טור אורח חיים, עם בית יוסף. [ונציה, דפוס אלוויזא בראגדין, כסליו שכ"ד 1563; מהדורה שנייה של הבית יוסף]. עותק חסר שער ומספר דפים.
מאות הגהות בשולי העמודים ובין השורות. רוב ההגהות הן בכתיבה של כותב אחד, אשר זוהתה על ידינו ככתיבת ידו של רבי חיים משה הלוי נזיר (מגדולי חכמי חברון במאה ה-17, אביו של רבי יוסף הלוי נזיר בעל "מטה יוסף", ראו אודותיו להלן). מלבד זאת מופיעות בספר הגהות מכותבים שונים נוספים, כנראה מחכמי מצרים באותו דור, בהן הגהות מבנו של רבי חיים, רבי יוסף הלוי בעל ה"מטה יוסף", והגהה מחתן נכדתו (חתנו של בנו בעל "מטה יוסף") – רבי ישועה שבאבו דידיע זיין בעל "פרח שושן".
מאות הגהות של רבי חיים משה הלוי נזיר, בהיקף של חיבור, ארוכות במיוחד וכוללות משא ומתן בהלכה. הוא מרבה להקשות ולהשיג על הבית יוסף ולעתים חולק עליו, אך נוקט בלשונות הכנעה וענווה (כדוגמת: "לע"ד אחר המחילה..." – דף רכז/2; "ואחר המחילה הראוי[ה] מכסא כבוד תורת[ו]..." – דף רצב/1). רוב ההגהות קצוצות. הגהות אלה לא נדפסו ולא היו ידועות עד כה.
בסיום אחת ההגהות הוא חותם בשמו (דף שפז/2): "...[דב]רי פי חיים משה הלוי [סיפיה ט?]ב". בהגהה אחרת (בדף רצד/1; המתחילה "לא ידעתי טעם דבר..."), הוא חותם: "והוא יתברך יא[ר] עינינו בתורתו לעבודתו ע[די] עד".
במספר מקומות הגהות בכתיבות נוספות. כמה מהן דומות לכתיבת בנו של רבי חיים משה הלוי – רבי יוסף הלוי נזיר בעל "מטה יוסף".
בדף רצב/2 נוספה הגהה מתחת לאחת מהגהותיו של רבי חיים משה הלוי: "[אמר] ישועה זיין עיין בת"ה..." – זו הגהה בכתב-ידו של רבי ישועה שבאבו דידיע זיין (חתנו של ה"מטה יוסף").
בדף שצא/2 הגהה החתומה: "אה"ל" [כנראה ראשי תיבות של "אברהם הלוי", וכפי הנראה מדובר בבנו של רבי חיים משה הלוי, אחיו הצעיר של רבי יוסף הלוי נזיר]. שתי הגהות מאותו כותב מופיעות בדפים שצב/2 ו-תלא/1. בדף שנד/2 הגהה המתייחסת להגהת רבי חיים משה הלוי, הפותחת: "[ו]אני הצעיר אחר לחיכת עפר רגליו נראה דלא דמי...". ייתכן שאף הגהה זו נכתבה על ידי החתום "אה"ל" הנ"ל.
נוסף לזאת, מופיעות הגהות בודדות נוספות מכותבים שטרם זיהינו, כפי הנראה מחכמים בני אותו הדור, אולי אף הם מחכמי מצרים.
בדף הראשון רישום (מופיע פעמיים): "אברהם הלוי הי"ו" (יש לשער שהכוונה לבנו של רבי חיים משה הלוי, ולא לרבי אברהם הלוי בעל גינת ורדים אב"ד מצרים באותה עת).
רישום בעמ' רנב/1: "אני יעקב בן הה"ר מרדכי... ז"ל קניתי ה...".

