהו סלימן מני ועוד רבנים, להצטרף לחרם של "חו"ר האשכנזים"), אבל דבריהם לא התקבלו אצל ה"מיינסטרים" של ראשי העדה הספרדית ורבניה הראשיים – ואכן רוב תלמידי בתי הספר המוחרמים, היו מבני משפחות הספרדים בעיר].

ב"חרם" זה של שנת תרל"ח, נוספו סייגים ואיסורים נוספים שלא היו ב"חרמות" הקודמים, בהם רק נאסר הלימוד בבית ספר. בהחלטה זו הורחבו גדרי האיסור, ובכרוז שלפנינו מופיע:

"לאסור איסור ללמוד חכמות חיצוניות – אפילו אותם המותרים עפ"י דין ללמדם, עכ"ז אסור ללמוד אותם מפי מורה המיוחד ומקבל פרס מחו"ל, וכן לאסור למודי כתבים ולשונות זרים, לבלי יתלמדו בכנופיא בכל מקום שיהיה, לא בבית ספר לבדו ולא לספחו לבתי ת"ת, אפילו לעשותן טפל בטפל כלל וכלל, אפילו ע"י משגיח יר"ש".

בהמשך הכרוז החתומים מקבלים עליהם ועל זרעם את כל כללי האיסורים: "...אולם למען לא ימצאו הבאים אחרינו למצוא פתח חרטה באיזה סניף קל לפרש דבריהם כרצונם, לפרוץ בין הגדרות האלו, בכן באנו לקבל עלינו האיסור הנ"ל מחדש ולפרשו באר היטב בכל פרט ופרט. האיסורים הישנים והחדשים רובצים על כל לימודי לשונות נכרים... הגזירות והחרמות הם אפילו על לשון המדינה ג"כ. הגזירות והחרמות רובצים על כל הבאים ללמוד וללמד... ועל כל המייסדים והמסייעים ואבות הילדים והילדות...".

במספר הזדמנויות שלח המהרי"ל דיסקין את תלמידיו (רבי יוסף חיים זוננפלד, רבי ליב חפץ, רבי שלמה זלמן פרוש) שילכו להכריז את ה"חרם" ברבים, כמו למשל בעת ביקורם של ראשי האליאנס בבית הכנסת "החורבה" ובהזדמנויות אחרות. המכריזים הנ"ל הכריזו את ה"חרם" במסירות נפש, ואף הוכו מכות רצח ע"י בריונים שנשכרו לכך ע"י יוזמי בתי הספר – והדברים כבר נרשמו בארוכה בספרי ההיסטוריה וכתבי-העת של "העדה החרדית" בירושלים, המתעדים את המלחמות על נפש צאצאיה (ראו: כרוז "תוכחת מגולה", ירושלים תרמ"ז – מכירת קדם 98, פריט 181; וראו עוד: עמוד אש, ירושלים תשי"ד, עמ' קכה-קכו; האיש על החומה, מהדורת תשפ"ג, ב, פרק טז, עמ' 47-82; ועוד).

בית הספר למל שימש כמעין בית מחסה לילדים יתומים ועניים, וכלל בתוכנית הלימודים שלו לימודים כלליים ושפות זרות, תוך שילוב שירה וריקודים, משחקים רבים והפעלות לילדים. הקמת בית הספר נתקלה בהתנגדות רבה, בעיקר מקרב חכמי האשכנזים בירושלים ואנשי היישוב הישן בעיר, שחששו מלימודי ההשכלה הכללית והשפות הזרות בבית הספר, ומשיטת ההוראה החדשה. גדולי הרבנים בירושלים ובראשם המהרי"ל דיסקין ורבי שמואל סלנט ובית דינו הכריזו מספר פעמים "חרם" על בית הספר "למל" ועל בתי הספר של האליאנס (כי"ח) שנוסדו בעקבותיו [עד היום הזה רבים ממוסדות החינוך החרדי בירושלים נמנעים מלימודי שפות זרות בכיתות ההוראה, ורק מתירים לימוד יחידני ב"זוגות" – שכן בנוסח חלק מהחרמות נאסרו לימודי הוראת-שפות, רק בפני כיתה המונה לפחות שלוש תלמידים או תלמידות].