הגאון הקדוש רבינו חיים משה הלוי נזיר, מחכמי חברון במאה ה-17, חתן רבי אברהם ן' חנניה (תלמיד המהרי"ט). מגדולי דורו בהלכה ובחסידות. ככינויו היה נזיר אלוקים ונודע בקדושתו ופרישותו. החיד"א מתארו (שם הגדולים, מערכת גדולים, בערכו): "מהר"ר משה הלוי נזיר, הוא הקדוש מגדולי תרומה בעה"ק חברון ת"ו... ואשר שמענו כן ראינו עוצם קדושתו ומטהרת יד הקדש הסייגים וסדר קדושה שהיה מקבל בכל שנה ולתקופת שנה שנה מוסיף והולך...". במקום אחר מכנהו החיד"א "הרב נזר החסידים כמהר"ם הלוי נזיר זלה"ה" (ברכי יוסף חו"מ לט).
רבי חיים משה הלוי יצא כשד"ר בשליחות העיר חברון לערי תורכיה ויוון פעמיים, פעם אחת בשנים תכ"ח-תל"א ולאחר מכן בשנת תל"ט (על שליחותו, ראו: יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 468-469). בשליחותו השנייה פגש את הגאון רבי צבי אשכנזי בעל "חכם צבי", שסיפר על פגישתו עמו (שו"ת חכם צבי, קסח): "בהיותי בבילוגראדו שנת תט"ל היינו מסובים בסעודת בחברת ה"ה מ"ח שם ועוד חכם א' שליח מחברון תוב"ב... והחכם השליח היה נזיר שמשון ולהיותו אורח נתנו לו לברך והוא לא קבל הכוס בידיו כי אם אחר קיבל הכוס והוא בירך...".
הוא נודע כחסיד וקדוש, כפי שכותב עליו החיד"א בערכו. בספר "מטה יוסף" של בנו, בסוף סימן כ (בחלק אורח חיים, בו נדפסו חידושים ממנו על הרמב"ם בהלכות יום טוב), נדפסה גם רשימת קבלות ממנו, והחיד"א משער (שם הגדולים, מערכת ספרים, ערך מטה יוסף) כי רשימה זו השתרבבה אל הדפוס בלא כוונה: "...ובסוף הסימן כתוב קצת סייגים שקבל הרב על עצמו, כנראה שהיה כתוב בנייר זה שפירש בו דברי הרמב"ם והדפיסוהו, שמרוב קדושתו היה כותב בכל מקום אזהרות וענייני סדר קדוש, כמו שראיתי איזה ספרים וקונטרסים מטהרת יד הקדש הרב מהר"ם נזיר הנזכר, ומהסייגים הנזכרים יראה הרואה תוקף קדושתו" (ראו: בניהו, החיד"א, עמ' קנה-קנו, שרשימותיו של רבי משה הלוי נזיר היוו השראה ודגם לרשימות הקבלות שכתב החיד"א לעצמו).
מלבד הנהגותיו בחסידות ובפרישות, היה מחשובי חכמי ההלכה בדורו. חיבוריו לא נדפסו בפני עצמם, אך תשובותיו בהלכה נדפסו ונידונו בכמה מספרי בני דורו ובספר "מטה יוסף" של בנו. פסקיו ותשובותיו מופיעים מספר פעמים בשו"ת תורת חסד לרבי חסדאי פרחייא (שאלוניקי תפ"ג). בראש סימן יז מובאים דברים שכתב בדרך שליחותו, כשהתוודע לפירצה בענייני כשרות הגבינות, שם מכנהו רבי חסדאי פרחייא: "נדרשתי לאשר שאלני החכם הש' נזיר אלד'ים שליחא דרחמנא כמה"ר חיים משה הלוי נר"ו...". בספר זה מופיעות כמה התכתבויות הלכתיות איתו, באחת מהן כותב אליו רבי חסדאי: "עוז והדר לבושו, נזר אלהיו על ראש... כמה"ר חיים משה משבט הלוי...". בסימן אחר בספר זה (סימן סד) מובאת תשובה הלכתית ממנו, עליה חתם "מעפר דל חיים משה הלוי".
תשובה אחרת שכתב בדרך שליחותו נדפסה בספר של בנו "מטה יוסף" (חלק ב, קושטא תפ"ו, אהע"ז סימן ו). וכן נדפסו חידושיו על הרמב"ם הלכות יום טוב בספר הנ"ל (ראו לעיל). תשובה נוספת שלו, שכתב לרבי משה אבן חביב, נדפסה בשו"ת קול גדול, סימן נא.
בהקדמה לספר "מטה יוסף" מוזכרים החיבורים שהותיר אחריו בכתב-יד, בהם ספר חידושים על חושן משפט בשם "ידי משה" וספר תשובות בהלכה בשם מים חיים. מספר תשובות ממנו, בכתב-ידו וחתימתו, נשמרו בכתבי-יד (כת"י ירושלים 2001, עמ' 249-264; כת"י קאופמן A 164, עמ' 571-573; כת"י בניהו Ms. E 49, עמ' 21-24).
כנזכר לעיל, בידי החיד"א היו כתבי-יד ממנו והוא מרבה להביא מחידושיו בספריו וכן מהגהותיו בשולי גליונות הספרים שו"ת ר"י מיגאש ועל שו"ת אבקת רוכל (ראו: רש"א מרגליות, מרנן ורבנן, בערכו).
בנו של רבי חיים משה הלוי נזיר היה הגאון רבי יוסף הלוי נזיר בעל "מטה יוסף" (נפטר תע"ד), שהיה אף הוא מחכמי חברון ולאחר מכן היה אב"ד במצרים על מקומו של רבי אברהם הלוי בעל "גינת ורדים". אף הוא היה מגדולי הפוסקים בדורו, ותשובותיו נדפסו בשני כרכי ספרו "מטה יוסף" (קושטא, תע"ז-תפ"ו).
חתנו של רבי יוסף הלוי נזיר הוא הגאון הנודע רבי ישועה שבאבו דידיע זיין (נפטר בין השנים תצ"ח-תק"ט), בעל "פרח שושן", מגדולי חכמי מצרים, תלמידו של רבי אברהם הלוי בעל גינת ורדים, וחבר בבית דינו, וכן היה תלמידו של חותנו רבי יוסף הלוי נזיר. והוא שהביא לדפוס את ספר "מטה יוסף" של חותנו. בסביבות שנת תפ"ו עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת.
לרבי חיים משה הלוי נזיר, היה בן נוסף ושמו רבי אברהם הלוי. הקדמה שלו מופיעה בראש הספר של אחיו מטה יוסף (שם חותם "אחיו יקטן הצעיר אברהם הלוי"). נפטר בשנת תע"ח במגיפה ונספד על ידי חתן אחיו, רבי ישועה (בספר דרשותיו שערי אורה, כת"י ירושלים 5474, סדר פנחס). כאמור, יש לשער כי הוא "אה"ל" החתום כאן באחת ההגהות.

ב-יא, יג-יט; א-שלו, שלח-תכג, תלא-תלה דף (במקור: יט, תלו דף). חסרים: דף שער, דף יב מהמפתחות, דף שלז (במקומו מופיע דף ריק, שנכרך כנראה בטעות לאחר ההדפסה), דפים תכד-תל, והדף האחרון (דף תלו). במקום דפים תכד-תל נכרכו כהשלמה דפים מקבילים ממהדורת ונציה שכ"ו. 30 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות וכתמים כהים. קרעים, קרעים חסרים, סימני עש ובלאי, עם פגיעות בטקסט ובהגהות. שולי הדפים נחתכו ובעקבות כך נפגעו מרבית ההגהות. כריכה ישנה, פגומה (שדרה חסרה בחלקה).

קונטרס בכתב-יד, אגרות רבי אברהם ישמעאל סנגויניטי המתעדות את עלייתו של רבינו ה"אור החיים" עם חבורתו הקדושה לארץ ישראל; עם דרשות בר המצוה של האחים לבית סנגויניטי. [איטליה, מודנה?, המחצית השנייה של המאה ה-18]. עברית ואיטלקית.
כתיבת סופר נאה, בכתיבה איטלקית רהוטה.
בחלקו הימני של הקונטרס העתקה (מימין לשמאל) של שלוש אגרות, המתעדות את עליית ה"אור החיים" הקדוש לארץ ישראל עם חבורתו בראשית שנת תק"ב, ואת ראשית ימיו בארץ ישראל, עריכת ה"זייארה" עם תלמידיו בקברי הצדיקים והמקומות הקדושים בגליל, ועוד. אגרות אלו נכתבו על ידי תלמיד ה"אור החיים" – רבי אברהם ישמעאל חיים סנגויניטי ונשלחו למודנה אל אביו הגביר שלמה חיים סנגויניטי. לפנינו כתב-יד ששון 979, בו מופיעה העתקה יחידה בעולם של אגרות אלו, ומתוכו נדפסו לראשונה אצל: יעקב מאן, מסעם של ר' חיים ן' עטר וחבורתו לא"י והתיישבותם הארעית בעכו, תרביץ, שנה ז', ירושלים תרצ"ו, עמ' 74-101 (ראו על כך להלן).
בחלקו השמאלי של הקונטרס הועתקו (משמאל לימין) ארבע דרשות, לכבוד בר המצוה של הנערים אברהם ישמעאל חיים סנגויניטי ואחיו יצחק חיים. הדרשות כתובות באיטלקית, עם שילוב קטעים בעברית. דרשות אלה לא נדפסו. כפי הנראה, נכתב הקונטרס בידי אחד מבני ביתו של הגביר שלמה חיים סנגויניטי.
בראש העמוד הראשון מופיעה פסקת הקדמה לאגרת הראשונה: "אגרת מפוארה ששלח הבן ידיד המשכיל הנבון כמה"ר אברהם ישמעאל נר"ו מירושלים תוב"ב למעלת אביו כמה"ר שלמה חיים סנגויניטי יצ"ו פה מודונא יע"א ובה תמצא כתוב כל המקומות וכל הסביבות שעשה מיום צאתו מליוורנ"י עד ארץ הקדושה עם כל חבורתו ה"י... והיה היום ההוא אשר נסעו מליוורנ"י יום ר"ח לחדש מנחם שנת תק"א והגיעו למחוז חפצם לארץ הקדושה בחג הסוכות שנת תק"ב לפ"ק".