בעצם תקופת מלחמתו התקיפה של המהרי"ל דיסקין בבתי הספר בירושלם, שהה בירושלים תייר מחו"ל, וכה הוא מתאר את רשמי ביקורו בבית המהרי"ל דיסקין: "...ראיתי את הרב מבריסק שעה תמימה, והנה אנשים מרי לב ונפש נגועי יסורים ותחלואתם באים אליו אחד אחד לקבל ברכה, לבקשו שיתפלל לקרוע רוע הדינין, והרבי משתתף בצער וכאב כל אחד ואחד, קולו הלחש ערב ועיניו מלאות חמלה, יושב ומאזין לאנחותיהם ופוקדם בברכה ועצתו, ורואים כי חלה הוא את חליים של זרע עם קדש... והנה כאשר קמתי ללכת נגעתי לפי תומי בשאלת ה'שקאלעס' בירושלם, ותוך כדי רגע נשתנה צורתו, הרבי חרד מכסאו ונתמלא קנאה גדולה עד שכל עצמותיו היו מרתתין ולשונו חיתתה גחלי אש והוא כאחד השרפים... פשט צורה ולבש צורה – ומי גבר יבוא בסוד הנהגתו והשראתו שהוא למעלה מתפיסתי..." (עמוד אש, ירושלים תשי"ד, עמ' קיב).

[1] דף, מודפס משני צידיו. 35 ס"מ. מצב בינוני. קרעים וקרעים חסרים, עם מעט פגיעות בטקסט. כתמים ורישומים שונים.

הכרוז שלפנינו נדיר במיוחד. לא נרשם בספרה של ש' הלוי, ולא במפעל הביבליוגרפיה. כמו כן אינו מופיע ברשומות הספרייה הלאומית.

מהדורות חוזרות רבות של העתקת כרוז היסטורי זה, נדפסו בירושלים במהלך השנים (בדרך כלל, עם השמטת רוב שמות החותמים). לפנינו הכרוז המקורי, עם כל מאות החתימות, שנדפס בזמנו בשנת תרל"ח.

מכתב ראשי העדה החסידית בירושלים, נגד הקמת בתי ספר מודרניים בעיר הקודש חברון, עם חתימות-ידם של האדמו"ר מלעלוב רבי דוד צבי שלמה בידרמן (וחותמתו), אחיו האדמו"ר רבי אלטר בידרמן, גיסו רבי מאיר אדלר, רבי אלעזר נתן שפירא ורבי מנחם מענדל רובין (וחותמותיהם). ירושלים, "מ"ז למב"י" [ג' סיון] תרס"ה [1905].

טיוטת כרוז עם הוספות ומחיקות [כנראה נשלח להדפסה]: "עין מי לא תדמע, ומי האיש הנלבב אשר לא יחר לבבו, בראותו שפל מצב עיה"ק חברון... כי כמעט נתמוטטו רגלי הישוב... ופלצות אחזתנו פן אויבינו בנפש יקיפו עלינו... להעמיד שמה בתי תופת (שקאלעס)... לטמא אויר הקדוש בסם רעל הממית ר"ל, אשר ת"ל העיר הזאת עודנה בטהרתה וקדושתה...". בהמשך הכרוז הם קוראים לתמוך בשד"ר "הרה"ג החסיד המפורסם בנש"ק הרש"ל הי"ו [כנראה רבי שלמה ליב אליעזרוב – "שיל"א"], אשר השליך נפשו מנגד... לחגור עוז ותעצומות לטובת הישוב הק' בכלל והחזקת בית הת"ת וישיבה בפרט...".

הרבנים החותמים מברכים את התורמים: "ובזכות (התורה) המצוה הגדולה, תושעו בתשועת עולמים בכל משאלות לבבכם לטובה, להתברך בכל הברכות הנאמרים ונשנים בשכר בוני ישוב אה"ק ועמלי תוה"ק ומחזיקיהם, לטוב לכל כל הימים, וכולנו יחד נזכה לראות ערי יהודא ובנחמות ציון וירושלים בב"א...".

עם חתימות יד-קדשם של הרבנים והאדמו"רים: "דוד צבי שלמה בהרצה"ק ר' אלעזר מנחם זצוקללה"ה"; "הק' אלעזר נתן כהנא שפירא"; "מנחם מענדיל ראבין"; "מאיר אדלער"; ו"אלטר בהרצה"ק הרא"מ זצוקללה"ה".