רבינו חיים בן עטר בעל "אור החיים" הקדוש (תנ"ו-תק"ג), יצא בשנת תצ"ט מסאלי שבמרוקו בדרכו לארץ ישראל, כשבכוונתו להקים ישיבה בירושלים, בשם "כנסת ישראל", אשר חבריה יתנהגו בקדושה ובחסידות ויעסקו בתורה בימים ובלילות, כדי לקרב את הגאולה. בדרכו עבר באיטליה, בה התכוון לעשות נפשות לטובת ישיבתו וממנה לעלות לארץ ישראל. בערב חג השבועות של אותה שנה התקבל בכבוד רב בעיר ליוורנו, שם הפך מקום משכנו לבית מדרש, אליו נהרו רבים לשמוע מדרשותיו ומתורתו. בין באי ביתו היו גם נכבדי ועשירי הקהילה, ורבי חיים בן עטר השפיע עליהם שיתמכו בישיבה שעמד לייסד בירושלים. הוא הקים בליוורנו ועד שנקרא "כנסת ישראל", שחבריו היו סוחרי ועשירי הקהילה, נסע גם לקהילות נוספות באיטליה, בהן ונציה ומודנה, פיררה ומנטובה, וגם במודנה הקים ועד כזה. במקביל קיבץ סביבו חבורת תלמידים, שנוספו על משפחתו ומספר תלמידים שהגיעו עמו ממרוקו, וכך התגבשה החבורה שעלתה עמו לארץ ישראל. באיטליה התעכב ה"אור החיים" כשנתיים וחצי (בשנים תצ"ט-תק"א), בהן עסק בביסוס התמיכה לישיבתו וכן בסיום הכנת חיבוריו להדפסה (ספרו "אור החיים" נדפס בוונציה בראשית שנת תק"ב, זמן קצר לאחר עלייתו לארץ ישראל; חיבורו "פרי תואר", נדפס אף הוא לאחר עלייתו, באמשטרדם תק"ב. שני החיבורים נדפסו בתמיכתם של גבירי ליוורנו). בר"ח אב תק"א יצא מליוורנו בדרכו לארץ ישראל, יחד עם חבורתו שמנתה שלושים נפש. פרטים רבים על מסעם ועל השנה הראשונה לשהייתו של ה"אור החיים" בארץ ישראל, נודעו לראשונה מכתב-היד שלפנינו. בין היתר התברר שהחבורה לא הגיעה לירושלים מיד בבואה לארץ, בשל מגיפה שהיתה בעיר, ובראשית ביאתו לארץ ישראל קבע ה"אור החיים" את משכנו בעיר עכו. רק ביום ט"ו באב תק"ב, כשנה לאחר צאתם מליוורנו, הגיע ה"אור החיים" עם חבורתו לירושלים. בירושלים הקים ה"אור החיים" את ישיבתו, ואליה הצטרפו כמה מגדולי חכמי ומקובלי ירושלים (על הישיבה וסדריה, ראו: בניהו, לתולדות בית המדרש 'כנסת ישראל' בירושלים, ירושלים, ב, תש"ט, עמ' קג ואילך). למרבה הצער, נפטר רבי חיים בן עטר בפתאומיות, כשנה לאחר מכן, בי"ד תמוז תק"ג.
בין תלמידיו הצעירים בירושלים היה החיד"א, הכותב עליו בספרו "שם הגדולים": "מוהר"ר חיים ן' עטר, עיר וקדיש מק"ק סאלי, ובא לעה"ק ירושלים ת"ו סוף שנת תק"ב. ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר... ובחדש תמוז תק"ג עלה לשמים בן מ"ז שנה זלה"ה. וחיבר חפץ ה', ראשון לציון, אור החיים, פרי תאר, וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו, וחורפתו הפלא ופלא, וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העה"ז, ורבו עזוז נוראותיו..." (שה"ג, מערכת גדולים, ח, מב).
בזמן שהותו באיטליה, התקשר ה"אור החיים" בקשרי אהבה והערצה מיוחדים עם הגביר שלמה חיים ממשפחת סנגויניטי, אחת המשפחות המיוחסות והעשירות במודנה. שלמה חיים נמנה יחד עם אחיו בין חברי ועד הישיבה "כנסת ישראל" במודנה, סייע רבות ל"אור החיים" באיסוף כספים למען הישיבה אצל נדיבים ברחבי איטליה וכן סייע לו בהתארגנות למסע עלייתו לארץ ישראל (ראו על כך להלן).
בנו של שלמה חיים סנגויניטי, הוא הנוסע רבי אברהם ישמעאל חיים סנגויניטי, שכתב את האגרות שלפנינו מארץ ישראל ושלחן אל אביו שבמודנה. הוא היה מתלמידיו של ה"אור החיים" ומבני חבורתו הקדושה שעלו עמו מאיטליה לארץ ישראל. באגרותיו לאביו המופיעות בכתב-היד שלפנינו הותיר תיעוד מרתק וייחודי על מהלך הנסיעה ועל התקופה הראשונה לשהיית ה"אור החיים" בארץ ישראל.
רשימות משפחתיות שרשם אביו הגביר שלמה חיים סנגויניטי, בעותק מחזור ספרדים שהיה ברשותו, פורסמו על ידי בנימין קלאר (כתבים חדשים לתולדות עלית בעל אור החיים לא"י, עלים לביבליוגרפיה וקורות ישראל, שנה ג', חוברת ב', וינה תרצ"ח, עמ' 42-44), שם תיעד את לידת בניו אברהם ישמעאל (בכ' טבת תפ"ו) ואחיו יצחק חיים (בחודש ניסן תפ"ט). כאמור, בכתב-היד שלפנינו הועתקו דרשות בר המצווה של שני הבנים הנ"ל.
כארבעה חודשים לאחר פטירת רבו, יצא רבי אברהם ישמעאל סנגויניטי מירושלים, ונסע בחזרה לעיר הולדתו מודנה (אל נמל ליוורנו הגיע ביום הושענא רבה תק"ה). גם את מסעו זה תיעד ברשימה שנשתמרה בכתב-יד (נדפס על ידי קלאר, שם, עמ' צח-קיד). בדרך מסעו עבר בין היתר גם בעיר עכו, והוא מתאר את פגישתו שם בר"ח כסליו תק"ד עם הרמח"ל בביתו (וזהו מן התיעודים החשובים על ישיבת הרמח"ל בעכו). בהמשך, חזר רבי אברהם ישמעאל סנגויניטי לירושלים, שכן הוא חתום בין החברים המקובלים על שטרי ההתקשרות של מדרש החסידים שבראשו עמד הרש"ש, בשנים תקי"ד ותקי"ח (ראו: מאן, שם, עמ' 85-86).
בשולי העמוד הראשון בכתב-היד שלפנינו מופיע רישום בכתיבה ספרדית בינונית, ובו כעין סיכום זמני ההפלגה המופיעים באגרת, בתוספת שם הכותב: "מלוורני עד מסינה עשרה ימים, ממסינה עד אלקסנדירה של מצרים עשינו ו' ימים לבד ברוח טוב... אני משה נאג'ארה מירושלים כתבתי זאת הכתיבה...". משמעותו של רישום זה לא התבררה לנו די הצורך, אך נראה כי נכתב על ידי רבי משה נאג'ארה מירושלים, מצאצאיו של רבי ישראל נאג'ארה שיצא כנראה בשליחות עבור עצמו ושהה באותם ימים באיטליה. בשנת תק"ג הדפיס במנטובה את החלק השני של הספר מאור עינים לרבי יאשיהו פינטו (פרטים נוספים עליו מופיעים בהסכמות ובהקדמתו לספר הנ"ל; וראה: בניהו, רבי ישראל נאג'ארה, אסופות, ד, ירושלים תש"נ, עמ' רטז-ריז). בדף המגן של כתב היד שלפנינו נוספה העתקה של הרישום הנ"ל בכתב-ידו של בעלי כתב-היד דוד ששון.

האגרות שלפנינו פורסמו על ידי יעקב מאן (שם), בתוספת מבוא נרחב. האגרות מתארות בפירוט את מהלך המסע מליוורנו, ממנה יצאו ה"אור החיים" וחבורתו בר"ח אב תק"א, חניות הביניים במסינה (שבסיציליה) ובאלכסנדריה שבמצרים, הגעתם לעכו ימים אחדים לפני ראש השנה תק"ב, ומסעותיהם לקברי הצדיקים שבסביבה בשבועות שלאחר מכן. האגרות כוללות פרטים רבים על המקומות בהם עברו, על הרפתקאותיהם בדרך ועל דברים מיוחדים שראו. בין היתר מתוארת קבלת הפנים החמה שזכו לה בני החבורה במסינה, מצד פקידי הממשלה המקומיים שניסו להשפיע על יהודים להתיישב בסיציליה. יהודים פסקו מלגור שם מאז גורשו בתקופת גירוש ספרד, ותושבי המקום הנוצרים ביקשו לשכנעם לחזור להתיישב באי כדי לקדם את הכלכלה במקום (ראו על כך בהרחבה אצל מאן, שם). כמו כן, מתאר רא"י סנגויניטי את שהייתם בעיר אלכסנדריה, בה התעכבו כשבועיים, ומספר על עניינים מיוחדים שפגשו בעיר (בהם הטבילה במקווה של "כנסת אליהו", המוסיפה "נשמה יתירה" במי שטובל בו). הוא כותב כי בהמשך רצו בני החבורה לנסוע ליפו, כדי להגיע ממנה ישירות לירושלים, אך בעל הספינה הוליך אותם שלא ברצונם לעיר עכו, במקום ליפו. לאחר הגיעם לעכו התברר כי הדבר היה לטובה, שכן באותה עת התחוללה מגיפה בירושלים. מסיבה זו החליט ה"אור החיים" להתיישב באופן זמני בעכו (שם נשאר קרוב לשנה ורק בסוף הקיץ של שנת תק"ב עבר לירושלים). רא"י סנגויניטי מתאר את עכו ואת תושביה, וכן מתאר את היישובים והכפרים שבסביבה ואת מצב היהודים שם. כמו כן, מתוארים באריכות מסעותיהם לקברי הצדיקים באזור, התפילות והכוונות שערכו, והתחושות שעלו בהם בעת שהותם במקומות הקדושים. האגרת השלישית מסתיימת באזכור נסיעתם בר"ח כסלו תק"ב לקבר שמואל הקטן. כמו כן, כוללות האגרות פרטים שונים על בני החבורה, כדוגמת כוונותיו של ה"אור החיים" להתיישב באופן זמני בצפת או בטבריה והסיבות שנמנע מלעשות זאת, אירועים היסטוריים בארץ ישראל באותה תקופה, ועוד.