האדמו"ר מלעלוב הרה"ק רבי דוד צבי שלמה בידרמן (תר"ד-תרע"ח), בן האדמו"ר רבי אלעזר מנחם מנדל מלעלוב (תקפ"ז-תרמ"ג), מנהיג קהילות החסידים בירושלים. קדוש וטהור מנעוריו. בשנת תר"י כאשר נסע סבו האדמו"ר רבי משה'לי מלעלוב לארץ ישראל ונפרד מרבי ישראל מרוז'ין, אמר הרוז'ינער על הילד דוד כי יש לו "עינים מאירות ובהירות". במשך השנים נסע מירושלים לקרלין והיה מחסידיו הגדולים של ה"בית אהרן". אביו האדמו"ר רבי אלעזר מנדל העיד עליו שמימיו לא הסיר מנגד עיניו את ה"שויתי". הגה"ק בעל "ישמח ישראל" מאלכסנדר כנהו בשם "ספר תורה". רבי חיים שמואל מחנטשין אמר עליו שבמשך הרבה שנים היה הוא "צדיק הדור". עם פטירת אביו בשנת תרמ"ג התעטר בכתר האדמו"רות, והיה המנהיג העיקרי של קהילת ה"חסידים" בירושלים.

הרה"צ רבי אלעזר נתן כהנא שפירא (תק"פ בערך-כסלו תרע"ח), אבי משפחת כהנא-שפירא בירושלים. עלה לארץ ישראל בתחילת שנות הת"ר, יחד עם אביו הגאון החסיד רבי יחיאל אשר שמואל כהנא שפירא אב"ד זאלין (נפטר תרי"ב), והיה מראשי הציבור החסידי בירושלים.

הרה"צ רבי מנחם מענדל רובין (תר"י בערך—כסלו תרע"ו), מראשי הישוב החסידי בירושלים. מחבר הספר "מסע מירון" (ירושלים, תרמ"ט). בנו של הגאון רבי שמואל אהרן רובין אב"ד קורטשין (תקפ"ג בערך-תרל"ז).

הרה"צ רבי מאיר שלמה יהודה אדלר (נפטר תרפ"ב), חתן האדמו"ר רבי אלעזר מנחם בידרמן מלעלוב. הקים את ישיבת "חיי עולם" בירושלים, יחד עם גיסו האדמו"ר רבי דוד צבי שלמה מלעלוב.

האדמו"ר מלעלוב וסוסנוביץ – רבי אלטר בידרמן (תרכ"ב-תרצ"ג), בן הרה"ק רבי אלעזר מנחם בידרמן מלעלוב וירושלים. נקרא בשם "אברהם בצלאל נתן נטע" אך כינויו הוא "אלטר" (לעתים היה חותם רק בשם זה). בשנת תרנ"ד יצא לחוץ לארץ ושהה בה ארבע שנים עד שובו לארץ ישראל. בראשית מלחמת העולם הראשונה נסע לפולין והשתקע בסוסנוביץ, ועד מהרה התפרסם כ"אדמו"ר מארץ ישראל", ויצאו לו מוניטין של פועל ישועות. נהג בהליכותיו ובלבושו כמנהג של בני ירושלים. שנה וחצי אחר פטירתו ביום כ' בכסלו תרצ"ה, הועלה ארונו לארץ ישראל ונטמן בהר הזיתים. העידו אנשי חברה קדישא שלא עלתה בו רימה וגופו היה שלם. את מקומו בסוסונוביץ מילא אחיינו בן אחיו, רבי מרדכי בן רבי ירחמיאל יוסף.

נשוא המכתב:  הגה"ח רבי שלמה יהודה ליב אליעזרוב – הרב שיל"א (תרכ"ג-תשי"ב), רבה ומנהיגה של קהילת חב"ד והאשכנזים בחברון ושליח לקהילת יהודי בוכרה-סמרקנד, מייסד ישיבות "מגן אבות (חברון)" ו"תורת אמת חברון". אביו הוא הרב אליעזר שמעון קזרנובסקי, נכד הרבנית מנוחה רחל סלונים, בת האדמו"ר האמצעי. בשנת תרל"ג, בהיותו בן עשר, עלה עם הוריו לארץ ישראל והשתקעו בחברון. קיבל תורה מפי רבני חברון – רבי שמעון מנשה חייקין ורבי אליהו מני. נסע לערי אוזבקיסטן כשד"ר מטעם הקהילה הספרדית בחברון, ובשנת תרנ"ז נתמנה לרב הראשי של יהודי בוכרה-סמרקנד, שם שינה את שם משפחתו לאליעזרוב (על שם אביו אליעזר). תשובותיו בהלכה נדפסו בספר "שאילת שלמה" (ירושלים תשס"ב).