[20] דף (40 עמודים כתובים). 25 ס"מ. מצב טוב. כתמים. כריכה לא מקורית.

מקור כתב-היד (לשעבר): אוסף ששון, מס' 979. ראו תיאורו: אהל דוד, חלק ב', עמ' 995.

מנהג ה"זייארה"
מנהג ה"זייארה" – עלייה לרגל והשתטחות על קברי צדיקים, היה מקובל מקדמת דנא אצל יהודי המזרח, ובמיוחד התחבב על עולי ארץ ישראל וחכמיה המקובלים. כפי שעולה מכתב היד שלפנינו ה"אור החיים" החשיב מאד מנהג זה ויצא מספר פעמים ממקום מגוריו בעכו עם חבורת התלמידים לקברי התנאים והצדיקים בגליל. לפנינו מתועדים מסעי ה"זייארה" הראשונים של ה"אור החיים" בארץ ישראל. החיד"א, תלמידו בירושלים, כותב על השתתפותו במנהג הזייארה של ה"אור החיים" עם בני הישיבה בירושלים: "ואני זכיתי בילדותי לילך עם הרב הנז' וכל בני ישיבתו לעשות זייאר"ה" (שם הגדולים, מערכת ספרים, ערך 'פרי תואר').
בעקבות מנהג ה"זייארה" החלו להכין רשימות מפורטות של הקברים הקדושים בארץ ישראל, ואלו הועתקו והתפרסמו בארצות הגולה. בדומה לכך, נהגו חלק מן הנוסעים עולי הרגלים לתעד את מסע ה"זייארה" שלהם, את הקורות אותם בדרכים, ואת מראות הארץ הקדושה. גם אגרות מסע אלה הועתקו והודפסו ותרמו רבות להגברת העלייה לארץ ישראל והתשוקה לחונן את עפרה. מלבד חשיבותו לתולדותיו של ה"אור החיים" הקדוש, מהווה כתב-היד שלפנינו גם תעודה חשובה מן הסוג הזה – תיעוד עלייה לרגל שהועתק לקונטרס מסודר באיטליה סמוך מאד לזמן ההתרחשות.

התייחסות לכתב-יד ששון שלפנינו בכתב-יד אחר שנכתב במודנה
כתב יד מקביל, המשלים את כתב-היד שלפנינו, הוא כתב-יד מוסד הרב קוק 154, שנכתב כנראה במודנה באותה תקופה. ממנו פרסם הרב יצחק רפאל 19 אגרות ששלח באותם ימים הגביר שלמה חיים סנגויניטי אל ה"אור החיים", הכוללות פרטים רבים על תקופת שהייתו של ה"אור החיים" באיטליה ועל העזרה שהעמיד לרשותו שלמה חיים סנגויניטי (י. רפאל, אגרות ר' שלמה חיים סנגויניטי אל רבינו חיים אבן עטר, טמירין, כרך א', תשל"ב, עמ' רעא-רפו).
כת"י מוסד הרב קוק נכתב בכתיבות מתחלפות. כפי הנראה חלקו נכתב על ידי הגביר שלמה חיים סנגויניטי עצמו (חלק מהאגרות שלו מופיעות שם בכתיבה אוטוגרפית, עם מחיקות ותיקונים), וחלקו בכתיבה דומה למעתיק כת"י ששון שלפנינו. יש לשער כי המעתיק היה אחד מבני ביתו של הגביר.
בין היתר הועתקה שם רשימת מסע נוספת, בה מתועד המשך מסעם של ה"אור החיים" ותלמידיו בקברי הצדיקים בגליל, בחודש אדר (התאריך האחרון באגרות בכת"י ששון שלפנינו הוא ראש חודש כסליו תק"ב), אז ביקרו ה"אור החיים" ותלמידיו בצפת ובמירון ובקברי הצדיקים באזור. ייתכן שאף רשימה זו נכתבה על ידי רבי אברהם ישמעאל סנגויניטי, אך יתכן גם שנכתבה על ידי אחד מהתלמידים האחרים שהיו בחבורתו של ה"אור החיים". בראש הרשימה הנ"ל מופיעה הערה המתייחסת לכת"י ששון שלפנינו: "הצעת הדרך ממודינה לעכו היא כתובה בפנקס של הדרשות שעשה אברהם ישמעאל חי בני ויצחק חיים כשכנסו[!] לבר מצוה וזה כל מה שראו כל החבורת[!] של חכם בן עטר בעכו".
רשימת המסע הנ"ל נדפסה לראשונה על ידי יעקב האלפערן, ספר ארץ החיים, וינה תרצ"ג, עמ' 20-27 (ומאוחר יותר על ידי בנימין קלאר, רבי חיים אבן עטר – עלייתו לארץ ישראל – אגרות ותעודות, ירושלים תשי"א, עמ' מ-מז). אחריה מופיעה בכת"י מוסד הרב קוק רשימה נוספת, עם הכותרת: "אלו הם הזיארה שעשינו בכפר פקעין" (נדפסה על ידי קלאר, שם, עמ' פג-פו; שם הועלתה השערה כי רשימה זו נכתבה על ידי ה"אור החיים" בעצמו).

מגילת קלף ארוכה בכתב-יד – "אילן ספירות". [צפון אפריקה, המאה ה-18 בקירוב].
כתיבה מערבית נאה. מגילת קלף ארוכה, עם איורים ותרשימים מפורטים של הספירות, ה"פרצופים" והשתלשלות העולמות לפי תורת הקבלה של האר"י ז"ל. כותרת בראש המגילה: "זה האילן הקדוש זיע"א אאכי"ר".
כבר מתקופת הקבלה הקדומה ידועים תרשימים ויזואליים של השתלשלות העולמות, המוכרים בשמם "אילן הספירות". מקובלים רבים חיברו וסרטטו לעצמם דגמי אילנות מפורטים. אלו נכתבו לרוב על פני מגילות ארוכות מקלף או נייר. עם התפשטות קבלת האר"י, החלו האילנות לשקף גם את המורכבות של קבלה זו, לפי בתי המדרש השונים שהעתיקו וערכו אותה.
גדול מקובלי איטליה, הרמ"ע מפאנו, מתאר את תופעת המקובלים שהכינו אילנות על גבי מגילות במילים הבאות: "מנהג אבות תורה לבנים שהציבו ציונים לשמות הספירות וכינוייהם ביריעות גדולות, קראום אילנות" (פעמון ורימון, אמשטרדם תס"ח, דף יז/1).
האילנות הם חיבורים גרפיים מורכבים ביותר, והם עשויים לרוב במלאכת מחשבת מיוחדת של שילוב בין טקסט לצורה ואיור. האילנות מציגים בצורה חזותית את השתלשלות העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה), את מבנה הספירות בכל אחד מהעולמות וההשפעות ההדדיות בין הספירות, את פרצופי עולם האצילות, השרים, ההיכלות, ועוד. כל אלו משולבים בפסקאות טקסט. כך הפכו האילנות לחיבורים העומדים בפני עצמם, המציגים את המורכבות הגדולה של סדר ההאצלה לפי השיטות השונות.
האילנות שהכינו המקובלים לא נעשו רק ללימוד ושינון, אלא היו גם כלי ריטואלי, באמצעותם היו המקובלים מציירים במחשבתם את מבנה העולמות במהלך תפילתם ועבודתם הרוחנית. בזמנים מאוחרים יותר שימשו מגילות האילנות כקמיעות, והוחזקו כסגולה לשמירה והצלחה.
במשך שנים רבות של חקר הקבלה כמעט ולא ניתנה הדעת לנושא האילנות, והם כמעט ולא נחקרו ולא תועדו. רק בעשור האחרון התפתח המחקר וקיבל תנופה בפרוייקט "מפעל האילנות" בראשות פרופ' יוסף חיות, ולאחרונה יצא לאור ספרו המקיף בנושא זה; ראו שם בהרחבה: J.H. Chajes, The Kabbalistic Tree, Pennsylvania University Press, 2022.
האילן שלפנינו מקביל בתוכנו לאילנות שיצאו מבית מדרשו של רבי משה זכות – הרמ"ז באיטליה, המשולבים בקטעים מעריכת רבי יעקב צמח ומהר"ם פופרש (נרשמו בספרו של פרופ' חיות כ"אילן פופרס-זכות-צמח").
לפנינו אילן ספירות מפורט ושלם, שנכתב כנראה בצפון אפריקה. מקורו של אילן זה בעיזבון פרטי, והוא לא תועד בספרו של חיות, בפרויקט "מפעל האילנות" או במקומות אחרים.
למיטב ידיעתנו, לא מתועדים אילנות ספירות על קלף מן הסוג הזה ומתקופה זו בצפון אפריקה.