[1] דף. 23 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. בלאי וקרעים קלים.

מכתב (כ-11 שורות) בכתב-ידו וחתימתו של האדמו"ר משאץ הגאון הקדוש רבי "שלום מאסקאוויץ משאץ". לונדון, אסרו חג [הפסח, שנות הת"ש-תש"י בקירוב].

נשלח אל גאב"ד לונדון רבי יחזקאל אברמסקי "כ' הה"ג המפורסם לב ארי לבו, הר"ר יחזקאל אברמסקי שליט"א".

האדמו"ר כותב לו כי שמע שזוגתו הרבנית אברמסקי נחלשה במחלת לב, והוא משתתף בכאבם, עם נתינת עצות ותפריט-מזון לרפואה וברכות רבות: "שמעתי היום שז'[וגתו] הרבנית ת'[חיה] נחלשה על כאב לב, וכואב לי מאד, ד' יסעדנה ותרפא בקרב, אשת חיל עטרת בעלה. ונדרשתי לאשר לא שאלוני לכתוב לה סגולה, היינו חודש שלם לא תשתה שום משקה עם צוקער רק עם דבש. חודש השני עם צוקער לא דבש. השלישי רק דבש, כן בסרוגין. כי הדבש רפואה טבעיות להלב, מהפרחים הטובים כמובן – כן תעשה בסרוגין – עכ"פ שלשים שנה, ואח"כ אי"ה נדבר הלאה, ויה"ר שתתרפא במהרה אכי"ר...".

האדמו"ר הקדוש רבי שלום מושקוביץ משאץ (תרל"ח-תשי"ח), מגזע האדמו"רים הקדושים רבי מיכל מזלוטשוב ורבי מאיר מפרימישלן. מגדולי האדמו"רים בדור שעבר. בקי מופלא בכל חלקי התורה וגדול בהוראה. בצעירותו נסמך ע"י המהרש"ם מברזאן ואף ישב בביתו תשעה חודשים לשימושה של תורה. עובד השם במסירות נפש, קדוש ומקובל, נודע כפועל ישועות בתפילותיו הנוראות, כבן המתחנן אל אביו. תלמיד האדמו"ר משינווא ואדמו"רי בעלזא. כיהן ברבנות שאץ משנת תרס"ג והיה מורו ורבו של רבי מאיר שפירא מלובלין מחולל "הדף היומי". משנת תרפ"ז אדמו"ר בלונדון. חיבר ספרים רבים על הש"ס ועל התורה, בחסידות ועוד. גדולתו וקדושתו נודעו ברחבי תבל והיה נערץ ע"י גדולי האדמו"רים בדורותיו. שקדנותו היתה נדירה, היה עוסק בתורה שעות רבות והיה מפסיק רק לאכילה או לדבר מצוה. יחד עם זאת, ביתו בלונדון היה פתוח לרווחה, ואנשים מכל החוגים והשכבות באו להתברך מפיו לשאול בעצתו ולקבל את פסקיו. בצוואתו הבטיח שיעורר רחמים בשמים על כל מי שיעלה לציונו, ידליק שני נרות לעילוי נשמתו ויקבל על עצמו להתחזק במצווה או בלימוד תורה (על פי בקשתו נדפסה הבטחתו זו באוהל הציון בשלוש שפות: עברית, יידיש ואנגלית).

האדמו"ר משאץ היה לוחם מלחמות השם, נגד מפירי הדת ונגד הציונות. בתקופת הקמת מדינת ישראל. פרסם האדמו"ר משאץ קונטרס פולמוס "מכתב גלוי – לממשלת מדינת ישראל יר"ה" (לונדון תש"י), ובו איים על מנהיגי המדינה שיניחו ליהודים החרדים ולמוסדות התורה לשמור על דרכם.

[1] דף, נייר מכתבים רשמי. 20.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים קלים וסימני קיפול.