מגילת קלף (שלוש יריעות תפורות). אורך המגילה: 2.22 מטר. רוחב המגילה: 26 ס"מ בקירוב. מצב כללי טוב. כתמים, בהם כתמים כהים. מספר נקבים בראש המגילה.

תודה לפרופ' יוסף חיות על הערותיו בכתיבת התיאור.

ספר תורה זעיר. [גרמניה, המאה ה-19].
דיו על קלף דק, כתיבת סת"ם אשכנזית (בית יוסף); כסף חרוט וחקוק; "מעיל" בד.
ספר תורה זעיר, מספרי התורה המיניאטוריים הקטנים ביותר הידועים לנו. נכתב על פי כללי ההלכה, במסורת "ווי העמודים" (רוב העמודים פותחים באות וי"ו). היריעות תפורות זו לזו בגידים כהלכה.
כתוב על 54 יריעות קלף דק, ב-264 עמודות, 42 שורות בכל עמודה.
גלול על זוג "עצי חיים" זעירים מכסף, מעוטרים בדגמים צמחיים נאים, ועטוף ב"מעיל" צבעוני, מקושט בחוטים מוזהבים.
הספר נתון בקופסת עץ מהודרת (חדשה), המעוצבת כספר, ומשמשת כארון קודש נייד וכ"בימה" מתקפלת (בפנים הקופסה חלל נוסף שבו מונח הספר, עם בד קטיפה ודלתית בעלת ידית מתכת כסופה המיועדת ל"פתיחת הארון"). על חזית הקופסה לוחית כסופה עם הפסוק: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

גובה הקלף: 7.6 ס"מ; עצי חיים: 13.5 ס"מ; קופסת עץ: 29.5X21X8 ס"מ בקירוב (שברים קלים בפנים קופסת העץ). מצב טוב. מעט כתמים. יריעות קלף אחדות כהות.

ספרי תורה זעירים כדוגמת זה שלפנינו, הנם נדירים ביותר, בין היתר בשל הקושי בכתיבתם והעלות הרבה של הכנתם. ספרים כאלו נכתבו בדרך כלל עבור אנשים אמידים במיוחד, כדוגמת השר משה מונטיפיורי שנהג לקחת עמו ספר תורה במסעותיו ברחבי העולם. כמו כן, הוכנו ספרים כאלו כמתנה לאדמו"רים נודעים, על מנת שיישאו את הספר בחיקם, כדוגמת מלכי ישראל שהיו להם שני ספרי תורה, "אחת המונחת לו בבית גנזיו והשניה שיוצאה ונכנסת עמו, עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד" (סנהדרין, כא, א-כב, א).
ספר תורה זה הוצע למכירה פומבית בסות'ביס, ניו יורק, 17 בדצמבר 2013, פריט 109 (מצולם; מופיע על כריכת הקטלוג).

מגילת אסתר, נתונה בנרתיק כסף מהודר ומעוטר. וינה, לפני 1886; כתובת חקוקה משנת תרס"ה [1905].
דיו על קלף דק, משוח; כסף חרוט, מנוסר, רקוע וחקוק (חתום בחותמת העיר וינה, עם השנה (מטושטשת) ובחותמת הצורף – ראשי התיבות CJ או CS?); הזהבה.
מגלת אסתר "המלך" (מרבית העמודות פותחות בתיבת "המלך"); עם עיטורים מעל תיבות "המלך" והדגשת אותיות הוי"ה בכמה מקומות. כתובה על גבי ארבע יריעות קלף דק, 14 עמודות טקסט, 25 שורות בכל עמודה.
המגילה נתונה בנרתיק כסף גלילי, צר, איכותי ואלגנטי, המעוטר לסירוגין ברצועות של עלי אקנתוס וברצועות חלקות. במרכז הנרתיק מסגרת בה חקוקה מונוגרמה של ראשי התיבות BJ ובשוליים התחתונים חקוקה השנה 5665 (תרס"ה 1905) – תוספת מאוחרת. בראש הנרתיק כיפה מוזהבת, ממוקמת בתוך כתר שזרועותיו מעוצבות כענפים; בראש הכתר עיטור בצורת פרח. המכסה הסוגר את חלקו התחתון של הנרתיק מעוטר אף הוא בעיטורי עלים תואמים.

גובה הקלף: 14 ס"מ, גובה הנרתיק (כולל הידית): 35 ס"מ. מצב טוב. ייתכן כי המגילה מאוחרת מן הנרתיק.

מקור: עזבון הרב זאב וולף גוטליב (1910-1983).